מלחמת הטרקטורים
מלחמת הטרקטורים הוא כינוי שניתן לעימות ממושך שנערך בשנת 1965, בו החלו ירדן וישראל במאבק השתלטות על השטחים המפורזים[1] שהשתרעו בין הקיבוץ הדתי שעלבים לבין מוצבי הלגיון הירדני באזור לטרון.[2]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
נציגי ישראל וירדן שדנו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות לא הגיעו לכלל הסכמה לגבי שטחים חקלאיים שהיו באזור הגבול בין שתי המדינות בעמק איילון. בתחילת שנות השישים חלה החרפה ביחסי ירדן–ישראל, ושני הצדדים החלו בסיפוח של שטחים אלה, שהגיע לשיאו בשנת 1965.[3] פניית האו"ם לשני הצדדים להפסיק בעיבוד הקרקע על ידי אנשי הכפרים הירדניים ואנשי הקיבוצים נחשון ושעלבים, לא נענתה, מחשש הדדי שהפסקת העבודות תיתן לצד השני לגיטימציה גדולה יותר לסיפוח השטחים.
האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-16 באוקטובר 1965 הודיעו שלטונות ירדן לתושבי הכפרים כי הם יכולים לעבד את האדמה בשטח ההפקר. תושבי הכפר הערבי עמואס, ששכן קרוב מאד למחלף לטרון הנוכחי, החלו בחרישה בשטח גדול מצפון לכפר, עם 4 טרקטורים ותחת שמירה של חיילי הלגיון. ישראל הגישה תלונה לוועדת שביתת הנשק, אך הירדנים המשיכו בחריש בסיוע טרקטורים נוספים. צה"ל החליט לא להותיר את המצב, שנתפס כהתגרות, ללא תגובה. אלוף פיקוד המרכז, יוסף גבע, פנה לתושבי הקיבוצים הסמוכים - שעלבים, נחשון, הראל, חולדה וצרעה - וביקש מהם לחרוש שטחים נרחבים מצפון לאזור בו חרשו הכפריים הירדנים. כדי לאבטח את המבצע נשלחה תגבורת של חיילים, ואף פלוגת טנקים.
מספר לילות לפני תחילת העבודה הגיעה לאזור פלוגת הנדסה קרבית, פלוגה ב' מגדוד 601, בפיקוד סרן יהודה כהן[4] וסגנו, סגן משה אדלשטיין (לשם). משימת הפלוגה הייתה לפנות מוקשים באזור שבו היו מחנות המעצר הבריטיים באזור לטרון. הפלוגה עבדה בלילות באמצעות מגלי מוקשים ואכן חשפה עשרות מוקשים נגד אדם. כמו כן הכינה הפלוגה תלוליות עפר כמחסות אפשריים מירי מכיוון משטרת לטרון.
לצורך המבצע גויסו כ-30 טרקטורים מיישובי הסביבה, וביום רביעי של אותו השבוע החל החריש. הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, ביקר בחדר הפיקוד שהוקם במשטרת משמר איילון. במשך ימי המבצע הראשונים נעשו מאמצים מצד האו"ם להביא לרגיעה, אך כאשר הסתבר שהמאמצים אינם נושאים פרי הוחלט להרחיב את המבצע.
שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]
החריש החל, כאמור, ביום רביעי,[5]. ביום שישי קיבלו בני הקיבוץ הדתי, שעלבים, הוראה מצה"ל להמשיך ולחרוש גם באותה השבת, שבת פרשת נח. מעבר לאיסור ההלכתי על חריש בשבת, הייתה אותה שנה גם שנת שמיטה, שבה אסורות עבודות השדה במשך כל השנה.
בני הקיבוץ פנו לרב היישוב באותה תקופה, הרב מאיר שלזינגר, שאישר את ביצוע העבודות בשבת. עם זאת, הרב הצבאי הראשי באותה תקופה, האלוף הרב שלמה גורן, שעמו התייעץ רב הקיבוץ בטלפון, לא הסכים וסירב לאשר. הרב שלזינגר עמד על דעתו וביקש מהרב גורן להגיע ולראות את המצב. הרב גורן אכן הגיע לשעלבים בצהרי יום שישי, ולאחר שראה במה מדובר חזר בו והתיר לבני הקיבוץ לחרוש בשבת. את ההיתר הביא הרב גורן מדברי רש"י במסכת עירובין:
אמר רב יהודה אמר רב: הנכרים שצרו על עיירות ישראל - אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת... ובמה דברים אמורים? כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לסְפָר - אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת.[6]
ורש"י במקום מפרש:
לסְפָר - עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם.
כלומר, אסור לחלל את השבת כאשר נכרים באים רק כדי לגזול ולא על עסקי נפשות. אך בעיר הסמוכה לסְפָר מותר לחלל את השבת ולצאת למלחמה, מחשש שיכבשו את אותה עיר סְפָר ומשם יוכלו לחדור לארץ.[7]
בעקבות אישורו של הרב גורן נערכו אנשי הקיבוץ להמשיך לחרוש בשבת, ולמחרת הפתיעו את הירדנים שציפו למצוא שדות ריקים בשל השבת.[8] לאחר זמן מה פתחו הירדנים ביריות [9], שהופסקו לאחר אזהרה ישראלית כי תושב אש. הירדנים נצרו את האש והסיגו את הטרקטורים לאחור. לאחר מכן שבו למקומם גם הטרקטורים המגויסים של בני הקיבוצים.[10]
בתקרית הירי נפצע באופן קשה יצחק שצ'ופק, חבר קיבוץ נחשון. אברהם אברבוך, חבר קיבוץ צרעה, נפצע קל.[11] בהודעה שפורסמה על ידי דובר ירדני נאמר כי בחילופי האש נהרגו 15 ישראלים ובצד הירדני כלל לא היו נפגעים.
למחרת, ה-31 באוקטובר, נעשה ניסיון חוזר לחרוש בעמק איילון שהופסק שוב על ידי ירי ירדני. כאשר החריש והירי פסקו משני הצדדים הופיעו נציגי ועדת שביתת הנשק יחד עם נציגי צה"ל והורו על הפסקת החריש בין הקווים של שטח הפקר.
כשנה וחצי אחרי האירוע, ב-5 ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. ב-6 ביוני, יומה השני של המלחמה, כבשה חטיבת קרייתי את משטרת לטרון ללא נפגעים. תושבי שלושת הכפרים הערביים שהיו באיזור, עמואס, יאלו ובית נובא, גורשו והכפרים נהרסו. הגבול הורחק עשרות קילומטרים מזרחה, והיישובים הישראליים הפכו מיישובי ספר ליישובים בלב המדינה. בכך הסתיימה פרשת שטח ההפקר באזור לטרון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תקרית הטרקטורים בשטח ההפקר, באתר הקשר הרב דורי
- 55 שנים ל"מלחמת הטרקטורים" גילה אלעד, ארכיון קיבוץ נחשון
- שאלה שבועית: מלחמת הטרקטורים, הרב מיכאל ימר, באתר קרית חינוך שעלבים
"מלחמת ששת הימים שלנו" - גילה אלעד, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שפי גבאי, קונפליקטים בעמק השקט, דבר, 17 ביוני 1964, עמ' 4
- ^ זאב וילנאי, שעלבים וסביבותיה, ישראל: הוצאת קבוצת שעלבים, ה'תשכ"ח, עמ' 13-14
- ^ 55 שנים ל"מלחמת הטרקטורים"/גילה אלעד, ארכיון נחשון
- ^ לימים תת אלוף, קצין הנדסה ראשי.
- ^ תקרית הטרקטורים בשטח ההפקר, באתר הקשר הרב דורי, 20 באפריל 2015
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"ה, עמוד א'
- ^ שאלה שבועית: מלחמת הטרקטורים, באתר קרית חינוך שעלבים. וראו שם מקור נוסף להיתר שנתן הרב גורן.
- ^ ביקור בקיבוץ שעלבים, באתר אטרקציות וחוויות בקיבוצים
- ^ שפי גבאי, עמק אילון הפך שוב שדה־קרב, דבר, 1 בנובמבר 1965
- ^ שמעון כהן, מלחמת הטרקטורים? פעם היה כאן דבר כזה, באתר ערוץ 7, א' חשוון תשע"ו, 14.10.15
- ^ 50 שנה למלחמת הטרקטורים, באתר קיבוץ נחשון, 2 בדצמבר 2015