מוטי נייגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נייגר בדצמבר 2013

מוטי נייגראנגלית, Motti Neiger; נולד ב-12 בספטמבר 1970) הוא חוקר תקשורת ותרבות ישראלי, פרופסור חבר המכהן כחבר סגל בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן וכעמית-בכיר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטה, כמו גם כעמית-מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. בעבר שימש כדיקן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה (2017-2013), וכיו"ר האגודה הישראלית לתקשורת (2009-2006).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטי נייגר נולד בקריית מוצקין, לבנימין נייגר ולמרים נייגר-פליישמן, אמנית פלסטית, משוררת וחוקרת ספרות. לאחר שאביו נפטר כשהיה בן 6, עבר עם אמו ואחיו הצעיר לירושלים, כשהאם החלה ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל. נייגר גדל בשיכוני דרך חברון שבשכונת תלפיות, ולמד בתיכון שליד האוניברסיטה העברית.

את שירותו בצה"ל עשה בחיל השריון כטנקיסט וכסמל מבצעים, ובשנת 1990 נבחר כחייל מצטיין של חיל השריון. לאחר השירות הצבאי למד באוניברסיטה העברית בחוג לספרות עברית ובמחזור הראשון של התואר הראשון בחוג לתקשורת ועיתונאות, שנפתח בשנת 1992. בחוגים אלה המשיך גם בלימודי התואר השני והשלישי. עבודת הדוקטור שלו עסקה במוספי הספרות בעיתונות העברית (1995-1948) ובתפקידם בעיצוב התרבות הישראלית. העבודה נכתבה בהדרכת פרופ' רות קרטון-בלום מהחוג לספרות עברית וד"ר יצחק רועה מהחוג לתקשורת ועיתונאות, והושלמה בשנת 1999. בשנת 2001, לאחר פוסט-דוקטורט במכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון, הצטרף לבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה ומאז שימש במוסד כחבר סגל בכיר. בשנת 2013 מונה לדיקן בית הספר לתקשורת.

בין השנים 2006–2009 כיהן כיו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, ארגון-הגג של כלל חוקרי התקשורת בישראל.

כיהן בוועדת האתיקה של רשות השידור, והיה המנסח העיקרי של התיקון לתדריך נקדי, המאפשר, בתנאים מסוימים, להביע דעה בשידור הציבורי.[1] כמו כן, שימש בוועדה המייעצת שניסחה את הקוד האתי של כאן-תאגיד השידור הציבורי.[2] החל משנת 2011 משמש כיו"ר ועדת המקצוע "תקשורת וחברה" במשרד החינוך, ובמסגרת תפקידו זה עיצב את תוכנית הלימודים החדשה לתלמידי בתי הספר התיכונים בישראל.

נייגר הוא העורך המייסד של "מסגרות מדיה: כתב עת ישראלי לתקשורת". נכון לשנת 2018, כתב וערך (לבד וביחד עם שותפים) ארבעה ספרים ופרסם למעלה מ-40 מאמרים בכתבי-עת או בספרים מדעיים.

נייגר נשוי לדיפלומטית בשירות החוץ הישראלי. בעקבות שליחויות רעייתו, התגורר בין השנים 1996–2000 במקסיקו-סיטי, ובין השנים 2008–2011 במדריד, ספרד. לזוג בן ובת.

תחומי מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרי עיתונאות (Journalism) ותקשורת בעת משבר וקונפליקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מחקריו בתחום העיתונות התפרסמו מאמרים הבוחנים את מקומה של התקשורת בעיצוב שיח הקונפליקט וגבולותיו, מקומם של העיתונאים כנציגי הקהילה והתרבות בה הם פועלים, המתח בעת משבר בין מחויבותם לאומה למחויבותם לתפקידם כעיתונאים (ביחד עם ד"ר אייל זנדברג), וביסוס מסגרת תאורטית להבחנה לפיה התקשורת מרבה לעסוק בדיווח על אירועים העומדים לקרות בעתיד על-חשבון אירועים בעבר. במחקריו עם ד"ר קרן טננבוים-וינבלט (החוג לתקשורת ועיתונאות, האוניברסיטה העברית), במימון הקרן הלאומית למדע, בוחן נייגר את התפקיד של זמן וטמפורליות בנרטיביים חדשותיים. כך, למשל, נמצא כי הסיפורים החדשותיים בדפוס נוטים לדיווח על העתיד, ואילו סיפורים בעיתונות המקוונת נוטים לדווח על העבר הקרוב.

התקשורת והזיכרון הקולקטיבי (Media Memory)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחד עם שותפיו, פרופ' אורן מאיירס (אוניברסיטת חיפה) וד"ר אייל זנדברג (המכללה האקדמית נתניה) פרסם שורה של מחקרים הבוחנים את תפקיד התקשורת בהבניית הזיכרון הקולקטיבי בכלל ובעיצוב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בפרט. המחקר בוחן את "תפריט הזיכרון" המוגש לצרכני התקשורת, ואת חלוקת העבודה בין העיתונות המודפסת, הרדיו, הטלוויזיה ואף האינטרנט. בין היתר, נבחנו השירים המושמעים ברדיו ביום הזיכרון לשואה, ונמצא כי השיר הליכה לקיסריה שנכתב על ידי חנה סנש הוא השיר המושמע ביותר ביום זה.[3] המחקר מסביר זאת בעובדה כי השיר מחבר בין הסמכות הביוגרפית (השיר נכתב על ידי קורבן הנאצים), סמכות התוכן (השיר נכתב כ"תפילה פרטית") וסמכות האופן (השיר מבוצע בטון שקט ומינורי). על ספרו "Communicating Awe: Media Memory and Holocaust Commemoration", שנכתב ביחד עם שותפיו מאיירס וזנדברג, כתבה הסוציולוגית, פרופ' ורד וינצקי-סרוסי: "... שבעים שנה אחרי האירוע (השואה) שואלים אורן מאיירס, אייל זנדברג ומוטי נייגר... כיצד אמצעי תקשורת פופולריים, החולין שבחולין – רדיו, טלוויזיה ועיתונות – מתמודדים עם קדושה, עם טאבו, ובעיקר עם טראומה?... השאלה לא רק מאתגרת, אלא גם קריטית להשפעה החברתית, שכן בחברות מודרניות "תקשורת המונים היא האתר שבו נבנה הזיכרון הקולקטיבי"... מסקנתם, שאליה הם מגיעים בפרק הסוגר את הספר – שהוא פרק חזק ועצוב – מותירה את הקורא פחות מוטרד ממצבה של המדיה בישראל וגם ממצב לימודי הזיכרון הקולקטיבי, אבל מוטרד מאוד ממצבה של החברה הישראלית. חברה הישראלית היא אולי לא המוקד המוצהר של החוקרים בספר, אבל היא הפיל שעומד במרכז החדר וגדל מרגע לרגע. והפיל הזה הוא העובדה שהפכנו, בסיוע נלהב של התקשורת הישראלית, לאומה בטראומה – לדור שואה עכשווי ומתמשך... Communicating Awe הוא ספר חובה להוראה ולמחקר על תקשורת בימים מיוחדים, על טקסים וזיכרון קולקטיבי של עבר בעייתי וכן על ישראל. הרבה על ישראל. וזה די טראומתי."[4]

תרבות פופולרית: תוכניות ריאליטי, טוקבקים, מוספי הפנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום זה חקר נייגר תוכניות המציאות (Reality Shows) ושאלת הפופולריות של תוכניות אלו בתוך הקשר של גלובליזציה, לוקליזציה והיברידיות תרבותית. כמו כן חקר נייגר את הרטוריקה של הטוקבקים (talkback) באינטרנט (ביחד עם ד"ר איילת כהן) ואת מוספי הפנאי בעיתונות בעת מלחמה (ביחד עם קרני רימר-צרי).

מתווכי התרבות: מוספי ספרות, מו"לים ואתרי יצירה באינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום מחקר זה התבונן נייגר באופן בו פועלים הגורמים המתווכים בין היוצרים לבין הקוראים בתרבות בכלל ובתרבות העברית והישראלית בפרט. במסגרת זו התפרסמו מספר מאמרים מתוך מחקר הדוקטורט שעסק בתפקיד המוספים לספרות בעיתונות היומית; נותחה שירת המחאה הפוליטית באינתיפדה השנייה (ביחד עם ד"ר איילת כהן), והוצגה החוויה המו"לית של פרסום יצירות באינטרנט (ביחד עם נרמינה עבדולייב). ספרו "מוציאים לאור כמתווכי תרבות: היסטוריה תרבותית של מאה שנות מו"לות עברית בישראל (2010-1910)" פורש בכ-700 עמודים את קורות ההוצאה לאור בעברית מראשיתה ועד ימינו. ברוח השיתוף, הספר זמין להורדה ללא-תשלום באתר המחבר ובאתרי הספריות.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ומונוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוטי נייגר, אייל זנדברג ועיסאם אבו רייא, תקשורת יהודית או תקשורת ישראלית? – תפקוד כלי התקשורת הישראלית בסיקור האירועים האלימים בין האזרחים הערבים למשטרה באוקטובר 2000, הוצאת קשב, ירושלים, 2001
  • מוטי נייגר ואבישי יוסמן, אשליית הבחירה הדמוקרטית: כיצד משיגות תוכניות המציאות את שיתוף הפעולה של הצופים, מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב, 2005[5]
  • מוטי נייגר, מנחם בלונדהיים ותמר ליבס (עורכים), סיפור וסיקור: מבטים על שיח התקשורת בישראל. הוצאת מאגנס ומכון סמארט, האוניברסיטה העברית, 2008
  • מוטי נייגר, אייל זנדברג ואורן מאיירס, רטוריקה של ביקורתיות: ביקורת מאתגרת, ביקורת מאשרת והעיתונות הישראלית במלחמת לבנון השנייה, בית הספר רוטשילד קיסריה לתקשורת ומכון הרצוג, אוניברסיטת תל אביב, 2008[6]
  • Motti Neiger, Oren Meyers and Eyal Zandberg (Eds.) (2011). On Media Memory: Collective Memory in a New Media Age. London: Palgrave Macmillan
  • Oren Meyers, Eyal Zandberg and Motti Neiger (2014). Communicating Awe: Media Memory and Holocaust Commemoration. London: Palgrave Macmillan

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Motti Neiger  and Itzhak Roeh (2003). The secular holy scriptures: The role of the holyday literary supplements in the Israeli press and culture. Journalism: Theory, Practice & Criticism, 4(4), 477-489.
  • Eyal Zandberg and Motti Neiger (2005). Between the nation and the profession: Journalists as members of contradicting communities. Media, Culture & Society, 27(1), 131-141.
  • Motti Neiger (2007). Media Oracles: the political import and cultural sig nificance of news referring to the future. Journalism: Theory, Practice & Criticism, 8(3): 326-338.
  • Oren Meyers, Eyal Zandberg and Motti Neiger (2009). Prime time commemoration: An analysis of television broadcasts on Israel's Memorial Day for the Holocaust and the Heroism. Journal of Communication, 59: 456-480.
  • Motti Neiger, Eyal Zandberg and Oren Meyers (2010). Communicating critique: Towards a conceptualization of journalistic criticism. Communication, Culture and Critique, 3(3): 377-395.
  • Motti Neiger, Eyal Zandberg and Oren Meyers (2011). Tuned to the nation's mood: Popular music as a mnemonic cultural object. Media, Culture & Society. 33(7): 971-987.
  • Eyal Zandberg, Motti Neiger and Oren Meyers (2012). Past Continuous: Newsworthiness and the Shaping of Collective Memory. Critical Studies in Media Communication, 29(1): 65-79.
  • Motti Neiger (2012). Cultural oxymora: The Israeli idol negotiates meanings and readings. Television and New Media, 13(6): 535-550.
  • Motti Neiger and Karni Rimer-Tsory (2013). The War that wasn't on the News: "In-group nationalism" and "out-group nationalism" in newspaper supplements. Journalism: Theory, Practice & Criticism, 14: 721-736.
  • Keren Tenenboim-Weinblatt and Motti Neiger (2015). Print is Future, Online is Past: Cross-Media Analysis of Temporal Orientations in the News. Communication Research. 42(8): 1047-1067.
  • Motti Neiger and Keren Tenenboim-Weinblatt (2016). Understanding Journalism through a Nuanced Deconstruction of Temporal Layers in News Narratives. Journal of Communication. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתי טוקר, רשות השידור אישרה הבעת דעות אישיות בשידור, באתר TheMarker‏, 21 באוקטובר 2013
    מוטי נייגר, מעתה אמרו: "שידור ציבורי" ולא "שידור ממלכתי", באתר TheMarker‏, 23 באוקטובר 2013
  2. ^ קוד האתיקה של "כאן" תאגיד השידור הישראלי, באתר העין השביעית, אוגוסט 2017
  3. ^ יונתן הללי, השיר המושמע ביותר ביום השואה: "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, באתר nrg‏, 21 באפריל 2009
  4. ^ ורד וינצקי סרוסי, ‏ביקורת על הספר Communicating Awe, מסגרות מדיה 2015, גיליון 15, עמ' 77-74
  5. ^ ספר זמין ברשת מוטי נייגר ואבישי יוסמן, אשליית הבחירה הדמוקרטית: כיצד משיגות תוכניות המציאות את שיתוף הפעולה של הצופים - חוברת מס' 3 (דצמבר 2005) בסדרת אגרתא, באתר האינטרנט של מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב
  6. ^ ספר זמין ברשת מוטי נייגר, אייל זנדברג ואורן מאיירס, רטוריקה של ביקורתיות: ביקורת מאתגרת, ביקורת מאשרת והעיתונות הישראלית במלחמת לבנון השנייה - חוברת מס' 5 (ינואר 2008) בסדרת התקשורת במלחמת לבנון 2006, באתר האינטרנט של אוניברסיטת תל אביב
  7. ^ ספר זמין ברשת מוטי נייגר, מוציאים לאור כמתווכי תרבות: היסטוריה תרבותית של מאה שנות מו"לות עברית בישראל (2010-1910), 2017, 704 עמודים