ישיבת תורת חיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ישיבת תורת חיים
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)
Jerusalem oldcity hebrew.svg
 
ישיבת תורת חיים
ישיבת תורת חיים
לוח המאזכר את מקימי המבנה
הפוגרום בבית המדרש - פרעות תר"פ

ישיבת תורת חיים הייתה ישיבה בעיר העתיקה בירושלים. הישיבה נוסדה בשנת תרמ"ו (1886) על ידי האחים הרב יצחק וינוגרד והרב יוסף אליהו וינוגרד וגיסם, הרב זרח אפשטיין, שראה בה תחנה בדרכו של המשיח לבנות את בית המקדש. בישיבה זו למדו מאות תלמידים, ובהם ראשי ישיבות ורבנים מפורסמים.

תולדות הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הישיבה הקים הרב יצחק וינוגרד עם אחיו, הרב יוסף אליהו וינוגרד, שמילא את תפקיד המשגיח בישיבה. תחילה הוקמה הישיבה במבנה קטן ברובע היהודי, בחצר חזקת ר' יששכר דוב צוובנר בקרבת רחוב חברון[1] או בחצר ר' פישל לאפין[2].(רחוב חברון הוא רחוב הגיא של ימינו ונקרא כך בעבר על שום ריבוי יהודי חברון שגרו בו). לאחר גיוס תרומות על ידי שליחים כגון הרב פנחס מרדכי וינוגרד (לא קרוב משפחה של יצחק וינוגרד) ראש ישיבה בליטא שעלה ב-1890 ונשלח בחזרה כשד"ר, וסיוע שהגיש הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי (שר' יצחק היה נתינו)[3] - הוקמה הישיבה במבנה הקבע שלה, ברחוב הגיא 51[4]. חנוכת הבית התקיימה בניסן תרנ"ד (1894)[5]. הקונסול הרוסי פרש חסותו על הישיבה. ביוזמתו נאסר על הכנסייה הארמנית-הלטינית להשתמש בפעמונים, כדי שלא להפריע ללימוד בישיבה[6]. הישיבה הוקמה על רח' הגיא, הדרך הראשית בתוך העיר העתיקה, המובילה משער שכם אל הר הבית, ומול תחילת דרך היסורים. בקומה התחתונה הקים הרב וינוגרד חנות שבה מכרו תלמידי הישיבה ירקות בתורנות, לצורך עזרה באחזקת הישיבה.

הרב יצחק וינוגרד נשא בתואר ראש הישיבה והיה מוסר שיעור בתחילת כל זמן, אך בעבודה היום יומית בישיבה נשא המשגיח[7]. דרך הלימוד בישיבה הייתה שכל תלמיד לומד חלק בתורה לפי בחירתו ודרכו, בעוד ראש הישיבה משמש כדוגמה אישית לתלמידים, אך כמעט אין לו שיח ושיג עמהם. דרך זו הייתה מקובלת בישיבות ירושלים הוותיקות, בניגוד למקובל בישיבות ליטא ובישיבות בנות זמננו. עם זאת, המשגיח השתדל להשפיע על הלומדים לחלק את זמנם בין לימוד בעיון ללימוד בקיאות של מספר דפי גמרא ללא תוספות בכל יום ובימי שישי ושבת לימוד הרא"ש על דפי הגמרא שנלמדו במהלך השבוע[7].

מצבה הכלכלי של הישיבה לא היה טוב ובשנת תרע"א יצאה הישיבה במבצע מיוחד לגיוס כספים ובין השאר הכין עבורה הרב קוק קול קורא לתמיכה בישיבה[8]. רבי חיים סולובייצ'יק היה נשיא הוועד הרוסי לסיוע לישיבה[9]. לאחר מעבר הישיבה למבנה החדש ברחוב הגיא התפתחה הישיבה והייתה לגדולה ביותר בירושלים. המלגות שנתנו אז ללומדים בישיבת תורת חיים היו גבוהות מבישיבות האחרות וקבוצת לומדים מבחירי ישיבת עץ חיים עברו לישיבת תורת חיים. ישיבת עץ חיים הגיבה בהפצת מכתבים נגד הרב וינוגרד וישיבתו[10].

לאחר מותו של ראש הישיבה יצחק וינוגרד בשנת תרע"ג (1912) עברה ראשות הישיבה לאחיו הרב יוסף אליהו וינוגרד עד פטירתו בשנת תרע"ח (1918). לאחר מכן, עברה הנהלת הישיבה לידי האח הנוסף, הרב שמחה וינוגרד, והרב זרח אפשטיין, חתן הרב אברהם חיים וינוגרד, ששימש כראש הישיבה.

מראשיתה, הייתה התנגדות לישיבה מצד החוגים המקורבים לחורבה וישיבת עץ חיים אשר לא היו מעוניינים בתחרות בישיבת עץ חיים[1]. בשנת תרנ"ב פרצה מחלוקת בין ישיבת תורת חיים וישיבת עץ חיים, לאחר שעץ חיים פרסמה את עצמה כישיבה היחידה בירושלים[11].

המחלוקת בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"ז (1927) עלו תלונות מצד תלמידי הישיבה כנגד ההנהלה על הוצאות ההנהלה המופרזות והקיצוצים בתמיכות ללומדים. התלמידים דרשו שיתוף בהנהלת הישיבה, קיצוץ של 25% בהוצאות הנהלת הישיבה והבטחה של לפחות 50% של המלגות של הלומדים. ראש הישיבה, הרב זרח אפשטיין, הביע תמיכה בדרישת התלמידים, אולם הדברים לא התקדמו[12]. לאחר פטירת הרב אפשטיין ביוני 1931[13] רשם שמחה וינוגרד את הישיבה כחברה שמטרתה "לנהל בירושלים סמינר ובית ספר שבהם יוכלו תלמידים לקבל חינוך דתי בריא וידיעה יסודית בשפה העברית, בדיני ישראל וכיוצא בזה". דברים אלו הביאו להתלהטות המאבק בין התלמידים להנהלה, כאשר התלמידים האשימו את הנהלת הישיבה ברצון להפוך את הישיבה לסמינר[14][15]. התלמידים מינו את הרב צבי פסח פרנק לראש ישיבה וזכו לתמיכה של הרב קוק בעוד הנהלת הישיבה זכתה לתמיכה של משה בלוי[16]. ביולי 1935 הגישה הממשלה לבית המשפט תביעה לפירוק החברה והפיכתה להקדש, לאור טענות שרק 40% מההכנסות משמשות לתמיכה בלומדים. אל התביעה הצטרפה אגודת "בני הישיבה תורת חיים" אותה ייצג משה זמורה[17]. במהלך המשפט הסכימו הצדדים על מינוי מנהל נייטרלי וניסיונות לקבוע תוך חודש מתווה לארגון מחדש של החברה[18].

מתר"פ ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיעוד של ה"חברה קדישא", לאחר קבורת הנרצחים

לזיכרון לדורות מהפרעות שהתחוללו ביום א' ט"ז ניסן אשר קמו הישמעאלים ועשו פרעות וביזה, שדדו וחמסו חנויות ובתי אחב"י (אחינו בית ישראל), ובהם נהרגו אלה השישה נפשות הנזכרים להלן. מהם אשר מתו מיד ומהם אשר חיו איזה שעות. ככה נמשכו הפרעות כל יום א' וב' וג' דחוהמ"פ (חול המועד פסח), ובימי הזעם האלה החריבו ושרפו גם את ישיבת "תורת חיים", אש ספרי הקודם שסי"ם וכו' שרפו... [19]

פנקס ה"חברה קדישא" בעיר העתיקה

במאורעות תר"פ נכנסו הפורעים הערבים לישיבה וערכו בה ביזה. בשביעי של פסח העלו הפורעים באש, את בניין הישיבה על תכולתו[20]. הרב סולה פול וד"ר אברהם טיכו נכנסו לבניין הבוער תוך סיכון חייהם, וחילצו את ספרי התורה[21]. סמוך לישיבה, ברחוב "מעלות המדרשה", רצחו הפורעים ששה יהודים[21]. ב-2 בנובמבר 1921 זרקו פורעים ערבים פצצה לחצר הישיבה ופצעו מספר תלמידים. שמש הישיבה, יששכר בר זלטוביצקי, נרצח בדקירות סכין[22]. בפרעות תרפ"ט ב-1929 נפגעה הישיבה קשות. בעקבות הפרעות עברה הישיבה לזמן מה לבית הכנסת בשכונת אחווה ועם השיפור במצב הביטחוני שבו ללמוד בעיר העתיקה[14]. בעת המרד הערבי הגדול התפנה הישיבה שוב לעיר החדשה. שָכן ערבי בנה קיר אשר הסתיר את ארון הקודש ואת כל כלי הישיבה: הבימה, לוחות הזיכרון, שולחנות הלימוד, ואלפי ספרים, שניצלו בצורה זו מהרס וביזה. הישיבה התמקמה באופן זמני בבית מדרש גדול מחוץ לעיר ובשנת תש"ז (1947) החלה בהליכים לבניית מבנה חדש לישיבה[23]. בשנת 1951 היה התקציב השנתי של הישיבה 40,000 דולר[24].

מבנה הישיבה בעיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, עברו בדרך הראשית מספר קצינים בכירים, ובהם קצין המודיעין חיים הרצוג. השכן ניגש להרצוג הגיש לו את המפתח והראה לו את המסתור של ספרי ורהיטי הישיבה. כיום שוכנת במקום ישיבת עטרת כהנים, עם חלק מהריהוט המקורי של הישיבה שֶניצל. במקום גם תצוגה הסברים ותמונות על עברה של הישיבה, לפני הפרעות, ועל הקורות אותה בזמן הפרעות.

בקומה התחתונה גרות משפחות ערביות, ובהן בני השכן ששמר על הבית.

תלמידים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין התלמידים המפורסמים שלמדו בישיבה זו בתקופות שונות:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבתי זכריה, 90 שנות היסטוריה יהודית ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה : מישיבת "תורת חיים" הכללית עד בית הכנסת של "איגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה" / ירושלים : איגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה. מהדורה שלישית ומורחבת תשמ"ג -1982.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מנגד תראה: אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ־ישראל, עמוד 478
  2. ^ החובבים הראשונים - הר"ר פישל הכהן לאפין ז"ל
  3. ^ וילכו שניהם יחדיו, רבי דב כהן, הו"ל פלדהיים, ירושלים 2009, עמוד 74
  4. ^ הר המריבה, נדב שרגאי, עמוד 192
  5. ^ הרב משה אוסטרובסקי, רבי יצחק וינוגראד ראש ישיבת תורת חיים, ספר זיכרון תש"ג, עמודים 9-12
  6. ^ וילכו שניהם יחדיו, רבי דב כהן, הו"ל פלדהיים, ירושלים 2009, עמוד 76
  7. ^ 7.0 7.1 הרב משה אוסטרובסקי, רבי יוסף אליהו וינוגראד זצ"ל, ספר זיכרון תש"ג, עמודים 13-15
  8. ^ אגרות הראי"ה ב', אגרת שנג
  9. ^ וילכו שניהם יחדיו, רבי דב כהן, הו"ל פלדהיים, ירושלים 2009, עמוד 74
  10. ^ מנגד תראה: אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ־ישראל, עמוד 486
  11. ^ מנגד תראה: אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ־ישראל, עמודים 152-153
  12. ^ נ. מלצן, מלחמת המעמדות בין תופשי התורה בירושלים, דבר, 10 בפברואר 1932
  13. ^ ר' זרח אפשטיין, דבר, 8 ביוני 1931
  14. ^ 14.0 14.1 נ. מלצן, מלחמת המעמדות בין תופשי התורה בירושלים, דבר, 24 בינואר 1932
  15. ^ צעקה ותפילה, דואר היום, 10 בפברואר 1932
  16. ^ י. א. בנימין הרביעי, הגמוניות מתגרות זו בזו, דבר, 2 בפברואר 1932
  17. ^ תביעה משפטית לפרק את החברה ישיבת תורת חיים בירושלים, דבר, 22 ביולי 1935
  18. ^ במשפט ישיבת תורת חיים, דבר, 28 ביולי 1935
  19. ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, הוצאת בית אל, ירושלים 1998, עמ' 45-56
  20. ^ המצב בירושלים, דואר היום, 7 באפריל 1920
  21. ^ 21.0 21.1 שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, עמודים 45-46
  22. ^ פנחס בן יאיר, הקדושים בירושלים, דבר, 17 ביולי 1936
  23. ^ ישיבת תורת חיים הגדולה והכללית, גיליון המוסדות של נרות שבת, אדר תש"ז
  24. ^ ישיבת תורת חיים הגדולה והכללית בעיה"ק ירושלים, הפרדס, ספר היובל, ניו יורק, 1951
  25. ^ וילכו שניהם יחדיו, רבי דב כהן, הו"ל פלדהיים, ירושלים 2009, עמוד 74