מגשר אירו-אסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מסלולי המקטעים במגשר אירו-אסיה

מגשר אירו-אסיה (באנגלית: EuroAsia Interconnector) הוא כבל חשמל תת-ימי המיועד לחבר בין רשתות החשמל של יוון, ישראל וקפריסין. כבל חשמל תת-ימי זה יהיה הארוך ביותר בעולם מסוגו.

המגשר יספק חשמל בהספק של 2,000 מגה-ואט בכל כיוון, אך בשלב הראשון ההספק יהיה רק 1,000 מגה-ואט בכל כיוון. עלות הפרויקט הוערכה ב-1.5 מיליארד אירו, מתוכם 500 מיליון אירו במימון משותף של ישראל וקפריסין, אולם על פי נתונים מעודכנים באתר הרשמי של הפרויקט עלות השלב הראשון בלבד היא כ-3.5 מיליארד אירו.[1]

הפרויקט החל בשנת 2012. לאחר בדיקות ראשוניות נחתמו הסכמי שיתוף פעולה בין המדינות, והחלו העבודות להקמת מקטעי הכבלים. המקטע המחבר בין תחנות הכוח של כרתים ויוון עתיד להיות פעיל בסוף שנת 2022, וקטעים בין כרתים לקפריסין ובין קפריסין לישראל צפוים להשלמה בדצמבר 2023.

רקע: משק האנרגיה בקפריסין, כרתים וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת התוואי המתוכנן של מגשר אירו-אסיה

מגשר אירו-אסיה יחבר את ישראל, קפריסין וכרתים לרשת החשמל האירופית (Synchronous grid of Continental Europe).

קפריסין מבודדת לחלוטין מרשתות החשמל של האיחוד האירופי, והיא נאלצת לייבא כ-95% מהאנרגיה שלה, בעיקר נפט ומוצרי נפט. בקפריסין אין בתי זיקוק לנפט, והנפט המיובא נמכר לצרכנים במחיר גבוה משמעותית משאר מדינות אירופה.

כחלופה לנפט נבדקת אפשרות שימוש באנרגיה מתחדשת, ובשנת 2011 התגלה שדה הגז "אפרודיטה" בשטח המים של קפריסין, בסמוך לשדה הגז "לווייתן" שנמצא בתחום המים הכלכליים של מדינת ישראל. מאגר "לווייתן" צפוי לספק גז בכמות גדולה יותר מהצריכה הצפויה בישראל, ואחת הדרכים לנצל את עודפי הגז היא ייצור חשמל והעברתו באמצעות הכבל התת-ימי.

גם האי היווני כרתים, בדומה לקפריסין, מבודד מרשתות החשמל של האיחוד האירופי, ותחנות הכוח שבו מיושנות. חיבור כרתים לרשת החשמל היבשתית של יוון יוזיל משמעותית את מחירי האנרגיה לתושבי האי.

משק האנרגיה של ישראל מושפע מיחסיה עם המדינות השכנות והמצב הביטחוני במזרח התיכון. עד שנת 2010 רוב האנרגיה בישראל הופקה מנפט ופחם מיובאים, אך עם גילוי שדה הגז "לווייתן" נפתחה האפשרות לספק אנרגיה הן לשוק המקומי והן לייצוא, בין השאר בעזרת כבל תת-ימי.

היסטוריה ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 במרץ 2012 אישרה ישראל את השתתפותה בפרויקט בפגישה בתל אביב בנוכחות יו"ר דירקטוריון חברת החשמל לישראל, יפתח רון-טל, שר האנרגיה, עוזי לנדאו, ומנכ"ל תאגיד "קוואנטום אנרג'י" נאסוס קטורידס.

פרויקט מגשר אירו-אסיה הוא יוזמה של התאגיד "קוואנטום אנרג'י" ("Quantum Energy"), העוסק בהקמה ותפעול של תחנות כוח באירופה, בעיקר ביוון וקפריסין. התאגיד מנהל פרויקטים נוספים דומים, בהם כבל חשמל תת-ימי נוסף המחבר בין יוון למצרים, כבלים תת-ימיים להעברת גז טבעי, וכבלי תקשורת נתונים המחברים בין יוון, איטליה וספרד. התאגיד קיבל גם רישיון להקמת בנק בקפריסין.

הפרויקט החל ב-23 בינואר 2012, כאשר נשיא תאגיד "קוואנטום אנרג'י" פרסם את התוכנית בניקוסיה, תוך שימת דגש על התפקיד המרכזי של קפריסין כגשר של אנרגיה בין אירופה לאסיה.[2][3]

ב-4 במרץ 2012 נערכה פגישה בתל אביב בה השתתפו נציגי התאגיד "קוואנטום אנרג'י", שר האנרגיה דאז עוזי לנדאו, ומנהלי חברת החשמל לישראל. בפגישה זו הסכימה ישראל להשתתף בפרויקט. במהלך 2012 נערכו מבדקי היתכנות, וב-8 באוגוסט 2013 נפגשו בקפריסין שרי האנרגיה של קפריסין, ישראל ויוון, וחתמו על הסכם בין הצדדים לתחילת העבודות להקמת הכבל התת-ימי. לאחר מכן נערכו פגישות נוספות בין הצדדים.

הפרויקט משדרג את תשתיות החשמל והאנרגיה של מדינות אירופאיות, ולכן קיבל תמיכה של פרלמנט האיחוד האירופי והנציבות האירופית. הוא מוגדר "פרויקט של אינטרס משותף" ומקבל מימון חלקי מהאיחוד האירופי.[4]

בפגישה בין שרי האנרגיה של ישראל וקפריסין ביוני 2015, הציע השר יובל שטייניץ להכפיל את נפח החשמל שתוכנן לעבור בתוואי מגשר אירו-אסיה, ולנצל את הקיבולת הגבוהה לייצוא גז טבעי מישראל וקפריסין על ידי הפיכתו לחשמל והובלתו לאירופה.[5]

ראשי המדינות אישרו לראשונה את הפרויקט במפגש שנערך בניקוסיה ב-28 בינואר 2016. במפגש נכחו נשיא קפריסין, ניקוס אנסטסיאדיס, ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, וראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, והביעו את תמיכתם המלאה. בעקבות הפגישה פרסם נתניהו את ההצהרה המשותפת של ראשי המדינות באתר משרד ראש הממשלה.[6] מפגשים דומים נערכו ב-8 בדצמבר 2016 בירושלים, ב-15 ביוני 2017 בסלוניקי, ב-8 במאי 2018 בניקוסיה ובירושלים ב-20 במרץ 2019, בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו.

ב-30 במרץ 2018 מונה יואניס קסולידס, שר החוץ של קפריסין לשעבר, לראש המועצה האסטרטגית של הפרויקט.

ארגונים פלסטיניים מתחו ביקורת על כך שהפרויקט, לכשיושלם, יספק חשמל להתנחלויות ביהודה ושומרון וליישובי רמת הגולן,[7] אף על פי שהאיחוד האירופי פרסם הנחיות האוסרות זאת.[8]

תשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים כללי המתאר את התשתית והציוד של מגשר אירו-אסיה

מסלול הכבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגשר אירו-אסיה הוא כבל חשמל תת-ימי באורך כולל של 1,518 ק"מ, המורכב משלושה מקטעים. מקטע ראשון, כבל באורך 310 ק"מ, יחבר בין ישראל לקפריסין. קפריסין תחובר לאי היווני כרתים בכבל שאורכו 879 ק"מ, וכרתים תחובר לרשת החשמל הכלל-אירופית באמצעות כבל באורך 329 ק"מ שיגיע לתחנת הכוח אספרופירגוס ביוון. רוב הכבל יונח בעומק של כ-2 ק"מ במעמקי הים, וחלקים ממנו יגיעו לעומק של 3 ק"מ.

נקודת ההתחלה של מגשר אירו-אסיה תהיה ליד תחנת הכוח אורות רבין בחדרה, ומשם יגיע הכבל לתחנת המרת כוח בעיירה קופינו בקפריסין, הסמוכה ללרנקה. הכבל ימשיך מקופינו מערבה עד לתחנת המרת כוח בכרתים, באזור דמסטה הסמוך להרקליון, ומשם לתחנת הכוח אספרופירגוס ביוון.

רכיבי התשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' קילאס, מנהל הפרויקט מטעם "קוואנטום אנרג'י", עם שני סוגים של כבלי חשמל תת-ימיים שנבחנו לצורך המיזם.

רשת החשמל של הכבל תוכל בתחילה להעביר רק 1,000 מגה-ואט חשמל בכל כיוון, ועלות השלב הראשון של הפרויקט תהיה כ-3.5 מיליארד אירו.

רכיבי התשתית העיקריים הם:

  • 4 תחנות המרה, בישראל, קפריסין, כרתים ויוון. כל תחנת המרה היא תחנת משנה בעלת ציוד דו-כיווני להמרה בין זרם ישר לזרם חילופין במתח גבוה.
  • כבלי חשמל תת-ימיים, שיחוברו לתחנות ההמרה ויעבירו זרם ישר במתח גבוה. הכבלים יחווטו בזוגות, ובשלב הראשון כל כבל יעביר הספק של 500 מגה-ואט (1,000 מגה-ואט לכל זוג כבלים) במתח של 500 קילו-וולט.
  • אלקטרודות ימיות בזרם של 1,000 אמפר, לחיבור הכבלים לתחנות ההמרה.
  • ציוד נוסף להמרה בין זרם ישר לזרם חילופין במתח גבוה, בכל אחד מארבעת האתרים, לצורך חיבור תחנת ההמרה לרשת החשמל המקומית.

תחנות ההמרה יחוברו זו לזו באמצעות זוג כבלים. הכבלים יונחו על קרקעית הים, ויחוברו לתחנות ההמרה בחיבור תת-קרקעי.

הציוד להמרה בין זרם ישר לזרם חילופין במתח גבוה משתמש בטכנולוגיות חדשניות המבוססות על טרנזיסטור IGBT. ציוד זה מאפשר קבלת חשמל מהכבל ואספקתו לרשת החשמל המקומית (ייבוא חשמל), או קבלת חשמל מרשת החשמל המקומית ואספקתו למדינה אחרת באמצעות הכבל (ייצוא חשמל), בהתאם לצורך.

התשתית לשלב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב השני יוקמו שתי תחנות המרה נוספות, בהספק של 1,000 מגה-ואט, באספרופירגוס (יוון) ובחדרה (ישראל), ויונחו כבלי חשמל תת-ימיים נוספים לאורך כל הנתיב: מישראל, דרך קפריסין וכרתים, עד ליוון. השלב השני יגדיל את הספק המגשר ל-2,000 מגה-ואט לכל כיוון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]