משה המאירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב משה המאירי (אוסטרובסקי)
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

הרב משה המאירי (אוסטרובסקי) (29 בספטמבר 1886 - 13 ביוני 1947) היה מחנך, איש ציבור, ממנהיגי המזרחי, נטל חלק בכתיבת האנציקלופדיה התלמודית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד כמשה אוסטרובסקי, בן לרב מאיר נחמן אוסטרובסקי, בפינסק-קרלין (רוסיה הלבנה) שבאימפריה הרוסית בערב ראש השנה ה'תרמ"ז (1886). עם חגיגות יום הולדתו השישים עברת את שם משפחתו ל"המאירי", וזאת בעקבות שם אביו מאיר נחמן, וכן משום שאהב ללמוד את פירוש המאירי לתלמוד.[1].

אוסטרובסקי למד בחדרים בעיר הולדתו, ובסוף שנת ה'תרנ"ז עלה עם אביו ואחיו לארץ ישראל, והחל ללמוד בישיבת תורת חיים בירושלים, שבראשה עמד ידיד המשפחה, רבי יצחק וינוגרד. 4 שנים למד בישיבות קטנות אצל רבי זרח אפשטיין, ובשנה החמישית נכנס לישיבה הגדולה ושמע שיעורים מפי רבי יצחק וינוגרד. בסוף שנת ה'תרס"ד נישא לשרה הינדה, בתו של הרב נחמן גדליה בראדער, בהיותה בת 16.[2]

נסמך לרבנות בשנת ה'תר"ע על ידי רבי חיים ברלין, ששימש כרבה של ירושלים[3] והרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה אז רב ראשי של יפו ומחוזותיה. בט"ז באייר ה'תרע"ב קיבל כתב רבנות מהמושבה מזכרת בתיה–עקרון, וכיהן כרב המושבה כשבע שנים.[4]

שינוי שם המשפחה לקראת סוף ימיו לא היה הפעם הראשונה שבה החליף את שם משפחתו. אגרות שכתב אליו הראי"ה קוק היו מופנות אל "הרב משה בראדער".[5] מדובר בשנת ה'תרע"ג (1913), ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה; נתינים רוסיים (כמו הרב אוסטרובסקי, שעלה מפינסק-קרלין) גורשו מהארץ בידי הטורקים; הדבר נחסך ממנו כשאימץ לעצמו את שם משפחתה של אשתו, בראדער.[6]

ישיבת המאירי שהוקמה בביתו וקרויה על שמו

הקמת הסתדרות "המזרחי" בארץ ישראל הייתה אחת מיוזמותיו לאחר מלחמת העולם הראשונה. "המזרחי" נוסדה כ-16 שנה לפני כן בגולה, ואוסטרובסקי היה לאחת מהדמויות הדומיננטיות בה. עם תחילת ה'תרע"ט עבד כמורה ראשי בבית המדרש למורים "נצח ישראל" שבפתח תקווה. בשנת ה'תר"פ איחד את "ישיבת המשתלמים" של ועד החינוך בירושלים עם בית המדרש "נצח ישראל" בפתח תקווה לבית המדרש למורים בירושלים (כיום מכללת ליפשיץ). הוא שימש כממלא מקום המנהל (הרב אליעזר מאיר ליפשיץ) ומורה לתלמוד, תפקיד שבו עסק עד יום מותו.[7]

"בית הרב משה אוסטרובסקי המאירי זצ"ל ואשתו מרת שרה ע"ה הוקדש לתלמידי פנימיית הסמינר": שלט זיכרון על בניין ישיבת המאירי מיסודה של מכללת ליפשיץ בשדרות המאירי בשכונת קריית משה בירושלים

הרב המאירי, שלא התברך בצאצאים משלו, היה ידוע ביחסו החם אל תלמידיו, שהיו חביבים עליו כבנים. הוא התעניין בגורלם גם אחרי שיצאו מבית מדרשו, וגם הם התייחסו אליו כאל אב. הוא הוריש את ביתו שבשדרות המאירי בשכונת קריית משה ואת המגרש הסמוך לו לטובת תלמידי בית המדרש למורים "מזרחי", שכאמור הוא נמנה עם מייסדיו. עד היום הבניין משמש מצבת זיכרון לדורות של מורים ומחנכים וכמשכן לישיבת המאירי.[8]

פועלו הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרובסקי השתתף בכל הוועידות הארציות של המזרחי מאז סיום מלחמת העולם הראשונה עד למותו. כמו כן השקיע רבות בעסקנות בתוך המזרחי ובייצוגו במוסדות חוץ. הוא היה ציר במזרחי בקונגרסים הציוניים ה-12, וה-15 עד ה-22. בכינוס העולמי של המזרחי בירושלים (ה'תש"ו) נבחר כחבר המרכז העולמי. רעיון אחדות העם ואחדות היישוב היו לסיסמת חייו. הוא היה ממניחי היסוד ומראשי הבונים של ארגון היישוב ב"כנסת ישראל", שבו ראה את הגרעין למדינה העברית והכלי לשלטון ממלכתי עצמאי. נבחר כנציג ה"מזרחי" לאסיפות הנבחרים הראשונה עד לרביעית ולהנהלת הוועד הלאומי. בשנת ה'תרצ"א נתמנה על ידי הוועד הלאומי לראש המחלקה לארגון הקהילות בארץ ישראל, ובתפקיד זה השקיע מאמצים רבים וכיהן בו עד יום מותו. גולת הכותרת של עבודה בתפקיד זה הייתה ארגון מוסד הרבנות הראשית ודאגה שתהיה לה הכרה חוקית וציבורית כמוסד המשפט הדתי העליון בתוך "כנסת ישראל". הוא שקד על שיפור סדרי בתי הדין הרבניים ושירותיהם ועל רמת כבוד הרבנים והדיינים ביישוב. כמו כן עמד על משמר ענייני הדת ביישוב בכלל: שבת, כשרות ועוד, ופעל להשלטתם בחיים. בנוסף לכך היה ממונה על שתי מחלקות חשובות: מחלקת הסעד ומחלקת הדתות. המפעל האחרון בשטח זה שטיפל בו לקראת מותו היה הקמת המועצה למען השבת על ידי הרבנות הראשית, הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, דבר שניסה לדחוף אליו שנים רבות.[9]

בשנת ה'תרצ"א נבחר על ידי הוועד הלאומי כסגן-חבר הוועד הפועל הציוני.

משנת ה'תרצ"ב שימש כחבר הוועד המנהל למערכת החינוך של "כנסת ישראל" וחבר בוועד המפקח על חינוך המזרחי. הוא עשה להרחבת ירושלים העברית, ונמנה עם מייסדי שכונת "קריית משה" כ"שכונה עברית בקרבת ירושלים" (רק לאחר קום המדינה צורפה לירושלים). הוא כיהן בה כרב, ועמד בראש ועד השכונה. את ביתו (בית משה ושרה) הקדיש לפנימייה לתלמידי בית המדרש למורים "מזרחי". הרב והרבנית נודעו במידת הכנסת אורחים, ואף כונו "הדוד והדודה". בביתם התארחו בשבתות ובחגים, ובאופן קבוע – בליל הסדר, שאז הסבו לשולחנם בני משפחה, אורחים וגם חסרי כול.[10][11]

הרב המאירי יזם את הבאתו לירושלים של הרב קוק, שכיהן באותה עת כרבה של יפו והמושבות. לאחר שהיה בין מייסדי הרבנות הראשית לישראל התאכזב מדרך תפקודה של הרבנות ומהנהגתו של הרב קוק. לטענתו, "הציבור אינו מתעניין והרבנים אינם מעריכים". מסיבות אלו התנגד הרב אוסטרובסקי להצעת הרב קוק (בחורף ה'תרצ"ב) לדחות את הבחירות לרבנות הראשית בשנה, בטענו כי רק תקווה לבחירות חדשות תסיח את דעת הקהל מהעזובה השוררת בלשכת הרבנות הראשית.[12]

בכל מערכת פעולותיו המסועפות רכש המאירי לעצמו הוקרה והערכה בשל רצינותו, ישרותו ומתינותו. בתפקידו כנציג המזרחי בוועד הלאומי צידד בקו המתון שאותו ייצג נשיא הסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, והתנגד לקו הרוויזיוניסטי. הקים את סיעת "המזרחי הוותיק" כתגובה על הדרישה לפרוש מהנהלת הוועד הלאומי.[13]

נפטר בירושלים בכ"ה בסיון ה'תש"ז (1947), ונטמן במרומי הר הזיתים.

עם פטירתו מילא את מקומו דוד צבי פנקס כחבר הנהלת הוועד הלאומי בתפקיד גזבר ומנהל מחלקת הקהילות, הרבנות ומוסדות החסד של כנסת ישראל בארץ ישראל.[14]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו קשורים בשני הצירים המרכזים של פעולותיו, האחד ההוראה והאחר העבודה הציבורית.

המאירי חיבר ספר על הוראת התלמוד: "המידות שהתורה נדרשת בהם" (ירושלים: דפוס סילמן, ה'תרפ"ד-1924), על הגדרת מהותן ויסודותיהן, בירור דרכי שימושן וכלליהן. הוא גם חיבר את "מבוא לתלמוד" (תל אביב: אמנות, ה'תרצ"ה-1935) שאושר על ידי הוועד המפקח על בתי הספר של המזרחי כספר עזר לתלמידי סמינרים, למורים ולתלמידי בתי ספר תיכוניים. מטרת הספר: לבאר בקיצור ובהסברה נוחה את היסודות, המידות, הכללים ופרקים רבים בתולדות התורה שבעל פה.[15]

לתלמידי בתי הספר נועדה גם המגילה "כנסת ישראל" (תל אביב: ה'תרצ"ז), המדברת על חשיבות הקהילה היהודית והתפתחותה בארץ. זו הייתה פתיחה לספר כולל "ארגון היישוב היהודי בארץ ישראל" (ה'תרצ"ח), שכלל דברי הסבר ומסמכים על התפתחות מוסדות היישוב, הקהילות והרבנות הראשית.[16]

המאירי הוציא גם את סיכום הלכות שמיטה מספרו של הרב קוק "שבת הארץ" (ה'תרצ"ח), וכן ערך את הספר "איש ירושלים" (ירושלים: ה'תרצ"ח) על חותנו נחמן גדליהו בראדער לכבוד יום הולדתו ה-80.[17]

ספרו האחרון היה "תולדות המזרחי בארץ ישראל" (ירושלים: ה'תש"ד), למלאות 25 שנה לייסודו בארץ ישראל.[18]

כמו כן, הוא פרסם למעלה מ-200 מאמרים בעיתונים יומיים, שבועונים וירחונים על נושאים תורניים ואקטואליים.[19] בין השאר, השתתף בכתיבת כרכים א-ב של האנציקלופדיה התלמודית[20]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 21. הד החינוך 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו)
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "שרה הינדה המאירי (אוסטרובסקי)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 191
  3. ^ שינובר, 2008, עמ' 391.
  4. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946; עמ' 21, רפאל, 1960, עמ' 122–123.
  5. ^ משפט-כהן,כו-כז
  6. ^ דסברג, 2009, עמ' 6.
  7. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 22; רפאל, 1960, עמ' 123.
  8. ^ "הד החינוך", 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו). דסברג, 2009, עמ' 6.
  9. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 23; רפאל, 1960, עמ' 123–124, "הד החינוך" 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו).
  10. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 23; רפאל, 1960, עמ' 124, "הד החינוך" 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו)
  11. ^ דסברג, 2009, עמ' 6.
  12. ^ דסברג, 2009, עמ' 6.
  13. ^ דסברג, 2009, עמ' 6.
  14. ^ דוד תדהר (עורך), "דוד צבי פנקס", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 856
  15. ^ רפאל, 1960, עמ' 124-125; זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 22.
  16. ^ זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 22.
  17. ^ דוד תדהר (עורך), "נחמן גדליהו ברודר", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 178
  18. ^ רפאל, 1960, עמ' 125; זסלנסקי ולבנון, 1946, עמ' 205, "הד החינוך" 267–268 (מרחשון-כסלו ה'תש"ו).
  19. ^ רפאל, 1960, עמ' 125.
  20. ^ תולדות חייהם של המשתתפים בחיבור האנציקלופדיה התלמודית שהלכו לעולמם. נדפס בסוף כרך כ"ט של אנציקלופדיה תלמודית, חשוון תשע"א.