חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
קישורים פנימיים
שורה 29: שורה 29:


==קישורים חיצוניים==
==קישורים חיצוניים==
* {{ויקיטקסט בשורה|חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם|חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011}}
* {{חוק|2000767}}
* {{חוק|2000767}}
*[http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/2210C972-7884-481B-805F-E486F5FBC1E9/29067/2304.pdf חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011], ס"ח 2304 מיום 13 ביולי 2011
* [http://www.knesset.gov.il/Laws/Data/BillKnesset/373/373.pdf הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011], ה"ח הכנסת 373 מיום 2 במרס 2011
*[http://oknesset.org/bill/2849/ החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011] באתר [[כנסת פתוחה]]
*[http://oknesset.org/bill/2849/ החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011] באתר [[כנסת פתוחה]]
* {{מממ||איסור הטלת חרם והשתתפות בחרם - סקירה משווה|m02861}}
* {{מממ||איסור הטלת חרם והשתתפות בחרם - סקירה משווה|m02861}}

גרסה מ־00:46, 25 ביולי 2015

חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011 (המכונה בקיצור חוק החרם) הוא חוק ישראלי שאושר בכנסת השמונה עשרה ב-11 ביולי 2011. החוק קובע שכל קריאה פומבית לחרם תרבותי, אקדמי או כלכלי על אדם או גורם כלשהו רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, היא בגדר עוולה אזרחית, שמהווה עילה לתביעה נזיקית אזרחית על ידי אותו אדם או גורם, כאשר קיימת אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת חרם ושמפרסם הקריאה מודע לאפשרות כאמור.

במקור כלל החוק סעיף לפיו אם מצא בית המשפט כי נעשתה עוולה לפי חוק זה בזדון, רשאי הוא לחייב את עושה העוולה בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק, שגובהם יהיה בהתחשב בנסיבות ביצוע העוולה, חומרתה והיקפה - בכפוף להוראות פקודת הנזיקין, אך סעיף זה נפסל על ידי בג"ץ (שאישר את שאר סעיפי החוק). החוק אינו מאפשר לתאגיד לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק, בהתאם סעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובע כי תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק.

החוק מאפשר לשר האוצר להגביל גישה למכרז שנערך על פי חוק חובת המכרזים, ממי שקרא לחרם או השתתף בו, ולמנוע הטבות כלכליות מסוימות.

היסטוריה חקיקתית

ב-5 ביולי 2010 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית שאותה יזמו חברי הכנסת זאב אלקין ודליה איציק וקבוצת חברי כנסת מסיעות קדימה, הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, יהדות התורה והאיחוד הלאומי.[1][2] ההצעה הבחינה בין שלושה סוגים של חרם: חרם שהוטל על ידי תושב או אזרח ישראל, חרם שהוטל על ידי תושב או אזרח זר, וחרם שהוטל על ידי ישות מדינית זרה באמצעות חוק שחוקקה הישות המדינית הזרה או על פי קביעה של ממשלת ישראל. ההצעה קבעה שחרם כזה הוא בגדר עוולה אזרחית, וגם בגדר עבירה פלילית שעונשה קנס. בדיון בוועדה צומצמה ההצעה להתייחסות רק לחרם שהוטל על ידי תושב או אזרח ישראל, והוסרה ראיית החרם כעבירה פלילית. הצעת החוק המתוקנת פורסמה ב-2 במרץ 2011.

דברי ההסבר להצעת החוק מציגים את מטרתו:

חוק זה מטרתו למנוע נזקים הנגרמים בשל תופעת החרמות המוטלים על גורמים שונים מחמת זיקתם למדינת ישראל. החרמות עלולים לפגוע בפעילות העסקית, התרבותית או האקדמית של מושא החרם, ולגרום לו נזקים כבדים, הן כלכליים והן למוניטין ולשמו הטוב.

מתנגדי החוק טענו שהחוק פוגע בחופש הביטוי. דוגמה לגישה זו מופיעה בחוות דעת של מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה:

ההצעה פוגעת פגיעה קשה בחופש הביטוי והמחאה הפוליטית במדינה. זוהי הצעה המתחזה למנוע "פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם" כאשר בפועל, מטרתה היא לסכל ביקורת ומחאה פוליטית על מדיניות השלטון. ... בעינינו הטלת חרם היא, ככלל, דרך רעה לנהל דיון ציבורי, ובמיוחד כאשר המוחרם אינו מעוול וכאשר יש דרכים חלופיות להעברת המסרים בשיח הציבורי. אנו מתנגדים בכל לבנו לחרם פוליטי וכלכלי נגד מדינת ישראל, בין אם על ידי אזרחים ישראלים ובין אם על ידי זרים. עם זאת, מכאן ועד להטלת סנקציות על קריאות להטלת חרם, הדרך ארוכה. חופש הביטוי מטבעו כולל ביטויים קשים ומרגיזים ואף מקוממים ביותר‏[3].

תומכי החוק, בהנהגתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו,[4] טענו שהחוק איננו פוגע בחופש הביטוי אלא רק שולל מעשים הפוגעים במדינת ישראל או באזרחיה, בדומה לחוק אשר נחקק בשנות ה-70 בארצות הברית, שהפרתו היא עבירה פלילית שעונשה קנס או מאסר 5 שנים.[5] ד"ר עמנואל נבון הצביע על חוק דומה שקיים גם בצרפת.[6]

בעת ההצבעה על החוק בקריאה שנייה ושלישית העלו חברי הכנסת מהאופוזיציה שפע הסתייגויות לחוק המוצע, מהן ענייניות (כגון העברת סמכות משר האוצר לנשיא בית המשפט העליון או שינוי הגדרתו של חרם) ומהן בעלות אופי הצהרתי (כגון שינוי שם החוק ל"החוק להעמקת בידודה המדיני של מדינת ישראל ולהאצת תהליך הדה- לגיטימציה העולמי, התשע"א-2011").[7] כל ההסתייגויות נדחו, והחוק אושר בתמיכת 47 מחברי הכנסת, מסיעות הקואליציה וסיעת האיחוד הלאומי מהאופוזיציה, מול 38 מתנגדים מסיעות האופוזיציה, בהם גם חברי כנסת שפעלו לקידומו של החוק בשלבים המוקדמים. חברי הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ועתניאל שנלר ממפלגת קדימה, שסירבו להצביע נגד החוק, הוענשו על ידי מפלגתם בהשעיה.[8]. ראש הממשלה נתניהו ועוד 10 שרים, בהם שר הביטחון, אהוד ברק, נעדרו מההצבעה. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, נכח במליאה אך לא הצביע (את התנגדותו לחוק הביע במאמר ב"הארץ"[9]).

העתירה לבג"ץ

ערב ההצבעה על אישור החוק ציינו היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין והיועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, כי יש בעיות חוקתיות בחוק אך הם מתכוונים להגן על חוקתיותו בדיון הצפוי בעתירה שהוגשה בעניין זה לבג"ץ[10][11].

לאחר אישור החוק, עתרו לבג"ץ ארגונים אחדים, ובהם עדאלה ו"האגודה לזכויות האזרח", בבקשה לבטל את החוק. הרכב מורחב של 9 שופטים דחה את הבקשה וקבע שהחוק הוא חוקתי. בפסק הדין נקבע כי ”החוק עונה על הצורך של המדינה להתגונן מפני הקמים עליה לכלותה, או מפני אלה המבקשים לשנות את אופייה, באמצעים כוחניים שונים.”. עם זאת, בג"ץ ביטל את הסעיף 2(ג) לחוק, שאיפשר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק.[12]

ראו גם

קישורים חיצוניים

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חוק_למניעת_פגיעה_במדינת_ישראל_באמצעות_חרם&oldid=17276756"