התקופה הפרה-קולומביאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התקופה הפרה-קולומביאנית או התקופה הטרום-קולומביאנית הוא כינוי היסטוריוגרפי לפרק הזמן בהיסטוריה של העולם החדש שקדם ל"גילוי אמריקה" בידי כריסטופר קולומבוס. המונח מעניק חשיבות מרכזית לשינוי התרבותי, החברתי, הדמוגרפי והפוליטי שחולל הקולוניאליזם האירופי בהמיספרה המערבית החל מסוף המאה ה-15.

מעבר לתיקוף היסטורי המונח מתייחס גם למכלול מאפייני החברה והתרבות של אותן תרבויות אמריקאיות-ילידיות שהתקיימו ללא מגע עם הכובשים האירופאים שנמשכו והתקיימו לעתים גם עשרות ומאות שנים לאחר 1492, בהתאם להתפשטות הקולוניאליזם וקצב אכיפת התרבות האירופית על זו הילידית. מסיבה זו עושים חלק מהחוקרים שימוש חלופי במונח "התקופה הפרה-קולוניאלית באמריקה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים ארכאולוגיים, בלשניים וגנטיים מצביעים על כך שתושביה הראשונים של יבשת אמריקה היו ציידים-לקטים נוודים שהגיעו אליה מאסיה, כנראה דרך גשר היבשה שחיבר בין שתי היבשות עד לפני כ-11,000 שנים במקום בו נמצא היום מצר ברינג. העדויות המוקדמות ביותר לנוכחות אנושית ביבשת, מתוארכות ללפני כ-12,500 שנה, הן נמצאו באתר מונטה ורדה שבצ'ילה, והן משויכות לתרבות קלוביס.

מאז אמצע האלף ה-2 לפנה"ס, התפתחו במרכז אמריקה מספר תרבויות, ובהן האולמקים, טאוטיווקאן, מאיה, הזפוטקים, המישטקים, הוואסטקים, טרסקאן, הטולטקים והאצטקים. תרבויות אלה רכשו ידע רב במתמטיקה, אסטרונומיה ורפואה, היו להן לוחות שנה מתקדמים, הם ידעו לבנות מבנים מרשימים ובהם פירמידות, וכן עשו שימוש (מועט) בגלגלים. ממצאים בצפון מקסיקו גילו שימוש בשיטת ספירה על בסיס ויגסימלי. כמה מהערים שהקימו, ובהן טאוטיווקאן, טנוצ'טיטלאן וצ'ולולה היו מהערים הגדולות ביותר בעולם באותה העת, והתגוררות בהן עשרות ומאות אלפי בני אדם.

בדרום אמריקה התפתחו מאז האלף ה-3 לפנה"ס תרבויות כגון תרבות ולדיביהאקוודור של ימינו), נורטה צ'יקו (בצפון פרו של ימינו), הקניארים (אקוודור), צ'אווין (פרו), מואיסקה (קולומביה), מוצ'ה (פרו), קצ'ואה (ממנו צמחה אימפריית האינקה), איימארה (בוליביה) וקמבבה (אמאזוניה). לעמים אלה היו הישגים רבים בחקלאות, ובין היתר בייתו את התירס, השעועית, המניהוט והכותנה, ואף הם רכשו ידע בתחומי הרפואה וההנדסה.

תקופת הנוודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ההתיישבות המכונה "אינדיאנית" ביבשת אמריקה הייתה של קבוצות של נוודים, קבוצות אשר, לאחר שחצו את מיצר ברינג והחלו לפעול על יבשת אמריקה, החלו לנדוד דרומה. עקב כך שהיו אלה חברות לא מפותחות מבחינה טכנולוגית אשר לא בנו ישובי קבע, עשו שימוש מועט בכלים ולא הייתה להם יכולת של קרוא וכתוב הם לא השאירו מאחוריהם ממצאים שישפכו אור על דרך חייהם. משערים כי מרבית הקבוצות הללו היו בנות כמה עשרות תושבים, בדומה לאבותיהן בסיביר הן התפרנסו בעיקר מציד וליקוט, שהם מקורות הפרנסה העיקריים של זה שאין לו מרחבי קרקע לעבד בסביבות יישוב קבע.

סביר להניח כי קבוצות אלו נדחפו בתחילה לנדוד דרומה עקב האקלים הקר והלא נוח למחיה באזור אלסקה שאליו הם הגיעו בראשית נדודיהם. לאורך כל זמן השהות באלסקה וקנדה של ימינו היה הדרום הברירה היותר נוחה אשר מזג האוויר בו יותר מתאים לגוף האדם, יש בו יותר ירק ופירות לליקוט, עקב כך גם יותר חיות שניתן לצוד, ויותר מקורות מים בלתי קפואים.

אינדיאנים בצפון אמריקה נודדים (תקופה מאוחרת בה כבר יש שימוש בסוסים)

ניתן לשער כי לאחר שהקבוצות הללו הגיעו למרחבים בעלי האקלים הנוח יותר של צפון ארצות הברית של ימינו היה המניע להמשיך לנדוד בעיקרו מופיע כאשר עודף אוכלוסין של התיישבות בני אדם דחף קבוצות חלשות מביניהם לחפש מקומות שעליהם אין תחרות. כך התפשטה ההתיישבות מזרחה לאורך השדרה המרכזית של אמריקה הצפונית עד לחופי האוקיינוס האטלנטי, וכך גם נדחפו מן הסתם קבוצות אחרות דרומה אל תוך האזורים הצחיחים והפחות נוחים של דרום מערב ארצות הברית וצפון מקסיקו של ימינו.

ניתן לשער כי מכניזם זה גרם להמשך ההתפשטות האנושית לאורך היבשת הלאה דרומה אל תוך האזורים הטרופיים של מרכז אמריקה שבהמשך הדרך, אל תוך מרחבי אמריקה הדרומית ואגן האמזונאס עד לפטגוניה וארץ האש, כאשר בכל מרחב נוח להתיישבות היה נוצר עודף אוכלוסייה שהיה דוחף אחדות מהקבוצות להגר מזרחה או דרומה לחפש מקומות שעליהם יש תחרות פחותה יותר.

תקופת השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל אחד מהאזורים שאליהם הגיעה ההתיישבות האנושית, במיוחד באזורים בעלי האקלים הנוח, היו קבוצות מתיישבות והופכות אותו לאזור מגוריהן הקבוע. תקופה זו החלה בכל אזור בזמן שונה, על פי זמן ההגעה של בני האדם אליו, כאשר האזור האחרון להיות מיושב, הפינה הדרומית של דרום אמריקה, ראה את הגעתם של בני אדם כנראה לפני כ-13,000 שנה. יש לשער כי תחילת ההתיישבות הזאת התקיימה במתכונת אשר אפיינה עד לבוא האדם האירופאי את שבטי צפון אמריקה, כלומר שבטים החיים בשטח נתון, מרכז הפעילות שלהם הוא ביישוב קבוע למחצה המורכב מאהלים, ואוהלים אלה, או סככות באזורים אחרים, היו ניתנים לפירוק והובלה למקום ההתיישבות הבא. מקורות הפרנסה היו הציד והליקוט, ששימשו אותם קודם לכן, לצד דיג באזורים המתאימים ובמספר מקרים מוגבל גם חקלאות של עיבוד קרקע ומרעה.

ציור של מאהל בשבט השיו

המתיישבים של צפון אמריקה לא בייתו בהמות משא, ועל כן הובלת מאהל למקום חלופי הייתה אופציה בלתי קלה, וגם כאשר היה מתקיים שינוי מקום מגורים הוא היה נעשה רק בתוך המרחב הקרוב, וזאת מן הסתם על מנת להימנע מקונפליקט עם שבט אחר או על מנת להתקרב אל אזורים עשירים יותר במזון. בדרום אמריקה לעומת זאת נעשה ביות, עם הזמן, של הלמה והאלפקה, אך אלה פעלו רק ברמות הגבוהות של האנדים ושירתו את האזורים שבהם התפתחו עם הזמן ממלכות הטיוואנאקו והאינקה, וייתכן והן תרמו לעצמה שלהן על בסיס יכולת ההובלה של אנשים, מזון ומחצבים.

עם השלמת ההתפשטות האנושית בכל רחבי היבשת, עד לארץ האש שבדרום, היו פזורים שבטים לכל ארכה. רמתם הטכנולוגית, בכל מקום, הייתה נמוכה יחסית, הם לא פיתחו כתב, מערכת אדמיניסטרטיבית או מוסדות שלטון מורכבים אחרים. הם היו קרובים זה לזה במבנה גופם ובמטען הגנטי שלהם, הם התפרנסו ממקורות מזון דומים, חיו במסגרות שבטיות אך נבדלו זה מזה בעיקר במאפייני תרבות שנבעו מההתאמה לאקלים המקומי, שהיה שונה בכל מקום, וליכולות שהציעה הסביבה. כדוגמה, הבדל מרכזי הוא הלבוש. המתיישבים בכל מקום לבשו בגדים מחמרים שהציעה להם הסביבה והתאימו לצורכי האקלים, עקב כך לבשו שבטי עמק היוקון שבצפון, בדומה לשבטי האנדים הגבוהים, בגדים כבדים עשויים מפרוות של חיות בר, באזורי הגידול החקלאי של רמת מקסיקו ורמת פרו היו נפוצים בגדי צמר ארוגים, ואילו שבטי אגן האמזונס והאורינוקו לבשו רק בגדים קלים שכיסו את אגן החלציים שלהם.

הממלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית אזורי יבשת אמריקה נשארו מיושבים במתכונת של שבטים עד להופעתו של האדם האירופאי בסוף המאה ה-15. יוצאים מן הכלל הזה הם אזורי רמת מקסיקו, חצי האי יוקטן ורמת פרו. באזורים אלו התפתחו לאורך ההיסטוריה ממלכות ריכוזיות מפותחות ששלטו על אלפים רבים של בני אדם, גבו מסים, קיימו צבאות, הקימו בניני ציבור גדולים ופיתחו תחומי ידע דוגמת אסטרונומיה, חקלאות מתוכננת, מתמטיקה, כתב, הנדסה אזרחית, דת מרכזית ומעמד של נושאי ידע - הכוהנים.

על פי הממצאים הארכיאולוגיים נראה כי המבנה הממלכתי הראשון קם לפני כ-2,600 שנה באוזר החוף של מפרץ מקסיקו. באזור זה נמצאו פסלי ענק עשויים אבן במשקל של מספר טונות כל אחד וגובה של מספר מטרים, בדרך כלל היו אלה פסלים של פני בני אדם, כנראה בני המעמד הגבוה השליטים. מאוחר יותר מתפשטים הממצאים אל תוך רמת מקסיקו, בעלת האקלים הנוח יותר, ומופיעות שם ערים שיכלו לאכלס עשרות אלפי בני אדם, מבני ציבור, כולל בצורת פירמידות, ושרידים של מערכות דת, שלטון וארגון מורכבות. באזור זה מתפתחות לאורך השנים הממלכות של האולמקים, הטולטקים והאצטקים.

הסיבה להופעת מערכות יישוב מורכבות באזור זה נותרה בגדר תעלומה עד עצם היום הזה, שכן, בניגוד לממצאים במקומות אחרים בעולם לא נמצאו שם שרידים של מערכות מורכבות למחצה שיהוו חוליה מקשרת בין השבטים לבין הממלכות המורכבות. אחת התאוריות שניסתה להסביר זאת קושרת את הקפיצה ההתפתחותית למיקום על חוף הים ומייחסת זאת להגעה של מהגרים מיבשת אפריקה בתקופה ההיא, אשר נשאו אתם ידע מממלכת מצרים, מה שמסביר את היעדר חוליה מקשרת טכנולוגית וארגונית, את קיומן של פירמידות ואת ההשראה להקמת מעמד כוהנים נושאי ידע והעיסוק באסטרונומיה, חקלאות, הנדסה אזרחית ומתמטיקה. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 קיים החוקר הנורווגי תור היירדאל מסעות מחופי מרוקו אל חופי מקסיקו בספינו שנבנו על פי המבנה והחומרים שבאגן הנילוס. הוא הצליח להגיע עד לאזור זה בספינה רע 2 והוכיח כי מסע כזה הוא בגדר האפשר.

מספר מאות שנים מאוחר יותר מופיעות ממלכות מפותחות בעלות מאפיינים דומים באזור חצי האי יוקטן, כפי הנראה עקב השפעה שהגיעה עם קשרי מסחר בין האזורים. על בסיס התפתחות זאת נוצרות ממלכות מאיה השונות שהתקיימו עד אל תוך המאה ה-9 לספירה.

העיר מצ'ו פיצ'ו שבאימפריית האינקה

מאות שנים לאחר מכן מופיעים מאפיינים דומים בהתיישבות של פרו ושל בוליביה של ימינו, כנראה השפעות שהגיעו יחד עם קשרי מסחר בינם לבין ממלכות המאיה. השפעות אלו היוו כנראה את הבסיס להתפתחות הממלכות המקומיות, בתחילה ממלכת הטיוואנאקו ומאוחר יותר ממלכת האינקה, אשר התקיימה עד להגעתם של הכובשים הספרדיים בתחילת המאה ה-16.

מלבד מקרים אלו, שצוינו בשלושת האזורים הללו, המשיכה להתקיים בכל רחבי היבשת התיישבות של שבטים בלבד עד לסיום התקופה.

דוגמאות לתרבויות בתקופה הפרה-קולומביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור מקסיקו ומרכז אמריקה:
אולמקים, טולטקים, טאוטיהואקן, זפוטקים, מיקסטקים, אצטקים, מאיה.

באזור דרום אמריקה:
נורטה-צ'יקו בפרו, והציוויליזציות המפותחות בהרי האנדים: אינקה, מוצ'ה, צ'יבצ'ה, צ'בין, וכן קנאריס באזור אקוודור של היום.

באזור המיסיסיפי של היום: התרבות הקהוקיאנית. קהוקיה עצמה נשארה העיר הגדולה ביותר מצפון למקסיקו עד לסוף המאה ה-18.

רבות מציוויליזציות אלו כללו חקלאות מפותחת וערים מרשימות לזמנן, אדריכלות מפותחת, דת ייחודית ומדע מתקדם לזמנו כגון אסטרונומיה ומתמטיקה, והיררכיות חברתיות מורכבות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.