מדלין מארי אוהייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מדלין מארי אוהייר
Madalyn Murray O'Hair
Madalyn Murray O'Hair.jpg
לידה 13 באפריל 1919
פיטסבורג, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצחה 29 בספטמבר 1995 (בגיל 76)
אוסטין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל פעילות משפטית להפרדת הדת והמדינה
ייסוד ארגון אתאיסטים אמריקאים
חטיפתה ורציחתה בידי עובד לשעבר של ארגונה
השכלה אוניברסיטת אשלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פעילה למען אתאיזם, מו"ל, בעלת טור
צאצאים Jon Garth Murray, William J. Murray עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מדלין מארי אוהייראנגלית: Madalyn Murray O'Hair‏; 13 באפריל 191929 בספטמבר 1995),[1] אשר השתמשה גם במספר שמות בדויים,[2] הייתה פעילה אתאיסטית אמריקאית, מייסדת הארגון אתאיסטים אמריקאים, ונשיאת הארגון מ-1963 עד 1986. היא הוציאה את המהדורות הראשונות של American Atheist Magazine. אחד מבניה, ג'ון גארת מארי, היה לנשיא הנומינלי של הארגון בין השנים 1986 ל-1995, אך בפועל היא נותרה ראשת הארגון גם בתשע שנים אלו.

אוהייר ידועה בשל התיק המשפטי מארי נ' קורלט, אשר הוביל להחלטה תקדימית של בית המשפט העליון בשנת 1963, אשר פסק שיש לשים קץ להקראות רשמיות מהתנ"ך בבתי הספר הציבוריים. השילוב של ייסוד ארגון אתאיסטי והחלטת קורלט - שבאה רק שנה לאחר שבית המשפט אסר על תפילות בבית הספר הציבוריים - הניבו סיקור כה רב בדברה, שבשנת 1964 שמגזין LIFE כינה אותה "האישה השנואה ביותר באמריקה".[3][4]

ב-1995, אוהייר, בנה ג'ון, ונכדתה רובין נחטפו, נרצחו וגופותיהם הושחתו, על ידי דייוויד רולנד ווטרס, עבריין מורשע שהשתחרר על תנאי, וחבריו דני פריי וגארי קאר, אף הם פושעים מורשעים. ווטרס היה עובד לשעבר של ארגון אמריקאים אתאיסטים.[5]

תחילת דרכה [עריכת קוד מקור | עריכה]

מדלין מייז נולדה בפיטסבורג, פנסילבניה, ב-13 באפריל 1919, לאמה לינה כריסטינה ואביה ג'ון ארווין מייז.[6] היה לה אח אחד בוגר, ג'ון ארווין, הבן. היא הוטבלה כתינוקת לתוך הכנסייה הפרסביטריאנית.[7] על פי אוהייר, היא הפכה לאתאיסטית לאחר שקראה את התנ"ך מתחילתו ועד סופו בתיכון.

בשנת 1941 היא התחתנה עם ג'ון הנרי רותס. הם נפרדו כאשר שניהם התגייסו במלחמת העולם השנייה, הוא בשירות הנחתים, והיא בחיל הנשים. באפריל 1945, כשהיא מוצבת באיטליה, היא החלה מערכת יחסים עם קצין בשם ויליאם ג'יי מארי, ג'וניור, קתולי נשוי אשר סירב להתגרש מאשתו. מייז התגרשה מרותס, אימצה את השם מארי, וילדה עם ויליאם בן, לו קראו ויליאם ג'יי מארי השלישי, שכונה "ביל".

ב-1949, מארי השלימה תואר ראשון באוניברסיטת אשלנד, שבאוהיו. ב-1952, היא סיימה תואר במשפטים ממכללת דרום טקסס למשפטים, אך לא עברה את בחינות לשכת עורכי הדין בטקסס, ומעולם לא עבדה בעריכת דין.[8] ב-16 בנובמבר 1954 ילדה את בנה השני, ג'ון גארת מארי, יחד עם בן זוגה דאז, מייקל פיורילו.[9] ב-1960 לקחה מארי את שני בניה לאירופה, בתכנון לערוק לברית המועצות בשגרירות הסובייטית בפריז, בשל האתאיזם המדיני של אומה זו.[10] אך ברית המועצות סירבו להכניסם, ומארי והילדים חזרו לארצות הברית והתגוררו בבולטימור, מרילנד עם אמה ואחיה.[11]

מארי סיפרה שעבדה במשך 17 שנים בתור עובדת סוציאלית פסיכיאטרית, ושבשנת 1960 הייתה מפקחת בשירותי הרווחה בבולטימור; עם זאת, בנה ביל כתב בזיכרונותיו, "חיי ללא אלהים", שאמו הייתה מפוטרת מעבודות משרדיות לעיתים קרובות בשל האישיות הצורמת שלה. (ביל עצמו - למרות שגדל אתאיסט - המיר דתו לנצרות אוונג'ליסטית בשנת 1980, ויצא נגד כל פועלה של אמו.) מארי עזבה את מרילנד בשנת 1963 לאחר שהואשמה בתקיפת חמישה שוטרים אשר ניסו לתפוס את חברתו של ביל (לימים בת זוגו ואם בתו רובין) ולהחזירה להוריה, ונמלטה להונולולו. בשנת 1965 עברה לגור באוסטין, טקסס, ובאותה שנה גם נישאה לריצ'רד אוהייר.[12] למרות שהשניים נפרדו בשלב כלשהו, הם נשארו נשואים עד מותו בשנת 1978.

אקטיביזם אתאיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960, הגישה מארי תביעה נגד מערכת החינוך הציבורית של בולטימור (מארי נ' קורלט), בה נטען כי זה בלתי חוקתי שבנה ויליאם נדרש להשתתף בקריאת תנ"ך יומית בבית ספרו. במסמכי התביעה, הצהירה כי סירובו של ויליאם להשתתף באירועים אלו הובילו לבריונות נגדו מצד חבריו לכיתה, בעידוד מנהלי בית הספר.

התיק אוחד עם תיק אחר דומה, מחוז חינוך אבינגטון נגד שמפ, והתביעה הגיעה לבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1963. בית המשפט הצביע 1–8 לטובת שמפ, החלטה תקדימית שלמעשה אסרה על חיוב תלמידים בדקלום פסוקי תנ"ך בבתי הספר. החלטה זו באה זמן קצר לאחר שחובת תפילה נאסרה על ידי בית המשפט בפסיקת אנגל נגד ויטאלה ב-1962.

התביעה המשפטית הבאה של אוהייר הייתה ב-1968, נגד נאס"א, בהקשר של קריאת פרק מבראשית במשימת אפולו 8.[13] התביעה נדחתה על ידי בית המשפט העליון מטעמים טכניים.[14] עם זאת, הייתה לתביעה השפעה - נאס"א ביקשו מבאז אולדרין להימנע מלצטט את התנ"ך במשימת אפולו 11, אך הוא כן הורשה לנהל את טקס הקדושה הראשון בחלל.[15][16]

אוהייר הופיעה בתוכנית האירוח של פיל דונהיו מספר פעמים, ודונהיו אמר שאוהייר התנהגה באופן בלתי נעים ולעגה לו אחרי הצילומים על היותו קתולי, למרות שאחרי מותה של אוהייר הוא גם תיאר את המסר האתאיזם שלה כ"חשוב מאוד".

אוהייר תמכה במועמדותו של ג'ימי קרטר לנשיאות בשנת 1976 בגלל התנגדותו לתפילות בבתי הספר, תמיכתו בחינוך מיני בבתי ספר ציבוריים, ועמדתו לגבי סוגיות אקולוגיות.[17]

ארגון אתאיסטים אמריקאים [עריכת קוד מקור | עריכה]

באוסטין, טקסס, הייר יסדה את ארגון אתאיסטים אמריקאים, "תנועה ארצית אשר תגן על זכויות האזרח של לא-מאמינים, תפעל למען הפרדת הדת מהמדינה, תעסוק בסוגיות של התיקון הראשון לחוקה". היא הייתה מנכ"לית הארגון הראשונה, והייתה לפנים הציבוריות של תנועת האתאיזם בארצות הברית במהלך שנות ה-60 וה-70. ב-1965, בראיון בפלייבוי, היא תיארה את הדת כ "קביים" ו"הסתמכות בלתי-רציונלית על אמונות טפלות ושטויות על-טבעיות".[18]

אוהייר גם תארה רשימה ארוכה של מקרים של הטרדה, הפחדה, ואף איומים ברצח נגדה ונגד משפחתה, בשל אמונותיה. היא הקריאה מספר מכתבים שהיא קיבלה בדואר, בעלי תוכן אלים. היא אמרה שהיא עזבה את בולטימור בגלל רדיפות מצד התושבים, לרבות קבלת דואר המכיל תמונות מרוחות בצואה, רצח החתלתולה של בנה גארת, וזריקת אבנים על ביתה על ידי תושבי השכונה, תקרית אשר היא האמינה גרמה להתקף הלב הקטלני שגרם למותו של אביה.

היא הגישה מספר תביעות משפטיות בנושאים שהאמינה שיש בהם הפרת חוקת ארצות הברית כתוצאה מקשירת קשר בין הכנסייה והמדינה. תביעה אחת כזו הייתה נגד עיריית בולטימור, בדרישה כי זו תגבה מיסים על רכוש בבעלות הכנסייה הקתולית.

אוהייר אירחה תוכנית רדיו שבה ביקרה דת ותאיזם, וכן תוכנית טלוויזיה "הפורום האתאיסטי האמריקאי", ששודר ביותר מ-140 ערוצי כבלים.[19]

אוהייר נשארה פעילה גם בשנות ה-80. היא הייתה כותבת הנאומים של לארי פלינט כשהוא רץ לנשיאות ב-1984, והמשיכה להופיע בתוכניות אקטואליה ואירוח. בינתיים, בנה ג'ון מארי נטל את ראשות ארגון האתאיסטים; הוא לא היה אהוד בארגון, ומספר סניפים פרשו מהקבוצה הראשית. ב-1991, יתר הסניפים המקומיים התפרקו.

בנה ויליאם ג'יי מארי הפך לנוצרי ב-1980, ואוהייר התנערה ממנו לחלוטין והצהירה שזהו דבר החורג מעבר לגבולות הסליחה.[20][21]

בשנת 1990, ארגון האתאיסטים האמריקאים הסתכם באוהייר, בנה ג'ון מארי, ונכדתה רובין מוריי אוהייר, בנוסף לצוות קטן. רובין הייתה בתו של ביל, שלאחר שהתנצר ניתק קשרים עם המשפחה, ומדלין אמצה אותה באופן רשמי. שלושת בני המשפחה חיו ביחד בביתה של אוהייר. הם הלכו למשרד יחד, חזרו הביתה ביחד, ואף יצאו ביחד לחופשות.

תיקים בבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לתיקים המשפטיים המפורסמים של אוהייר, היא הגישה עוד מספר תביעות. זו רשימת התביעות העיקריות שהייתה מעורבת בהם סביב נושאי אתאיזם וחוקה:

  • מארי נ' קורלט (1963) - תביעה לאיסור קריאת התנ"ך ודקלום תפילות בבתי ספר ציבוריים.
  • מארי נ' ארצות הברית (1964) - עתירה לאלץ את רשות התקשורת הפדרלית להרחיב את דוקטרינת ההגינות, כך שאתאיסטים יקבלו זמן אוויר שווה לדת ברדיו ובטלוויזיה.
  • מארי נ' ניקסון (1970) - תביעה לביטול טקסי דת שבועיים בבית הלבן.
  • אוהייר נ' פיין (1971) - תביעה נגד נאס"א אשר דרשו מאסטרונאוטים לקרוא את התנ"ך במהלך טיסות חלל.
  • אוהייר נ' קוק (1977) - תביעה לבטל את פתיחת פגישות מועצת העיר אוסטין, טקסס בתפילה.
  • אוהייר נ' בלומנטל (1978) - תביעה להוציא את הביטוי "באל נשים מבטחנו" מהמטבע האמריקאי.
  • אוהייר נ' היל (1978) - תביעה להסיר סעיף בחוקת מדינת טקסס הדורש אמונה באלוהים כתנאי להחזקת תפקיד ציבורי.
  • אוהייר נ' אנדרוס (1979) - עתירה למנוע שימוש במתקני הפארקים הלאומיים לעריכת מיסה קתולית על ידי האפיפיור.
  • אוהייר נ' קלמנטס (1980) - עתירה להסיר מיצג חג המולד מכניסת בניין הקפיטול באוסטין, טקסס.
  • קרטר ושות' נ' מרכז רפואי ברודלונס ושות' (1984-1987) - תיק שהגן על רפואה חילונית, כאשר מרכז רפואי לא סיפק שירות איש כמורה

פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון בשנת 1965, אוהייר תיארה את עצמה כ"פמיניסטית מיליטנטית", הביעה חוסר שביעות רצון בשל אי-השוויון במעמדן של נשים באמריקה, ואמרה במהלך הראיון ש"הגבר האמריקאי ממשיך להשתמש בה מינית בשביל דבר אחד: אמצעי לשפיכה. זה לא עולה בדעתו שעשוי להיות לה ערך משל עצמה, או לדאוג לסיפוק המיני שלה.... אמריקה היא עדיין חברה בשליטה גברית. רוב הגברים האמריקאים מרגישים מאוימים מינית אם הם לא יותר גבוהים מאישה, יותר אינטלקטואלים ממנה, מרוויחים יותר ממנה, ובעלי סטטוס תעסוקתי יותר גבוה משלה. הם חייבים להיות הסמכות, המילה האחרונה... ובכן, לי קשה לראות גברים או נשים בעמדה נחותה, כי יחסים מהסוג הזה הם ... סוג של רעל. ולפי דעתי, אף גבר לא ירצה אישה שנחותה ממנו אלא אם כן יש לו רגשי נחיתות משל עצמו."[22]

עם זאת, הייתה לה גם ביקורת כלפי תנועת הנשים באוסטין, מכיוון שהרגישה שהווייתן לא הייתה במאבק לשינוי, אלא בהעצמה אישית בתוך המסגרת הקיימת, ושאין בכך להביא למהפכה או שחרור.[23]

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באוגוסט 1995, אוהייר, בנה ג'ון, ונכדתה רובין נעלמו. על דלת המשרד הנעול של אתאיסטים אמריקאים היה פתק מודפס (לכאורה בחתימתו של ג'ון) לפיו, "משפחת מארי אוהייר הוזעקו אל מחוץ לעיר למקרה חירום. בזמן כתיבת מזכר זה, איננו יודעים לכמה זמן ניעדר." בביתה של אוהייר נשארו על השולחן שאריות ארוחת הבוקר; תרופות הסוכרת שלה היו על הדלפק במטבח, והכלבים נותרו ללא השגחה.[24] בשיחות טלפון כמה ימים מאוחר יותר, השלושה אמרו כי הם בסן אנטוניו, טקסס בעניינים "עסקיים". לאחר כמה ימים נוספים, ג'ון הזמין מטבעות זהב בשווי $600,000 מתכשיטן, וקיבל משלוח של $500,000 מהן.[25]

עד ל-27 בספטמבר, עובדי אתאיסטים אמריקאים קיבלו מספר שיחות טלפון מרובין וג'ון, אך אלו לא הסבירו למה עזבו או מתי יחזרו, ואף על פי שאמרו שהכל כשורה, הם נשמעו מתוחים ומוטרדים. החל מ-28 בספטמבר, לא הייתה מהמשפחה כל תקשורת נוספת.

אף אחד לא התקשר למשטרה, ואפילו כאשר עברו חודשים, נציגי הארגון טענו אל מול שמועות שהחלו שמדלין היא ללא שום ספק בחיים, אך סירבו להגיד על סמך מה הביטחון הזה. בין השמועות שרק התרבו בתקופה זו, היו שהמשפחה ברחה עם כסף של הארגון לניו זילנד, שמדלין רצתה להתבודד כדי למות בשלווה לאחר שבריאותה התדרדרה, וכן שג'ון ורובין רצו להשתחרר מהתלות המשפחתית. בין יתר השמועות, היו תאוריות שהמשפחה נפלה קורבן לאלימות. במהלך הקריירה שלה, אוהייר צברה אויבים, ועיתונאים שסקרו את המקרה בתקופה זו לא התקשו למצוא אנשים שידברו בגנותה. 

ועדיין לא הייתה חקירה משטרתית, ואפילו היו פעילים אתאיסטים שגילו אהדה כלפי העלמותה, מכיוון שלא אהבו את הסגנון הבוטה של אוהייר. וכן, בזמן העדרות המשפחה, יו"ר הדירקטוריון של אתאיסטים אמריקאים, טייסון, עבר לגור בביתם, וכן היה לארגון אינטרס להסתיר את המצב האמיתי שלו, מאחר שהסתבר שבמקום מעל 50 אלף חברי ארגון שאוהייר טענה להם, היו פחות מ-2500. מצידו, ביל מארי חשש שאם ידווח למשטרה על העלמות המשפחה, הוא יואשם בניסיון להשתלט על נכסיהם, וזה אכן מה שקרה, ומשם התפתחו האשמות הדדיות בין נציגי הארגון למארי.[24]

החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1995, נמצאה גופתו הערומה והמרוטשת של גבר, כרותת ראש וידיים, שנזרקה לשדה קוצים מבודד בדאלאס. לא היו לגופה סימנים מזהים, והיא נקברה בקבר אלמוני. המקרה נותר פתוח.

בינתיים, עברה שנה מהעלמות משפחת מארי אוהייר, ולא נשמע מהם דבר. עיתונאי בשם ג'ון מקורמק מונה לכתוב על המקרה לרגל יום השנה, והוא החל לחפור בפרטי המקרה. הסודיות והחשאיות של הוועד של אתאיסטים אמריקאים עוררו את חשדותיו שאין ההעלמות תמימה. הוא המשיך לחקור את המקרה, ולבסוף הארגון הודה שנעלמו כספים, וחשפו את דבר חצי מיליון הדולר שהועברו לג'ון שנה קודם לכן. תגלית זו עוררה את עניין רשות המיסים, אשר ביטלה את הסטטוס של הארגון כמלכ"ר, ואחזה בנכסי הארגון ונכסיה של אוהייר, ופינו את טייסון מביתה.

השתלשלות אירועים זו עוררה חשדות מחודשים לגבי פעילות פלילית מצד הנעדרים, אך גם לגבי היעלמותם. מקורמק חבר לבלש פרטי בשם טים יאנג, ושניהם ביצעו חקירה מקיפה לגבי כל האירועים לפני ומאז היעלמותם של מדלין, ג'ון ורובין. בין האנשים שדיברו איתם היה עובד לשעבר של ארגון אתאיסטים אמריקאים, דייוויד ווטרס. ווטרס היה המקור של חלק מהסיקורים העיתונאיים המובילים במקרה. פושע מורשע, ווטרס השיג את אמונה של אוהייר, והיה למנהל לשכת הארגון. לאחר שגנב מהארגון כספים, ומשום מה מערכת המשפט נתנה לו את הקלים בעונשים, אוהייר ניהלה נגדו קמפיין יחצנות כדי שדבר מעילתו יוודע ברבים, והיא גילתה גם שהוא רצח נער אחר כשהיה בן 17. ווטרס היה מאחורי הטענה שהשלישייה ברחה לניו זילנד עם כספי הארגון.

מקורמק החל לחשוד בסיפורו של ווטרס. חקירתו התנהלה כבר מזה שלוש שנים, והוא נודע כסמכות מובילה בנושא. ב-1998, הוא קיבל טלפון ממקור אנונימי, שסיפר לו שהעלמותו של פושע בשם דני פריי עשויה להיות קשורה להיעלמותם של בני משפחת מארי אוהייר. פריי, מסתבר, הסתובב עם ווטרס בתקופה הרלוונטית, וסיפר למקורביו שהוא מעורב ב"תוכנית שתעשיר אותי". ארוסתו דאז סיפרה שפתאום הוא נהיה עצבני ומרוחק, וסירב להמשיך לדבר על התפתחות התוכנית המדוברת. ואז הוא נעלם. 

מקורמק הרגיש שהוא מתקרב לפתרון התעלומה, אך היו חסרים לו הוכחות. ווטרס הכחיש כל קשר לדבר, ואילו המשטרה טענה שללא גופות או ראיות פיזיות אחרות אין בידם לקבוע שאירע פשע מלכתחילה.

אך כשמקורמיק השיג את רשומות שיחות הטלפון של פריי, התגלה שאכן היה בקשר צמוד עם ווטרס, ושווטרס שיקר לגבי הדבר. הוא גם השיג ראיות להוצאות כספיות גדולות במזומנים של ווטרס ופריי, שמקורם לא ידוע. 

ואז, יום אחד, ראה מקורמיק בעיתון ידיעה על תעלומת אותה גופה לא מזוהה משלוש שנים קודם, בדאלאס. הוא התקשר למשטרת דאלאס, ואמר להם שייתכן ויש קשר בין הגופה לבין היעלמות השלישייה באוסטין. משטרת דאלאס הסכימה לבצע בדיקת DNA, וזיהו את קורבן הרצח כדני פריי. תגלית זו גרמה לו לכתוב ביתר שאת את מסקנותיו לגבי ווטרס, שכל פיסת ראיות חדשה הצביעה עליו כגורם מרכזי בפשע שעוד לא התגלה לגמרי. מאמציו גילו פושע מורשע נוסף שהיה מעורב עם ווטרס ופריי - גארי קאר, בעל הרשעות בחטיפה ואונס. על אף הכחשותיו שנוספו להכחשותיו של ווטרס, בשלב זה לבסוף התעורר עניינם של הרשויות במקרה, והחלו לחקור את ווטרס וקאר. אלו מצאו את עצמם בחזרה בכלא בעקבות החקירות, בגין האשמות אחרות לא קשורות שהתגלו בחקירות, וממצאים מחיפושים בעקבות מעצרם וחקירת עדים, הובילו לכך שסופסוף ה-FBI הצליחו לייצר ציר זמן של ימיהם האחרונים של בני המשפחה הנעדרים.

החטיפה והרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווטרס, קאר ופריי חטפו את שלושת בני המשפחה, והחזיקו אותם בדירה בסן אנטוניו למשך כחודש. פריי היה אמון על שמירת החטופים, בזמן שקאר ליווה את ג'ון ליציאות לשם השגת כספים. חברתו לשעבר של ווטרס העידה שבתקופה זו ווטרס היה אכול זעם על אוהייר, בשל הדברים שחפשה לגביו, ושיתף אותה בפנטזיות אלימות במיוחד לגבי מה יעשה לה. מהחקירה עולה כי ג'ון כנראה נכנע לאיומים ומסר את כל כספיו וכספים שהיה אחראי להם, אך אוהייר עצמה לא הסכימה לעשות כן. רמיזה למצב הנפשי הירוד של החטופים נמצאת בשיחתם האחרונה עם חברי הארגון בסוף ספטמבר, במהלכה רובין לחשה "אני יודעת שתעשו את הדבר הנכון". 

השלושה נרצחו על ידי ווטרס ב-29 בספטמבר 1995, או סמוך לתאריך זה, כנראה בחניקה. גופותיהם הועברו למחסן של חבר של ווטרס, שם ווטרס, אולי בעזרתם של פריי וקאר, ניסר אותם לחתיכות - אותם הסיע לחווה מרוחקת, שם נקברו ונותרו עד שהתגלו כעבור חמש שנים. פריי נרצח כיומיים לאחר בני המשפחה.

המשפט ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאר עמד למשפט והורשע בקשירת קשר למעילה, הלבנת כספים, ועוד מספר סעיפים - אך לא בחטיפה או רצח, מכיוון שהמשפט התקיים לפני שהתגלו גופות קורבנותיו. הוא נידון לשני מאסרי עולם, בשנת 2000. גם ווטרס עמד למשפט על מגוון סעיפים קשורים, אך מעולם לא הורשע ברצח ובחטיפה. הוא נידון ל-20 שנות מאסר וצווה להחזיר את כל הכספים שנסחטו, בנוסף לעונשים קודמים שכבר החל לרצות של 65 שנה ו-25 שנה. לאחר הרשעתו, בשנת 2001, גילה ווטרס לחוקרי ה-FBI את מקום קבורת הגופות, והוביל אותם לשם. השחתת הגופות הייתה כה יסודית, שהן זוהו רק בעזרת בדיקות DNA וצילומי שיניים.[26] מצאו בקבר המשותף גם את ראש וידיו של דני פריי.

התעלומה האחרונה שנותרה הייתה גורלן של מטבעות הזהב. הסתבר שווטרס שם את המטבעות בלוקר עם מנעול פשוט. כשחזר להוציא ממקום האחסון את המטבעות, גילה שנגנבו. הסתבר בדיעבד שלקבוצת גנבים לא קשורה מסן אנטוניו, היה מפתח מאסטר לסוג המנעול, והם ניסו את מזלם באתר האחסון, והופתעו לגלות אוצר מאחורי הדלת שפתחו בנקל. הם לקחו את הכסף ובזבזו אותו, ורק מכיוון שאחד הגנבים נתן מטבע אחת לדודתו כמתנה, הצליחו חוקרי ה-FBI לגלות את השתלשלות האירועים.

ביקורת רבה הועברה על משטרת אוסטין על אדישותה ואוזלת ידה בעניין החטיפה. צויין שמספר רב של רשויות אכיפה אחרות התערבו ושיתפו פעולה בשלבים שונים של החקירה - כולל ה-FBI, ה-ATF, משרד השריף, רשות המיסים, ועוד - ואילו הם לא התערבו בשום שלב.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה משפטית, תרומתה הגדולה של אוהייר היא במיגור חובת תפילה או פעילות דתית בבתי ספר ציבוריים.[27] 

ב-2006 יצא סרט דוקומנטרי על חייה, בשם "Godless in America", שתיעד את האקטיביזם האתאיסטי שלה, בנוסף למקרה ההיעלמות והרצח.[28]

ב-2013, האנדרטה האתאיסטית הראשונה על אדמות הממשל האמריקאי הוצבה בבית המשפט במחוז ברדפורד בפלורידה; האנטדרטה, השוקלת כ-700 קילו ועשויה מאבן גרניט, כוללת ספסל ומעמד, וחרוטה בציטוטים של אוהייר, תומאס ג'פרסון, ובנג'מין פרנקלין.[29][30]

ב-2017 ייצא לאקרנים סרט הקולנוע "האישה השנואה ביותר באמריקה" בכיכובה של מליסה לאו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מדלין מארי אוהייר בוויקישיתוף
Audio-mp3.svg

1968 דיבייט בין הכומר הבפטיסטי וולטר מרטין לאוהייר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "United States Social Security Death Index: Madalyn M Ohair". FamilySearch.org. 
  2. ^ Dracos, Ted. UnGodly: The Passions, Torments, and Murder of Atheist Madalyn Murray O'Hair. Free Press. עמ' 380. ISBN 978-0743228336. 
  3. ^ Goeringer, Conrad F. (2006). "About American Atheists". atheists.org. American Atheists. 
  4. ^ Van Biema, David (10 בפברואר 1997). "Where's Madalyn?". Time. 
  5. ^ Seaman, Anne Rowe (2005).
  6. ^ Reitwiesner, William Addams. "Ancestry of Madalyn Murray O'Hair". 
  7. ^ "Woman, Atheist, Anarchist" (reprint). Freedom Writer. מרץ 1989. 
  8. ^ Bryce, Robert (20 בנובמבר 1998). "Madalyn Murray O'Hair timeline". Austin Chronicle. 
  9. ^ Zindler, Frank (2008). "Madalyn Murray O'Hair". in Joshi, S. T. Icons of unbelief: Atheists, Agnostics, and Secularists. Westport, Connecticut: Greenwood Press. עמ' 323. ISBN 978-0313347597. 
  10. ^ Vitteriti, Joseph. Religion from the Public School to the Public Square. Princeton University Press 02/09/09. עמ' 102. 
  11. ^ Wright, Lawrence (16 במאי 1995). Saints and Sinners: Walker Railey, Jimmy Swaggart, Madalyn Murray O'Hair, Anton LaVey, Will Campbell, Matthew Fox. London: Vintage Books. ISBN 0-679-76163-2. 
  12. ^ LeBeau, Bryan F. (2003). The Atheist: Madalyn Murray O'Hair. New York: New York University Press. ISBN 0-8147-5171-7. 
  13. ^ Chaikin, Andrew (1994). A Man On The Moon: The Voyages of the Apollo Astronauts. Viking. עמ' 623. ISBN 0-670-81446-6. 
  14. ^ "O'Hair v. Paine, 397 U.S. 531". Findlaw. 1970. 
  15. ^ "An Astronaut Tells of a little-known but Significant Event on the Moon". Guideposts. 1970. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2012. 
  16. ^ "Apollo Expeditions to the Moon: Chapter 8". NASA. 
  17. ^ "Atheist leader endorses Carter for President", Minden Press-Herald, Minden, Louisiana], October 26, 1976, p. 3
  18. ^ Murray, Madalyn; Tregaskis, Richard (אוקטובר 1965). "Madalyn Murray" (reprint). Playboy. 
  19. ^ Bryce, Robert (3 במאי 1996). "The Case of the Missing Atheists". Austin Chronicle. 
  20. ^ Alan Wolfe (12 באפריל 2004). "Among the Non-Believers". The New Republic. 
  21. ^ Dracos, Ted (2003). "The Family Dysfunctional". Ungodly: The Passions, Torments, and Murder of Atheist Madalyn Murray O'Hair. New York: Free Press. עמ' 138. ISBN 9781439119969. 
  22. ^ "Madalyn Murray O'Hair Playboy Interview - Antitheist Atheist". 
  23. ^ "Madalyn Murray O'Hair 1970 Short Film Part 6". 
  24. ^ 24.0 24.1 Manning, Lona (29 בספטמבר 2003). "The Murder of Madalyn Murray O'Hair: America's Most Hated Woman". Crime Magazine. אורכב מ-המקור ב-2007-10-12. 
  25. ^ MacCormack, John (29 ביולי 1999). "Lucky Break". Dallas Observer. 
  26. ^ MacCormack, John (1 בפברואר 2001). "Dead Giveaway". Dallas Observer. 
  27. ^ "People & Ideas: Madalyn Murray O'Hair". God In America. PBS. 
  28. ^ "Godless in America (TV Movie 2006) - IMDb". IMDb. 
  29. ^ "First atheist monument on government property unveiled". The Independent Florida Alligator. 
  30. ^ "Atheists unveil monument in Florida and promise to build 50 more".