שלמה נקדימון

שלמה נקדימון
	שלמה נקדימון
לידה	29 ביולי 1936 (בן 86); חיפה, פלשתינה (א"י)
שם לידה	שלמה קמינקר
מדינה	ישראל
מעסיק	ידיעות אחרונות
פרסים והוקרה	פרס סוקולוב (1993); יקיר העיר תל אביב-יפו (2008) ;

שלמה נקדימון (קָאמינקר) (נולד ב-29 ביולי 1936) הוא עיתונאי ישראלי ופרשן פוליטי, חוקר תולדות היישוב והמדינה. פרסם ספרים ובהם מחקרים מקיפים על אירועים ופרשיות בתולדות היישוב והמדינה. יועץ תקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בחיפה בשנת 1936. אביו, יצחק אשר קאמינקר,^[1] היה חלוץ שעלה ארצה מגליציה המזרחית. בארץ ישראל נמנה עם מייסדי פועלי אגודת ישראל, ונשא פנקס חבר מס' 1. על שמו נקרא משעול בפתח תקווה. בשירותו הצבאי בפרקליטות הצבאית, היה דובר לא רשמי של בתי הדין הצבאיים.

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחרורו מהצבא, החל לכתוב ב"רימון", שבועון שהקים השב"כ, בניסיון לפגוע ב"העולם הזה". לאחר מכן, בעיתון "חרות", החל את דרכו המקצועית, וב-1965, עם סגירת "חירות" עבל ל"ידיעות אחרונות", ככתב לענייני ההסתדרות, וזמן קצר אחר כך, ככתב פוליטי.

נקדימון התמחה בעריכת תחקירים על הנעשה בזירה הפוליטית והמפלגתית ובדרכי קבלת ההחלטות בממשל, והוא חתום על עשרות סקופים וראיונות בלעדיים. סקופים כמו, חשיפת שלהבת פריאר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, פרסום הפרוטוקולים הסודיים של הדחת לוי אשכול מכהונתו כשר הביטחון, פרשת סיוע ישראל לכורדים, תהליך קבלת ההחלטות לפני מלחמת יום הכיפורים, ספור התאבדותו של השר אברהם עופר, וראיון עם מפתח פצצת הגרעין העיראקי, חיידיד חמזה, בארצות הברית^[2].

בימי "פרשת לבון", חדר נקדימון בהיחבא לבית בתל אביב, שבו נערכה ב-4 בפברואר 1961 ישיבת מרכז מפא"י, שבה הודח פנחס לבון מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות, ומסר דיווח אותנטי של עד ראייה להתרחשות זאת, שהייתה סגורה לתקשורת. הוא הועמד לדין על "חדירה לאולם סגור", אך יצא זכאי בדין לאחר שבית המשפט מצא כי "אין להשיב על ההאשמה".

בשנים 1978–1980, בתקופת המשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שימש נקדימון כיועץ תקשורת לראש הממשלה מנחם בגין, וגם יצא למצרים כאורחו הרשמי של בגין.^[2]

ב-1983 וב-1984, במסגרת תחקיריו, טס נקדימון להונג קונג, כדי לראיין את אברהם תהומי, בנושא רצח דה האן, הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל.

ספרו - דה האן - הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם תהומי היה סגן מפקד סניף "ההגנה" בירושלים, מייסד האצ"ל ומפקדו הראשון, והיה מעורב בחיסולו של המנהיג החרדי יעקב ישראל דה האן בשנת 1924. תהומי חי באחרית ימיו בהונג קונג. בראיונות עמו, לא הודה תהומי במפורש כי הוא האיש שירה באקדח בדה האן, אך נטל על עצמו את האחריות לביצוע הרצח, שהיה מוצדק בעיניו כמשימה לאומית, שחובה היה לבצעה. לדבריו, המשימה הוטלה עליו על ידי יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי, יוסף הכט המפקד הארצי של ההגנה, וזכריה אוריאלי, מפקד סניף ההגנה בירושלים. לעומת זאת, חשף נקדימון מסמך אותנטי בחתימת תהומי, שבו הוא מאשר את השתתפותו האישית בהתנקשות.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה לשנת 1993, על ספרו "תמוז בלהבות", המתאר את סיפור תקיפת הכור האטומי בעיראק בשנת 1981.
פרס לחקר ביטחון ישראל מטעם מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים 1995, על מחקרו "חור שחור – ישראל, ארצות הברית, עיראק 1981–1991".
בשנת 2008 (ה'תשס"ח), ביום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל, הוענק לנקדימון תואר יקיר העיר תל אביב על "תרומה ייחודית בתחום העיתונות, התקשורת, הפרשנות, המחקר, העיון והספרות".^[3]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקדימון נשוי לזהבה, בעבר בכירה בפרקליטות מחוז תל אביב, אב לשני בנים. בנו, עו"ד ישגב נקדימון, משמש כיועץ המשפטי לחברת החדשות, ובעברו כיהן לתקופה קצרה כשופט בית משפט השלום רמלה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תולדות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל (נכתב ביחד עם שאול מייזליש). הוצאת מודן, 1985.
הבנק – יצירתו של בנימין זאב הרצל סיפורו של אוצר התיישבות היהודים. הוצאת מלוא, 2003.

על תולדות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלטלנה, הוצאת עידנים, 1978 – סיפורה של אונית הנשק של אצ"ל שעלתה באש תותחי צה"ל, ומלחמות היהודים במהלך מלחמת העצמאות.
לקראת שעת האפס, הוצאת רמדור, 1968 – סיפור תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים.
אחרי, הוצאת מוקד, 1968 – סיפור חייהם של שישה מבכירי מפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים.
סבירות נמוכה, הוצאת רביבים, 1982 – סיפור הרקע למלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה.
תמוז בלהבות, הוצאת עידנים, 1986 – סיפור תקיפת הכור האטומי בעיראק בשנת 1981.
תקווה שקרסה - הקשר הישראלי-כורדי 1963–1975, הוצאת משכל, 1996.