מרכז ההרג של הרטהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרכז ההרג של הרטהיים
מידע כללי
סוג מרפאה, euthanasia centre in Nazi Germany עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום Alkoven עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תאריך פירוק דצמבר 1944 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°16′52″N 14°06′50″E / 48.2812°N 14.1138°E / 48.2812; 14.1138
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרכז ההרג הנציונל-סוציאליסטי בהרטהיים (בגרמנית: NS-Tötungsanstalt Hartheim) היה מתקן הרג נאצי שהיה מעורב בתוכנית הנאצית "תוכנית T4 - אותנסיה", שבה נרצחו באופן שיטתי בגז רעיל גרמנים שנחשבו בלתי כשירים נפשית או פיזית. לעיתים קרובות חולים אלה הועברו ממתקני הרג אחרים כמו מרפאת אם שפיגלגרונד (Am Spiegelgrund) בווינה. בתחילה הייתה זו תוכנית "המתת חסד בלתי התנדבותית" שהייתה מותרת על פי החוק, לכאורה כדי לאפשר הרג חוקי וללא כאב של חולים חשוכי מרפא, אך רציחות אלו נמשכו גם לאחר ביטול החוק ב-1942. קורבנות נוספים כללו יהודים, קומוניסטים ואלה שנחשבו בלתי רצויים למדינה. גם אסירי מחנות ריכוז שלא היו כשירים לעבודה או שנחשבו מטרד הוצאו להורג. המתקן שכן בטירת הרטהיים במרחב הרשות המקומית אלקובן (Alkoven), ליד לינץ, אוסטריה. כיום שוכן במקום אתר הנצחה ומרכז תיעוד.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1945, במהלך חקירות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית לגבי מתקן ההמתה בגז בהרטהיים, פרץ קצין החקירות האמריקני צ'ארלס דמרון (Dameron) כספת פלדה שבה נמצאו הנתונים הסטטיסטיים של הרטהיים. זו הייתה חוברת בת 39 עמודים שהופקה למטרות פנימיות של תוכנית "המתת החסד" הנאצית (תוכנית T4), והכילה סטטיסטיקה חודשית של ההמתה בגז של חולים עם מוגבלות נפשית ופיזית (המתה שבמסמך נקראה "חיטוי", כפי שרצח היהודים החל מ-1941 נקרא "טיפול מיוחד") שבוצעה בשישה מרכזי הרג בשטח הרייך.[1] בשנים 1968 ו-1970 גילה עובד לשעבר במוסד, כעד, שהיה עליו לרכז את החומר בסוף 1942.[2][3]  הסטטיסטיקה של הרטהיים כללה עמוד שבו חושב ש"חיטוי [כלומר רצח] 70,273 אנשים עם תוחלת חיים של 10 שנים" חסך מזון בשווי של 141,775,573.80 רייכסמארק.

קורבנות שלב ההשמדה הראשון בהרטהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסטטיסטיקה של הרטהיים, נרצחו 18,269 בני אדם בתא הגזים בהרטהיים ב-16 חודשים בין מאי 1940 ל-1 בספטמבר 1941:[4]

1940 1941 סך הכל נרצחו
מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר ינואר פברואר לְקַלְקֵל אפריל מאי יוני יולי אוגוסט
633 982 1,449 1,740 1,123 1,400 1,396 947 943 1,178 974 1,123 1,106 1,364 735 1,176 18,269

נתונים אלה מכסים רק את שלב ההשמדה הראשון של תוכנית "המתת החסד" של הנאצים, תוכנית T4, שהובאה לסיומה בהוראת היטלר ב-24 באוגוסט 1941 לאחר מחאות של הכנסייה הקתולית.

מעריכים כי בהרטהיים נרצחו 30,000 בני אדם. בין הנרצחים היו חולים ונכים וכן אסירים ממחנות ריכוז. הרציחות בוצעו על ידי הרעלת פחמן חד-חמצני.

"טיפול מיוחד" 14f13[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה ימים לאחר הסיום הרשמי של תוכנית T4 הגיעה להרטהיים משאית עם 70 אסירים יהודים ממחנה הריכוז מאוטהאוזן שהוצאו להורג שם. במרכז ההרג בהרטהיים נרצחו בגז הכי הרבה חולים שנחשבו בעלי קיום שאינו ראוי, וכחלק ממבצע 14f13 הרטהיים היה המוסד שבו הוצאו להורג הכי הרבה אסירי מחנות ריכוז - כ-12,000.[5]

כמה מהאסירים במאוטהאוזן שלא היו מסוגלים יותר לעבוד, במיוחד במחצבות, ואסירים בלתי רצויים מבחינה פוליטית הובאו להרטהיים כדי לרצחם. במסמכים העברות אלו הוסוו במונחים כמו "חופשת בילוי". הערכים שמולאו תחת הסעיף "מחלה" כללו "שונאי גרמנים", "קומוניסטים" או "קנאי [ללאום ה]פולני". משנת 1944 ואילך, האסירים לא נבחרו על ידי רופאי T4. המטרה הייתה לפנות מהר מקום במאוטהאוזן.[6] שילוחים אחרים הגיעו ממחנה הריכוז גוזן, וככל הנראה גם מראוונסבריק במהלך 1944, שילוחים שבהם היו נשים חולות שחפת ברובן, וכאלה שנחשבו לקויי נפש.[7]

רופאים רוצחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארגני האותנסיה (תוכנית T4), ויקטור בראק וקרל ברנדט, הורו לרצוח חולים רק בידי רופאים, כי תזכיר האישור של היטלר שתוארך ל-1 בספטמבר 1939 (ולמעשה ניתן באוקטובר) התייחס רק לרופאים. הפעלת ברז הגז הייתה אפוא באחריות הרופאים במרכזי המוות. עם זאת, במהלך התוכנית, שסתומי הגז הופעלו מדי פעם על ידי אחרים בהיעדר הרופאים או מסיבות אחרות. כמו כן, רופאים רבים השתמשו בשמות בדויים ולא בשמם האמיתי במסמכים.

רופאי ההוצאה להורג הבאים עבדו בהרטהיים:

  • מנהל: רודולף לונאואר (Lonauer): 1 באפריל 1940 עד אפריל 1945
  • סגן: גאורג רנו (Renno): מאי 1940 עד פברואר 1945

תחנת נידרנהרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכזי ההרג של תוכנית T4 היו תחנות ביניים לקורבנות. משאיות רבות שהובילו קורבנות ליעדם בהרטהיים עברו דרך המכון הנפשי בנידרנהארט (Niedernhart) בלינץ, שם היה רודולף לונאואר הרופא הבכיר, כפי שהיה בהרטהיים. שם נהרגו מאות קורבנות, בעיקר בזריקת רעל. חולים נבדקו וסווגו עבור תוכנית T4, ואז מולא אוטובוס בקורבנות ונסע להרטהיים.

תחנות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1943, עקב הפצצת בעלות הברית על ברלין, המשרד הראשי של תוכנית T4 הועבר מרחוב טירגארטן 4 בברלין לאזור אוסטמרק, שתואר אז בהומור כמקלט לתקיפות אוויריות של הרייך. הסטטיסטיקה והמסמכים של פול ניטשה (Nitsche), התכתבויות, הודעות ודוחות נלקחו להרטהיים (משרד וחשבונות) ולמרכז הנופש שוברשטיין (Schoberstein) ליד וייסנבך אם אטרסי (Weißenbach am Attersee, מחלקה רפואית).[8][9][10]

קורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבנות ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאן מריה מיכל קובלסקי
  • מריה קרוליין מסקסה קובורג וגוטה, נסיכה אוסטרית (1899–1941)[11]
  • ברנהרד היינצמן (1903–1942), כומר קתולי גרמני
  • פרידריך קאראס (1895–1942), כומר קתולי אוסטרי
  • יאן קובלסקי (1871–1942), בישוף פולני, הכנסייה המריאביטית הקתולית
  • אידה מאלי (1894–1941), אמנית אוסטרית
  • גוטפריד נוינהאוסרר (1882–1941), אב בנדיקטיני אוסטרי
  • פרידריקה (פרידל) רוט לבית רייכלר (1900–1940), אלמנתו של הסופר יוזף רוט
  • ורנר סילטן (1893–1942), תאולוג פרוטסטנטי
  • אלויסיה וייט (1891–1940), בת דודתו השנייה של אדולף היטלר
  • נורברט צ'אפק (1870–1942), מייסד הכנסייה האוניטרית הצ'כוסלובקית[12]

כמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

310 כמרים פולנים נרצחו וכן שבעה גרמנים, שישה צ'כים, ארבעה לוקסמבורג, שלושה הולנדים ושני בלגים. רבים מהם הועברו מ"בלוק הכומר" במחנה הריכוז דכאו.[13] הכומר הרמן שייפרס (Scheipers) הועבר לבלוק הנכים כדי להילקח להרטהיים. אחותו, שנשארה בקשר מכתבים עמו, איתרה את ד"ר ברנסדורף, עובד המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין-אורניינבורג, שהיה אחראי לאנשי הדת הכלואים בבלוק הכומר. היא התעמתה איתו והצהירה שבמינסטרלנד זה היה סוד גלוי שכמרים כלואים נשלחו לתאי הגזים. ברנסדורף התקשר ללשכת המפקד בדכאו ושייפרס דיווח שבאותו יום, 13 באוגוסט 1942, הוא ושלושה אנשי דת גרמנים נוספים הועברו מבלוק הנכים, שם האס אס אסף אסירים להעברה, חזרה לבלוק הכומר.[14]

צוות הרטהיים T4[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארווין למברט : אמן לבנים, פיקח על בניית הקרמטוריום ותאי הגזים
  • רודולף לונאואר (Lonauer): רופא שהיה אחראי ראשי לרציחות בהרטהיים, בבית המקלט לחולי נפש נידרנהארט בלינץ וטירת גשוונד (Geschwend) בנויהופן אן דר קרמס (Neuhofen an der Krems)
  • וינצנץ נוהל (Vinzenz Nohel): עובד
  • פרנץ רייכלייטנר: שוטר פלילים, הנהלה. מאוחר יותר מפקד מחנה ההשמדה סוביבור
  • גאורג רנו (Renno): פסיכיאטר, סגן מנהל, רופא אחראי[15]
  • אנטון שרוטמאייר: עובד סיעודי[16]
  • פרנץ שטנגל: שוטר פלילים, פקיד גסטפו, סגן מנהל ומאוחר יותר מפקד סוביבור וטרבלינקה
  • קרל שטויבל: עובד סיעודי בכיר[16]
  • יוזף ואלאשטר: עובד, מאוחר יותר משגיח בסוביבור
  • גוסטב וגנר, מאוחר יותר סגן מפקד סוביבור
  • כריסטיאן וירט: קומיסר פלילי, מנהל, מאוחר יותר מפקד בלז'ץ
  • פול ברדוב: מאוחר יותר עבד בטרבלינקה
  • ברונו קוכן (Kochan): אח

קוכן ולפחות 14 עובדים נוספים היו מעורבים בתוכנית הונאה חובבנית כדי להתעשר. באוגוסט 1942 נעצר קוכן על ידי הגסטפו בגין מעילה. הוא השתמש בניירות מזויפים כדי להתחזות לשוטר ולהשיג כספים במרמה. הוא ושותפיו השתמשו במסמכים מזויפים כדי לקבל הרשאות מיוחדות, כולל נסיעה חופשית ברכבת וכיסאות נוח בחינם בחוף. קוכן השתמש במסמכים כדי לשכנע יהודים שהוא יכול להשיג להם אשרות יציאה תמורת כסף. כל הדברים הללו איימו לחשוף את תוכנית T4.[17]

קוכן לא הורשה להגן על עצמו במשפטו והשופטים לא יכלו לשאול שאלות. הוא נידון למוות ב-10 בפברואר 1943 בגיל 35 והוצא להורג בגיליוטינה בכלא פלצנזה ב-16 במרץ 1943.[17]

האחראים העיקריים לגיוס הצוות הזוטר היו שני פקחי גאו, סטפן שכרמאייר (Schachermayr) (1912–2008) ופרנץ פטרסייל (Peterseil) (1907–1991), וכן אדולף גוסטב קאופמן (1902–1974), ראש מחלקת הפיקוח של המשרד המרכזי של תוכנית T4 בברלין.[18]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gabriel, Heinz Eberhard; Neugebauer, Wolfgang, eds. (2002). Vorreiter der Vernichtung? Von der Zwangssterilisierung zur Ermordung Zur Geschichte der NS-Euthanasie in Wien, Vol. 2. Vienna: Böhlau. ISBN 3-205-99325-X.. Table of contents.
  • Horsinga-Renno, Mireille (2008). Der Arzt von Hartheim: Wie ich die Wahrheit über die Nazi-Vergangenheit meines Onkels herausfand. תורגם ע"י Bauer, Martin. Reinbek bei Hamburg: Rowohlt. ISBN 978-3-499-62307-3.. Summary online.
  • Kepplinger, Brigitte. Die Tötungsanstalt Hartheim 1940–1945 (PDF) (בגרמנית). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2004-07-21.
  • Kepplinger, Brigitte; Marckhgott, Gerhart; Reese, Hartmut, eds. (2008). Tötungsanstalt Hartheim. Oberösterreich in der Zeit des Nationalsozialismus. Vol. 3 (2 ed.). Linz: Oberösterreichisches Landesarchiv. ISBN 978-3-900313-89-0.. Summary.
  • Walter Kohl: Die Pyramiden von Hartheim. Euthanasie in Oberösterreich 1940 bis 1945. Edition Geschichte der Heimat. Steinmaßl, Grünbach, 1997, ISBN 3-900943-51-6. – Table of contents.
  • Walter Kohl: "Ich fühle mich nicht schuldig". Georg Renno, Euthanasiearzt. Paul-Zsolnay-Verlag, Vienna, 2000, ISBN 3-552-04973-8.
  • Kurt Leininger: Verordnetes Sterben – verdrängte Erinnerungen. NS-Euthanasie in Schloss Hartheim. Verlagshaus der Ärzte, Vienna, 2006, ISBN 978-3-901488-82-5.
  • Tom Matzek: Das Mordschloss. Auf den Spuren von NS-Verbrechen in Schloss Hartheim. 1. Auflage. Kremayr & Scheriau, Vienna, 2002, ISBN 3-218-00710-0. (Description of contents).
  • Johannes Neuhauser (ed.): Hartheim – wohin unbekannt. Briefe & Dokumente. Publication P No 1 – Bibliothek der Provinz. Bibliothek der Provinz, Weitra, 1992, ISBN 3-900878-47-1.
  • Franz Rieger: Schattenschweigen oder Hartheim. Roman. (Zeitkritischer Roman). Styria, Graz (u.a.) 1985, ISBN 3-222-11641-5. (Ausgabe 2002: ISBN 3-85252-496-2).
  • Jean-Marie Winkler, Gazage de concentrationnaires au château de Hartheim. L'action 14f13 en Autriche annexée. Nouvelles recherches sur la comptabilité de la mort, éditions Tirésias - Michel Reynaud, Paris, 2010 (ISBN 9782915293616)

אודיו ווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tom Matzek: Das Mordschloss. Eine Dokumentation über die Gräuel in Schloss Hartheim. TV programme by ORF, 2001, Brennpunkt. 1 videocassette (VHS, ca. 45 minutes). S. n. (אנ'), s. l. 2001.[B 1]

הערת שוליים ל"אודיו ווידאו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Permalink Österreichischer Bibliothekenverbund (אורכב 11.08.2011 בארכיון Wayback Machine), Description of contents (אורכב 20.08.2011 בארכיון Wayback Machine).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרכז ההרג של הרטהיים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Page from the Hartheim Statistics". אורכב מ-המקור ב-2013-10-06. נבדק ב-22 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Henry Friedlander, Friedlander, Henry (1997). Der Weg zum NS-Genozid. Von der Euthanasie zur Endlösung. תורגם ע"י Friedmann, Johanna. Berlin: Berlin-Verlag. p. 518 f in note 99. ISBN 3-8270-0265-6. Table of contents.
  3. ^ Klee, Ernst (2009). Euthanasie im NS-Staat: die Vernichtung lebensunwerten Lebens (בגרמנית). Vol. 4326 (12th (unabridged) ed.). Frankfurt am Main: Fischer-Taschenbücher. ISBN 978-3-596-24326-6.
  4. ^ Klee, Ernst, ed. (1997). Dokumente zur Euthanasie (בגרמנית). Vol. 4327. Frankfurt am Main: Fischer-Taschenbücher. p. 232 f. ISBN 3-596-24327-0.
  5. ^ Klee, Ernst (2010). Euthanasie im Dritten Reich. Die Vernichtung lebensunwerten Lebens. Die Zeit des Nationalsozialismus (בגרמנית). Vol. 18674. Frankfurt am Main: Fischer-Taschenbücher. ISBN 978-3-596-18674-7.. – Online Summary . (formerly under the title: Euthanasie im NS-Staat).
  6. ^ Klee, Ernst (2010). Euthanasie im Dritten Reich. Die Vernichtung lebensunwerten Lebens. Die Zeit des Nationalsozialismus (בגרמנית). Vol. 18674. Frankfurt am Main: Fischer-Taschenbücher. ISBN 978-3-596-18674-7. . – Online Summary . (formerly under the title: Euthanasie im NS-Staat).
  7. ^ Helm, Sarah (15 בינואר 2015). If This Is A Woman: Inside Ravensbruck: Hitler's Concentration Camp for Women (באנגלית). Little, Brown Book Group. pp. 453–455. ISBN 978-0-7481-1243-2. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ Friedlander, Henry (1997). Der Weg zum NS-Genozid. Von der Euthanasie zur Endlösung. תורגם ע"י Friedmann, Johanna. Berlin: Berlin-Verlag. p. 518 f in note 99. ISBN 3-8270-0265-6. Table of contents.
  9. ^ "Organisationschema der NS-Euthanasie: Auslagerung der Aktion T4 nach Hartheim im August 1943" (PDF). braintrust.at.
  10. ^ Klee, Ernst (2009). Euthanasie im NS-Staat: die Vernichtung lebensunwerten Lebens (בגרמנית). Vol. 4326 (12th (unabridged) ed.). Frankfurt am Main: Fischer-Taschenbücher. ISBN 978-3-596-24326-6.
  11. ^ Aanmoen, Oskar (11 ביולי 2019). "The Princess who was gassed by the Nazis". Royal Central. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Henry, Richard (28 ביולי 2000). "Norbert Capek". Dictionary of Unitarian & Universalist Biography. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Zámečník, Stanislav; Comité International de Dachau, eds. (2007). Das war Dachau. Die Zeit des Nationalsozialismus. Vol. 17228. Frankfurt am Main: Fischer-Taschenbücher. pp. 219–222. ISBN 978-3-596-17228-3.
  14. ^ Scheipers, Hermann (1997). Gratwanderungen. Priester unter zwei Diktaturen (3 ed.). Leipzig: Benno-Verlag. ISBN 3-7462-1221-9.
  15. ^ Schwarz, Peter (1999). "Der Gerichtsakt Georg Renno als Quelle für das Projekt Hartheim". Jahrbuch. Vienna: Dokumentationsarchiv des Österreichischen Widerstandes. pp. 80–92. נבדק ב-25 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 Klee, Ernst (2001). "Chapter 10: Österreich". Deutsche Medizin im Dritten Reich. Karrieren vor und nach 1945 (בגרמנית). Frankfurt am Main: S. Fischer. ISBN 3-10-039310-4.
  17. ^ 1 2 "The Origins Of Nazi Genocide: From Euthanasia To The Final Solution [PDF] [1l5fnq8rbpeo]". vdoc.pub (באנגלית). נבדק ב-2022-09-08.
  18. ^ Goldberger, Josef (2000). "Euthanasieanstalt Hartheim und Reichsgau Oberdonau. Involvierung von Verwaltungs - und Parteidienststellen des Reichsgaues Oberdonau in das Euthanasieprogramm" (PDF). Mitteilungen des Oberösterreichischen Landesarchivs. Linz: Oberösterreichisches Landesarchiv. 19: 359–373. ארכיון (PDF) מ-15 ביולי 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרכז_ההרג_של_הרטהיים&oldid=37047137"