איליה ארנבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איליה ארנבורג
Ilya Ehrenburg Russian writer.jpg
ארנבורג
תאריך לידה 27 בינואר 1891
תאריך פטירה 31 באוגוסט 1967 (בגיל 76)
מקום לידה קייב, האימפריה הרוסית
לאום יהודי
שפות היצירה רוסית
סוגה ספרותית שירים, כתבות, רומנים, מסות, פרוזה, תרגום
זרם ספרותי ריאליזם סוציאליסטי
שנות פעילות 19091967

איליה גריגורייביץ' ארנבורג (לעתים: אהרנבורג; ברוסית: ;‏ 27 בינואר 1891 - 31 באוגוסט 1967) היה סופר סובייטי-יהודי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנבורג בשנת 1925

איליה ארנבורג נולד בשנת 1891 בקייב למשפחה יהודית ממוצא ליטאי; אביו גרש היה מהנדס, ואמו חנה – עקרת בית. המשפחה לא הייתה דתית; את היהדות הכיר רק דרך מפגשיו עם סבו מצד האם. בשנת 1895 המשפחה עברה למוסקבה, לאחר שאביו קיבל עבודה במקום כמנהל מפעל לייצור תמד. בבית הספר פגש בניקולאי בוכארין, והיה לחברו עד מותו של בוכארין בידי סטלין (בעת "הטיהורים הגדולים"). בתקופה שלאחר המהפכה הרוסית של 1905, ארנבורג ובוכארין הצטרפו יחדיו לפעילויות בלתי חוקיות של הבולשביקים. בינואר 1908 עצרה אותו האוכרנה בשל פעילותו נגד משטר הצאר אך לאחר כחצי שנה שוחרר עד למשפט. הוא הוכה ואיבד כמה שיניים.

בדצמבר של אותה שנה עזב את רוסיה ועבר לפריז שבצרפת. בהיותו בפריז, החל לעבוד עבור הבולשביקים (בין השאר נפגש עם לנין); אבל עד מהרה הוא עזב חוגים אלה ואת המפלגה הקומוניסטית. הוא נקשר לאנשי הבוהמה הפריזאית של רובע מונפרנאס. בשנה שלאחר מכן פורסם ספר שיריו הראשון. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש כתב צבאי עבור עיתונים רוסיים, ביניהם "אוּטרוֹ רוֹסִי" (Утро России, השחר הרוסי) ו"בּירְז'ֵוִי וֵדוֹמוֹסְטִי" ((רו'), ידיעון הבורסה) וסיקר את החזית המערבית. הוא כתב סדרת מאמרים על המלחמה הממוכנת שמאוחר יותר גם כונסו בספר ("פני המלחמה"). ספרי השירה שלו מתקופה זו עסקו בנושאי הרס ומלחמה, לדוגמה ספר שיריו השלישי "בערב".

בקיץ 1917, לאחר המהפכה הבולשביקית, חזר לארצו והיה בין מתנגדי הקומוניזם ודעותיו נטו לכיוון האנרכיסטי. בסתיו של שנת 1918 עבר לקייב, שבה חי לצד בן דודו – רופא העור המקומי אלכסנדר לוריא. בחודש אוגוסט 1919, נשא לאישה את אחייניתו של ד"ר לוריא, ליובוב מיכאילובנה קוזינצבה (רו'). בדצמבר 1919 עבר מרוסטוב על דון בים דרך קרץ' לקוקטבל שבנפת פאודוסיה, שם היה חי המשורר והמבקר מקס וולושין (אנ'). הוא כתב שיר בשם "תפילה לרוסיה" (1918), שהשווה את ההסתערות על ארמון החורף לאונס. יחד עם הכוחות הלבנים בשנת 1921 עזב את רוסיה ועבר לברלין ואחר כך לפריז, שבה ישב עד שנת 1940. בברלין כתב את ספרו המפורסם "הרפתקאותיו של חוליו חורניטו", שנטה לכיוון האנרכיסטי ונותן תמונת פסיפס מעניינת של חיים באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה והמהפכה. הספר מציג גם מספר תיאורים עתידיים לגבי אירופה ורוסיה, שהתרחשו בסופו של דבר. עשרות שנים מאוחר יותר סופרים ועיתונאים יפניים רבים פנו לארנבורג בשאלה: האם כבר בעת פרסום הספר (1922) הוא קיבל מידע על הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי?

ארנברג היה מקורב לחוגי השמאל הצרפתיים, וכתב עיתונות הסובייטית. מאז 1923 היה כתב של "איזבסטיה". שמו וכשרונו הפובליציסטי היו בשימוש נרחב על ידי התעמולה הסובייטית כדי לשווק תמונה אטרקטיבית של המשטר הסטליניסטי. הוא נסע רבות ברחבי אירופה, ולאחר שהיטלר עלה לשלטון, הפך לאחד משופרי התעמולה האנטי-נאצית הסובייטית ברחבי אירופה. במהלך מלחמת האזרחים הספרדית בשנים 1936–1939 היה ארנבורג כתבה הצבאי של "איזבסטיה" בספרד; הוא פעל כמסאי, כסופר (לדוגמה אוסף הסיפורים הקצרים "מתוך הפסקת האש" 1937; הרומן "מה צריך אדם", 1937) וכמשורר (אוסף השירה "נאמנות", 1941). לאחר תבוסת הרפובליקנים עבר לפריז. לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים מצא מקלט בשגרירות הסובייטית בעיר.

בימי מלחמת העולם השנייה שב מצרפת לברית המועצות, שבה כתב את הרומן "נפילת פריס" (1941) על הסיבות הפוליטיות, המוסריות וההיסטוריות לתבוסתה של צרפת לגרמניה במלחמה. הוא היה מיד לאחד ממהלליו הבולטים ביותר של סטלין. היה כתב "הכוכב האדום" במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 הצטרף לוועד היהודי האנטי-פשיסטי, ויחד עם וסילי גרוסמן אסף חומר רב על השואה, שנאסף ב"ספר השחור", שיצא גם ביידיש.

מאמרו המכונן והמפורסם ביותר פורסם בעיתון "הכוכב האדום" ב-24 ביולי 1942. תורגם לעברית בידי אלכס בנדרסקי.

Cquote2.svg

הרוג!

הנה קטעים משלושה מכתבים שנמצאו על גרמנים הרוגים: מנהל החווה ריינהרד כותב ללויטננט אוטו פון שיראק: "את הצרפתים לקחו מאיתנו למפעל ולכן בחרתי בשישה רוסים מאזור מינסק. הם הרבה יותר עמידים מהצרפתים. רק אחד מהם מת, והאחרים המשיכו לעבוד בחווה ובמפעל. החזקתם לא עולה לנו כלום ואנו לא צריכים לסבול מכך שהחיות האלה, שילדיהן אולי הורגים חיילים גרמנים, אוכלות לחם גרמני. אתמול הוצאתי להורג שני רוסים ארורים שגנבו חלב המיועד לחזירות מניקות... " מתיאס דימליך כותב לאחיו החייל הנרי דימליך: "בליידן ישנו מחנה לרוסים, שם ניתן לראות אותם. הם לא מפחדים מהנשק, אך אנו מדברים איתם בלשון השוטים." מאן דהו אוטו אסמן כותב ללויטננט הלמוט ויגאנד: "יש אצלנו שבויים רוסים. הטיפוסים האלה טורפים תולעי גשם על מגרשי שדה התעופה, הם מתנפלים על דליי מי קולחין. ראיתי איך הם אוכלים דשא. ולחשוב שאלו – אנשים..."

בעלי עבדים, הם רוצים להפוך את עמנו לעבדים. הם לוקחים את הרוסים אליהם, מענים אותם, מעבירים אותם על דעתם מחמת הרעב, עד אשר בעת גסיסתם הם אוכלים עשבים שוטים, תולעים, והגרמני המטונף עם הסיגריה הרקובה בין שיניו מתפלסף: "האלו אנשים"? אנו יודעים הכול. אנו זוכרים הכול. אנו מבינים: הגרמנים אינם בני אדם. מעתה המילה "גרמני" בשבילנו היא הקללה האיומה ביותר. מעתה המילה "גרמני" משחררת את הנצרה. לא נוסיף לדבר. לא נוסיף למחות. נתחיל להרוג. אם לא הרגת במהלך היום לפחות גרמני אחד, יומך היה לשווא. אם אתה חושב ששכנך יהרוג גרמני למענך, לא הבנת את האיום. אם לא תשכים להרוג גרמני, הגרמני יהרוג אותך. הוא ייקח את קרוביך ויענה אותם בגרמניה הארורה שלו. אם אתה לא יכול להרוג גרמני בכדור, הרוג אותו בכידון הרובה. אם בגזרתך ישנה הפוגה, אם אתה מצפה לקרב, הרוג גרמני לפני הקרב. אם תתיר לגרמני לחיות הוא יתלה איש רוסי ויאנוס אישה רוסיה. אם הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד - אין דבר יותר משמח מגופות של גרמנים. אל תספור את הימים. אל תספור ורסטאות. ספור דבר אחד: את הגרמנים שהרגת.
הרוג גרמני! – מבקשת אמך הזקנה.
הרוג גרמני! – מתחנן ילדך הקטן.
הרוג גרמני! – זועקת מולדתך היקרה.
אל תחטיא.
אל תפספס.
הרוג!

Cquote3.svg

הסיסמה "להרוג את הגרמנים!", שמופיעה לראשונה במאמר זה, הייתה בשימוש נרחב בכרזות סובייטיות. אדולף היטלר הורה באופן אישי שיש לתפוס ולתלות את ארנבורג. לקראת תום המלחמה, בעקבות מאמרו המטיל ספק ברצונן של בעלות הברית לשפוט את הנאצים, פרסם ראש מחלקת התעמולה של המפלגה הקומוניסטית גיאורגי אלכסנדרוב באפריל 1945 מאמר בעיתון "פראבדה", אשר טען כנגד ארנבורג כי הוא "מפשט יתר על המידה". ארנבורג בתגובה הפסיק להטיל ספק בבעלות הברית במאמריו.

בשנת 1954 פורסמה הנובלה "ההפשרה" שנתנה שם לתקופה בהיסטוריה של ברית המועצות (ההפשרה של חרושצ'וב).

במאמר בעיתון "פראבדה" טען ארנבורג כי העם היהודי למעשה אינו קיים. לטענתו, האחדות של יהודי העולם מבוססת על כך שהם נרדפים. הרי זה כאילו היו מתחילים לרדוף את הג'ינג'ים או את סולדי האף. ומכיוון שבברית המועצות היהודים אינם נרדפים, הרי שאין בה יהודים.[1]

ארנבורג היה קומוניסט וסטליניסט אדוק, ורק בשנותיו האחרונות, לאחר מות סטלין, גייס מעט מכוחו לסייע לאינטלקטואלים נרדפים בברית המועצות. התנגד בחריפות לציונות. פעמיים זכה ארנבורג בפרס סטלין היוקרתי.

בנו של בן דודו של ארנבורג הוא אברהם נגב מבאר טוביה, איש הפלמ"ח והמושל הראשון של הנגב במלחמת העצמאות.

במוסד "יד ושם" שבירושלים נשמר כל החלק היהודי בארכיונו של ארנבורג שהוברח מברית המועצות לישראל לפי בקשתו של הסופר. על פי צוואתו נשמרה עובדת קיומו של הארכיון בישראל בסוד עד 20 שנה לאחר מותו.[2] בין היתר מצויים בארכיון זה חלק מכתביו ששימשו אותו בעת הכנת "הספר השחור". עוד נחשפו בארכיון, פרטים על פוגרום שנערך בליל השנה החדשה של 1959 בכפר מאלחובקה הסמוך למוסקבה.

איליה ארנבורג נפטר בשנת 1967 במוסקבה.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנבורג כתב כמות גדולה של רומנים, סיפורים, שירים, מחזות, וגם מאמרים, מסות וביקורות. אף על פי שכתיבתו "מגויסת", היא שומרת על רמה ספרותית טובה.

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 13 מקטרות, קובץ סיפורים שתורגם לעברית כבר בוורשה בשנת 1928 וביפו בשנת 1949. הופיע במספר מהדורות בהוצאת תמוז ובתרגומו של אליעזר כרמי בשנת 1966 בספרית תרמיל, (בשנת 1981 תורגם ע"י אהרון בר, הוצאת תמוז).
  • אנשים, שנים, החיים, פרקי זכרונות, תרגם אליהו פורת, יצא בשני כרכים, ספרית פועלים, תל אביב, 1961-1962. לאחרונה, בפברואר 2006, נמצאו שני פרקים גנוזים, מהחלק השלישי של "אנשים, שנים, החיים" בעברית, שטרם יצאו לאור. שני הפרקים תורגמו אף הם, כמו שני הכרכים, בידי אליהו פורת, והיו אמורים לצאת לאור בכרך השלישי של זיכרונותיו של איליה ארנבורג. אך הכרך לא נדפס מעולם, והפרקים נשכחו למשך ארבעים שנה ומעלה בארכיונו של יעקב מאיוס. הפרקים נמצאו בארכיון המרכזי של השומר הצעיר, יד יערי, בגבעת חביבה.
  • בית חרושת לחלומות, תרגם אברהם סלמן, תל אביב, 1953.
  • חזית מאוחדת, תרגם ש. הרברג, הוצאת שטיבל, תל אביב, 1933.
  • קשר השווים, תרגם דניאל בן נחום, מרחביה, 1943.
  • נפילת פריס, תרגמו גבריאל טלפיר ומרים טלפיר, הוצאת גזית, תל-אביב, תש"י, 1950. תורגם גם בשם נפילת צרפת, תרגום רות כץ, הוצאת משה לוי נחום ובניו.
  • הסערה, רומן מלחמת העולם השנייה, תרגם ש. נחמני, ספרית פועלים, מרחביה, 1948.
  • חייו הסוערים של לאזיק רויטשוואניץ, תרגמה ציפורה בר, עם עובד, 1986.
  • הרפתקאותיו של חוליו חורניטו תרגם אברהם סלמן, והופיע בשנת 1953 בהוצאת עידית.
  • הספר השחור, יחד עם וסילי גרוסמן, על הטבח ביהודים שבוצע בידי הכובשים הגרמנים באזוריה הכבושים של ברית המועצות ובמחנות ההשמדה בפולין בשנות המלחמה 1941–1945. תרגמה מרוסית מיכל ליטובסקי, את פרקי ליטא תרגם מיידיש ק"א ברתיני, עם עובד, תל אביב, 1991.
  • שירים, תרגם יעקב בסר, עקד, תל אביב, 1968.‬

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע רובנשטיין, בסבך הנאמנות: קורות איליה ארנבורג ותקופתו, תרגם מאנגלית אבריאל בר-לבב, הוצאת מוסד ביאליק, 2011.
  • אברהם סוצקבר, "הסופר האחראי גם לשתיקתנו", פרקי זכרונות על איליה ארנבורג, מאזנים, 2, 1985.
  • י' לדור, "שיר ציוני של איליה אהרנבורג, נתגלה בספריה הלאומית בירושלים", הארץ, 1968.
  • הפן היהודי של איליה ארנבורג, בעקבות חומר חדש על המלחמה והשואה, מאת שמעון רדליך, נדפס בילקוט מורשת מ'ג, 1992.
  • שמואל הופרט, הספר שנגנז פעמיים, תחקיר על גלגוליו של "הספר השחור", ידיעות אחרונות, 28 באוגוסט 1981.
  • "עוד לא תמו כל פלאייך", על גילוי הפרקים האבודים מהתרגום העברי של אליהו פורת, לספרו של ארנבורג "אנשים, שנים, החיים", בלוויית פרק שלם, מטען 11, חורף 2007, המלביה"ד אלישע פורת, העורך יוסי גרנובסקי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איליה ארנבורג בוויקישיתוף

מיצירתו:

  • איליה ארנבורג, בתרגום מרים וילנסקי-שטקליס, עלם פרוסי, דבר, 6 באפריל 1945
  • איליה ארנבורג, בתרגום אריה אהרני, באבי יאר, מעריב, 8 בספטמבר 1967

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]