הליכה לקיסריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מילות השיר

אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.

נוף הים המשקיף על קיבוץ שדות ים, הסמוך לקיסריה, בו נכתב השיר.

הליכה לקיסריה (מוכר גם במילות הפתיחה שלו, אֵלִי, אֵלִי) הוא שיר עברי שכתבה חנה סנש ב-24 בנובמבר 1942. השיר הולחן ב-1945 בידי דוד זהבי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר "הליכה לקיסריה" נכתב בקיבוץ שדות ים שמדרום לקיסריה העתיקה, שם התגוררה סנש באותה תקופה.

לאחר מותה, נמצאו בעזבונה של סנש נוסחים שונים לשיר, והחל ויכוח סביב האותנטיות שלהם. במהלך הוויכוח היו אפילו שהציעו כי לא סנש היא שכתבה את השיר אלא רק העתיקה ושינתה. אך כיום ברור שהיא הכותבת והגרסאות השונות לשיר הם פשוט נוסחים ששמרה מתהליך הכתיבה.

הנוסח שפורסם ראשון, באוגוסט 1945, היה:

אלי, שלא ייפסק לעולם:
החול והים,
זמזום המים,
ברק השמים, –
האמון באדם.

נוסח זה נמצא ביומן של סנש, אך איננו האחרון שכתבה. בטרם יציאתה לשליחות, העתיקה סנש שירים שונים למחברת בשם "ללא שפה", את המחברת העבירה לחברה ושם מופיע השיר בגרסה הידועה לנו. (זו המופיעה משמאל בראש הדף)

השיר הולחן ב-1945 על ידי דוד זהבי,[1] שהפיץ אותו כשלימד אותו בהתיישבות העובדת ובכינוסים של "הנוער העובד". השיר המולחן הושר על ידי מבצעים רבים,[2] והוא מבוצע באופן תדיר באירועים ממלכתיים, כדוגמת טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה.

בשנת 1954 שיר זה והשיר "אשרי הגפרור" נכללו במחזה "הסנה הבוער" מאת אהרון מגד.

מאפייני השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר מאופיין ומקושר לזהותה של הכותבת, חנה סנש. סנש מייצגת דמותה של אישה לוחמת, מנציגי היישוב היהודי, שלמרות הסיכון הרב העזה להסתכן ביציאה לאירופה הכבושה על ידי הנאצים, והוּצְאה להורג על ידי שלטונות הונגריה לאחר שנחקרה ועונתה, כלוחמת יהודייה.

מאפיין נוסף בשיר "הליכה לקיסריה", המייחד אותו משירים אחרים שנכתבו ביישוב היהודי לפני קום המדינה, הוא תוכנו. השיר אינו מדבר על לאומיות, על זכותנו על הארץ, על קריאה לעם להתאחד, ואינו מזכיר את עם ישראל ואת סוגיית הלאומיות העברית.

השיר מכיל 14 מילים ואורכו 6 שורות בלבד. הוא כתוב כתפילה לאל, שבה מבקשת ממנו המשוררת לשמור על "החול והים", "רשרוש של המים", "ברק השמים" ועל "תפילת האדם". לפי גרסה אחרת, המרכיב הרביעי אינו "תפילת האדם" אלא "האמון באדם"[3]. לכל אלה מקדימה המשוררת תקווה תמימה, בקשה מהאל כי רגע זה "לא ייגמר לעולם". פשטותו של השיר, התמימות שבו, האופן שבו הוא מנציח רגע אחד של אושר, של תקווה אוניברסלית, הם אולי הבסיס להישרדותו, קרוב ל-70 שנה לאחר כתיבתו.

במחקר[4] שנערך בשנת 2009, עלה כי זהו השיר המושמע ביותר ביום השואה.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן קומם, "חנה סנש – "אלי, אלי": לדרך היווצרותו של שיר-עם", שלשלת שירה: על שירה ומשוררים, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ד, עמ' 323–328. (פורסם במקור ב"ידיעות אחרונות", 28.4.89)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדברי נחום היימן, סיפר לו דוד זהבי כי הלחין את השיר בהינף קולמוס ולא שינה בו מאומה לאחר מכן. מתוך "נחצ'ה בגימל", רשת ג', 30 ביוני 2010
  2. ^ רשימה חלקית של הביצועים להם זכה השיר: http://www.qube.co.il/cover_show.asp?id=757
  3. ^ "זיכרון קולקטיבי" באתרו של אבנר שץ "צרוב בתודעה"‏
  4. ^ מוטי נייגר, אורן מאיירס ואייל זנדברג, אתם זוכרים עם השירים: תרבות פופולרית, זיכרון קולקטיבי ושידורי הרדיו בישראל 2002-1993. מגמות, מ"ו (2-1): 280-254, 2009.
  5. ^ יונתן הללי, השיר המושמע ביותר ביום השואה: "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, nrg ‏, 21/4/2009