מזכרת בתיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מזכרת בתיה
Mazkeret Batya COA.png
בית הכנסת המרכזי של מזכרת בתיה
בית הכנסת המרכזי של המושבה
מחוז המרכז
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה גבי גאון
גובה ממוצע[1] ‎62 מטר
תאריך ייסוד 1883
סוג יישוב יישוב 10,000‏–19,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוקטובר 2021 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 15,410 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה 129
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.7% בשנה
  - צפיפות אוכלוסייה 2,143 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות 110
תחום שיפוט[2] 7,190 דונם
    - דירוג שטח שיפוט 160
31°51′09″N 34°50′35″E / 31.8523880906776°N 34.8429889927534°E / 31.8523880906776; 34.8429889927534
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2017[2]
9 מתוך 10
מדד ג'יני
לשנת 2018[2]
0.4585
    - דירוג מדד ג'יני 54
לאום ודת[2]
יהודים: 98.4%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 0%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0%דרוזים: 0%אחרים: 1.6%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2019
אוכלוסייה לפי גילאים[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 8.2%
גילאי 5 - 9 11.0%
גילאי 10 - 14 10.5%
גילאי 15 - 19 8.9%
גילאי 20 - 29 11.1%
גילאי 30 - 44 18.8%
גילאי 45 - 59 18.8%
גילאי 60 - 64 4.0%
גילאי 65 ומעלה 8.6%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2019
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 7
–  יסודיים 5
–  על-יסודיים 4
תלמידים 3,611
 –  יסודי 2,065
 –  על-יסודי 1,546
מספר כיתות 127
ממוצע תלמידים לכיתה 28.2
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ט (2018-‏2019)
פרופיל מזכרת בתיה נכון לשנת 2019 באתר הלמ"ס
http://www.mazkeret-batya.muni.il
מיצג בכניסה למזכרת בתיה

מַזְכֶּרֶת בַּתְיָה היא מועצה מקומית במחוז המרכז. נוסדה כמושבה בשלהי שנת 1883, ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר והייתה הראשונה בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מי שמימן את רכישת הקרקעות ותמך במתיישבים עד שעמדו בכוחות עצמם
העיתונאי יחיאל ברי"ל
הרב הראשי של פריז, צדוק כהן

שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה המקורי היה "עקרון", בשל מיקומה הסמוך לכפר "עקיר". מייסדי המושבה שיערו כי שם הכפר משמר את השם של העיר המקראית עקרון. לבקשת הברון, במהלך ביקורו במקום באפריל 1887, תושביה החליפו את שמה ל"מזכרת בתיה" על שם אם הברון, בטי סלומון דה רוטשילד.

הקמת המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוכות ה'תרמ"ג (ראשית אוקטובר 1882) שכנע הרב שמואל מוהליבר, ממנהיגי חובבי ציון, את הברון דה רוטשילד מפריז לתמוך בתוכנית שיזם יחד עם יחיאל ברי"ל, העורך והמו"ל של העיתון העברי "הלבנון", להקים מושבה שמייסדיה יהיו "עובדי אדמה מנעוריהם". הוסכם שהברון רוטשילד יממן את בניית הבתים וכי"ח תקצה למתיישבים אדמות מתוך אדמות מקוה ישראל. יחיאל ברי"ל שיצא בשליחותו של הרב מוהליבר לאתר אנשים המתאימים למשימה מצא איכרים שומרי תורה ומצוות מבני הכפר היהודי נובופבלובקה[3] בקרבת העיירה רוז'ינוי, ברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית ובשנות האלפיים, בבלארוס) שרצו לעלות לארץ ישראל, גייס את המימון הדרוש לנסיעה, וליווה אותם בעלייתם. המייסדים זכו להתכנות ה'ראדומים' על שם עירו של הרב מוהליבר. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלה בקשיים רבים שאברהם מויאל, עוד טרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של 'חובבי ציון' בארץ ישראל, סייע בפתרונם.[4]

בחירת החלוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' יחיאל בריל יצא בשליחות הרב מוהליבר לדבר על לב תושבי פבלובקה "השלוים והשקטים" להטות שכמן, כשהוא מצויד במכתב מהרב מוהליבר לגאון הרב מרדכי גימפל יפה רבה של רוז'ינוי, שיסייע בבחירת האנשים המתאימים למשימה.

ביום ו' חשון תרמ"ג (19.10.82), נבחרו בדקדקנות מקרב יושבי הכפר פבלובקה ובהמלצת הרב מרדכי גימפל יפה: "עשר משפחות ובהן 101 נפשות, 54 זכרים ונקבות 47, וכשני שלישים מהם עושים מלאכה בבית ובשדה, כולם בעלי כח ואנשי שלום ואחוה". עם ראשי המשפחות, שהיו "כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאד", נחתם בשבוע פרשת 'לך לך' הסכם המפרט את ההתחייבויות של משפחות המייסדים (מימון הוצאות הנסיעה, תקופת מבחן וניסיון במקוה ישראל, החזר כל הוצאות התיישבותם), והתחייבויות חברת "כל ישראל חברים" אם יעמדו במבחן (בניית בתים, חפירת באר, עזרה בקניית בהמות וכלי עבודה).

בהסכם נקבע, בין היתר, כי תחילה יעלו לארץ עשרת הנבחרים בלבד ולאחר ביעמדו במבחן ייצאו "טובים ומוכשרים לעבודת האדמה" תינתן להם "אחוזת שדה" ורק אז יעלו בני משפחותיהם.

באופן כללי ניתן לומר כי מרבית תנאי ההסכם שומרים על האינטסרים של חברת כל ישראל חברים, למעט סעיף י"א החותם את ההסכם בו נקבע: "כאשר נתיישב באחוזה אשר תינתן לנו אין לפקידי החברה אשר במקוה ישראל להתערב בעניינינו רק בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, אבל בדברים שבין אדם למקום והמצוות המעשיות אין להם להתערב ולומר כה תעשו או כה לא תעשו, כי אם אשר יורו לנו תופשי התורה כה נעשה ונצליח".

בשולי ההסכם אישר וקיים הרב ר' מרדכי גימפל יפה את האמור בו וציין: "וכולם קבלו עליהם כל הפרטים האלה ברצונם הטוב וחתמו על זה בלבבות שלמות ונפשות חפצות".

לעשרת הנבחרים הוקצה זמן של שבועיים ימים בלבד לצורך התארגנות ואיסוף כספים להוצאות הדרך ( ההוצאות היו על חשבונם בהתאם לאמור בהסכם).

רכישת האדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתם ארצה של המייסדים הייתה רצופה תלאות וייסורים בעת מסעם ביבשה ובשת הפלגתם בים הסוער. לבסוף הורשו לרדת לחופי ארץ ישראל ביום ד' בטבת תרמ"ג (14.12.82). בו ביום עברו למקוה ישראל לתקופת הכשרה וניסיון, ובמקביל תרו את הארץ למציאות קרקע אשר תתאים לגידול תבואה. בהיותם איכרים מנוסים, ביקשו מנציג הברון רוטשילד, הפקיד הירש, לאפשר להם לצאת לחיפוש אחר קרקעות מתאימות. הירש נענה ויצאו לדרך שלושה חלוצים, חיים משה פרס, משה ליב ברנשטיין ויעקב ארקין יחד עם אברהם מויאל וברי"ל מטעם הפקיד. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר.[5] השליחים בחנו אדמות באזור ראשון לציון ופסלו אותן. הם הגיעו לאזור הכפר הערבי עאקיר, שם ראו אדמה שחורה המתאימה לגידול חיטין ובאמצעות הלוואה של הברון רוטשילד רכשו אלפיים וחמש מאות דונמים.[6] הם התחילו לחרוש אותה ב-ז' בחשוון ה'תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון".

המייסדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי משפחות המייסדים היו: יעקב ארקין, צבי ארקין, ברוך צבי ברנשטיין, אברהם יעקב גלמן, יחזקאל לוין, יעקב לסקובסקי, משה מלר, חיים משה פרס (פרעס), דב רודבסקי, יהושע רובינשטיין ואפרים שקולניק. בין המצטרפים בהמשך למקימי מזכרת בתיה היה מרדכי ניימן מאנשי העלייה הראשונה ומחלוצי החקלאות בארץ ישראל ועוד קבוצה של יהודים יוצאי רומניה.

בהמשך מצאו מומחי הברון כי האדמות מרובות מכפי הדרוש לאחת-עשרה המשפחות. הירש הציע להוסיף עוד שלוש משפחות: משה אליהו הרשקוביץ מוותיקי השומרים של מקוה-ישראל, לוויטה זליג אהרון שהיה נגר אומן במקוה-ישראל כבר כמה שנים, ודוד נוימן, אזרח עות'מאני שנמלט מרומניה המורדת אל בנו תלמיד במקוה-ישראל. לשלושה צורפו עוד ארבעה: שאול הלזנר יליד סבסטופול ותלמיד מקוה-ישראל, יעקב גולד, גרשון שרשבסקי ושלמה הכהן ווייסברג - אף הם אזרחים עות'מאניים פליטים מרומניה.[7]

עיתון הצבי מתאריך כ"ו אדר ב' תרמ"ו (1886), מביא את הידיעה, תחת הכותרת : "העקרונים שמחים בחלקם", ובהמשך הידיעה : "מעקרון מודיעים : י"ז משפחות נאחזו שמה. לכל אחת מהן מק"ג עד ק"ס דונם אדמה. השנה זרעו כל אחד תשעים דונם חטים ושעורים ושבעים דונם הניחו לזרע הקיץ, איכרי עקרון שמחים מאד בחלקם, את נדיבם יברכו שבע פעמים ביום ואת פקידם יאהבו, כי מתנהג איתם ברחמים".[8]

מבני המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קזרמת משפחת לוין, שהוקמה בשנת 1884 - צילום: 2008, קזרמה זאת היא השמורה מבין אלו שהוקמו

מאחר שלא קיבלו רשות מהממשלה העות'מאנית לבנות בתי מגורים, בנו בתחילת 1884, ארבעה בתים דו-קומתיים, בתור רפתות, כאשר הקומה הראשונה שמשה כרפת והשנייה חולקה ליחידות מגורים. אלו היו הבתים הראשונים של המושבה. עקב הצפיפות הרבה ופשטות הבתים כונו הבתים קזרמות, שמשמעותם ברוסית "בית מגורי חיילים". קירות הבתים נבנו מאבני כורכר, כמקובל באותם הימים, וקשתות מעץ, שעליהן הוקמה הקומה השנייה, שמרו על יציבות המבנה. בשנת 1888 הרפתות הועברו לקצה החצר והקומה הראשונה הוסבה למגורים. הרעפים למבנה הובאו ממרסיי שבצרפת. המחיצות בין החדרים נבנו בשיטה שהייתה נהוגה בזמנם "השיטה הבגדדית" - עם מסגרת עשויה לוחות עץ ומילוי של חומר בתוכה.

במהלך השנים 5–1884 עלו גם בני המשפחות של המייסדים, וכבר ב-1884 הצטרפו אליהם שבע משפחות נוספות ממקומות שונים. איסור הבניה התבטל, ונבנו בתי מגורים רגילים. משפחות בודדות מעטות, בעיקר של בעלי מלאכה, המשיכו להצטרף גם אחר כך.

בית משק הברון

המבנה המרשים במושבה הוא בית משק הברון, המהווה היום מרכז תרבותי. הוא נבנה בשנת 1892 כמרכז המנהל המשקי של פקידות הברון. שני שערים, מעוצבים בקפידה, הובילו לחצר. החצר הוקפה חומה מאבנים. בקומת הקרקע, האולם הגדול שימש לאחסון בהמות, כלי עבודה גדולים וכרכרות. בפנים היה אסם ויציע עץ וגלגלת עץ להעלאת יבול החיטה. בשני המגדלים בצדי המבנה התגוררו פקידי הברון, הגננים ושאר בעלי התפקיד במושבה. במבנה קיים מרתף.

בעת השיחזור של המבנה הסתבר כי הוא נבנה מחומרים מעולים: אבני כורכר מסותתות היטב, קורות עץ ולוחות עץ, חלקם מארזי הלבנון. זו הסיבה שהמבנה נשמר היטב מעל למאה שנה. רק פעולות קלות נדרשו לשם ביצוע השיחזור.

רפת במזכרת בתיה

תמיכת הברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחוב הראשי במושבה על שמו של הברון

הברון המשיך לעזור ולתמוך במושבה, ופקידיו ניהלו אותה ביד רמה. לאיכרים היו חיכוכים רבים עם הפקידות, והם ניסו למרוד פעמיים. בשנת השמיטה תרמ"ט, הראשונה של ההתיישבות היהודית החדשה בא"י, שמרו האיכרים בקפדנות את השמיטה, בקשיים רבים, כדעת רבני העדה האשכנזית בירושלים, בניגוד למושבות האחרות שנהגו על פי היתר המכירה. פקידי הברון בקשו לכפות עליהם לעבד את האדמה ומנעו מהם תמיכה במשך זמן רב.[9]

במרד השני, בשנים 1893–1890, התחילו האיכרים לנטוע עצים כל אחד על אדמתו, כנגד הברון ופקידיו שדרשו לנטוע את העצים במרוכז, וראו את האיכרים כאריסים על אדמת הברון כל עוד לא החזירו את מלוא חובם על קניית הקרקע (החובות והבעלות על האדמות הוסדרו רק ב-1930). המרד דוכא באכזריות, ומשפחות אחדות גורשו מהמושבה. שלטון הפקידות הסתיים (או התמתן) ב-1900, כאשר הברון העביר את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א (ויותר מאוחר - פיק"א).

למרות זאת, בספטמבר 1911 התרחשו בעקרון התנגשויות בין האיכרים לפקידות.[10]

מים וחקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבאר היום
פעמון המושבה מזכרת בתיה
בית משק הברון, מזכרת בתיה

מקור המים הראשון של המושבה הייתה באר שחפרו עם הקמת היישוב בשנת 1883 ונקראה "באר האנטיליה". מי התהום נתגלו בעומק של כ-30 מטרים והועלו על ידי מערכת של כלי קיבול, תיבות עץ במקרה זה, אשר הופעלו על ידי מערכת גלגלי שיניים שפעלו בכוח סיבוב בהמה, בדרך כלל סוסים. תיבות אלה העלו את המים אל גג המבנה וממנו הוזרמו המים בתעלה אל עבר הבריכה והובילו אותם לבתים במכלים, ביד או על גב בהמה.

אברהם משה לונץ כתב בשנת 1891: "ובאר גדולה אשר מימיה יעלו בכח סוסים". מ-1912 שאבו את המים מבאר שנייה, בכח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכוח הכובד. הבאר עומדת על תילה משוחזרת, לעיתים אף פועלת.

הענף החקלאי הראשון והעיקרי של המושבה היה חיטה וגידולי שדה אחרים, וכוח העבודה לחרישה ולהובלה היה השור, עד שהטרקטור החליף אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדמות המושבה, גם אחרי שנקנו שטחים נוספים, לא הספיקו לקיום סביר מגידולי השדה, וכל השנים חיפשו וניסו ענפים מכניסים יותר, בעיקר מטעים. בשנות ה-20 התפתחו גידול הירקות ומשק החלב, והחל משנות ה-30, למרות הבארות מעוטות המים באופן יחסי – ההדרים. בסוף שנות ה-50 התחילו לנטוע כרמים. משנות ה-70, בהן התחילה המושבה להתרחב, עובדים רוב התושבים מחוץ לה.

חברת "לינת צדק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במושבה לא היה רופא ובית החולים הקרוב ביותר היה ביפו והובלת חולה אליו בעגלה, בדרכים המשובשות שהיו אז, הייתה לוקחת יום שלם. בחורף, כשזרמו מים בערוצי הנחלים, המושבה נותקה לחלוטין מכל שכנותיה. כדי לתת תשובה לחולים, שלא הבריאו תוך שבוע, התארגנו כמה נשים צדקניות, בהנהגת חיה-רוחלה פרס (פרעס), כלתו של חיים משה פרס, והקימו את חברת "לינת צדק". בחדר חולים מאולתר זה טיפלו הנשים בחולים באמצעים שעמדו לרשותן, חוקן, כוסות רוח, סיר לילה ואבקת כינין. הן גם ניהלו יומן בו רשמו את התפתחות המחלה וההחלמה.[11]

היחסים עם השכנים הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומות עקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים, התקיימו לרוב יחסי שכנות טובה עם הכפר הערבי הסמוך, עאקיר. רבים מבני הכפר עבדו במושבה, והדרך אל המושבה עברה בכפר.

המושבה סבלה ממכת גנבות, נגנבו בהמות עבודה, שוורים, פרות, סוסים ותבואות, אף על פי שהוצבו שומרים רבים בלילות. ריבוי הגנבות אילץ את האיכרים להקיף בחומות גבוהות את חצר המשק, הרפת, האורווה והמתבן. גם החומות לא עצרו את הגנבות.[12]

מאורעות ומלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושבה לא הותקפה במאורעות. היא פונתה ללילה אחד בעקבות ההתקפה על חולדה הסמוכה במאורעות תרפ"ט. במלחמת העצמאות, בעקבות חסימתן של דרכים ישירות יותר לירושלים הנצורה, עברה עיקר התנועה היהודית דרך הכביש שעבר בתוך עאקיר וממנו המשיכו למזכרת בתיה ולחולדה לעבר כביש מסמיה-לטרון. מאוחר יותר נחסם גם קטע כביש זה על ידי ערביי עאקיר ונוסעי השיירות נאלצו לעקוף את הכפר דרך פרדסי נען בדרכם למזכרת בתיה. בתחילת מאי נכבשה עאקיר והמחסום הוסר[13][14][15] התחבורה לירושלים המשיכה לעבור במושבה עד שהשלימו את "כביש הגבורה" (מרמלה לצומת שמשון) בסוף 1948 (קטע כביש 411 העוקף את קריית עקרון ואת המושבה נסלל כעשרים שנה מאוחר יותר).

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית טיפוסי מראשית ימיה של המושבה, פברואר 2007

עד ראשית שנות ה-70 המושבה הייתה קטנה – כ-200 תושבים ב-1890, כ-500 ב-1940, ולא הרבה יותר מזה ב-1960. בשנים 1970–1969 נבנו השיכונים הראשונים, חלקם בתי דירות וחלקם דו-משפחתיים. עולים, בעיקר מצפון אפריקה, הובאו ושוכנו בהם, ואופי אוכלוסיית היישוב התחיל להשתנות. באותו זמן, בקירוב, התחילו לבנות במושבה בתים פרטיים, קרקע חקלאית הפכה למגרשים, והמושבה המשיכה לגדול בדרכה להפוך לעיירה הקטנה, רובה שכונות שינה, שהיא עכשיו.


לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוקטובר 2021 (אומדן), מתגוררים במזכרת בתיה 15,410 תושבים (מקום 129 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.7%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2019, למזכרת בתיה דירוג של 9 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2017. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ט (2018-‏2019) היה 83.9%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2018 היה 13,076 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,634 ש"ח).[16]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

פוליטיקה מקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי המועצה המקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1952 - 1956: משה לוין (1908 - 1970)
  • 1956 - 1962: חיים לוי (1889 - 1983)
  • 1962 - 1969: עמנואל הלזנר
  • 1969 - 1985: רפי סוויסה
  • 1985 - 1993: רפי אלול
  • 1993 - 2003: רפי סוויסה
  • 2003 - 2018: מאיר דהן[17]
  • 2018 - הווה: גבי גאון[18]

מזכרת בתיה ושכנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכרת בתיה ממוקמת ליד קריית עקרון ושתיהן סמוכות לעיר רחובות ובשנת 2003 הועלתה הצעה לאחד את שלושת היישובים. ההצעה נדחתה והועלתה הצעה חדשה, לאחד רק את מזכרת בתיה עם קריית עקרון,[19][20] אך גם הצעה זו לא יצאה לפועל.

מזכרת בתיה, יחד עם קריית עקרון ונס ציונה, מאוחדות מ-2013 בתאגיד מים וביוב בשם "מי ציונה".[21]

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות, בגלל קשיי התחבורה בכבישים שונים, התרכזה התעבורה ממישור החוף לירושלים בכביש 411 דרך מזכרת בתיה לכיוון חולדה.

כביש 6 עובר בקרבת היישוב ויש תוכנית לחבר את רשת הכבישים המקומית באמצעות מחלף יהלום באזור חולדה, שיחבר את כביש 411 לכביש 6. המחלף אושר סטטוטורית והליך התכנון הושלם.[22]

רכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2019 נחנכה תחנת הרכבת במזכרת בתיה.[23] במתחם בו נבנתה תחנת הרכבת מתוכנן גם אזור מסחרי. מהתחנה יוצאות רכבות בקו תל אביב - באר שבע.

מרוץ מזכרת בתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזכרת בתיה מארגנים מרוץ עממי שנתי החל מ-2013.[24]

מוזיאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוריין ממלחמת העצמאות
ממוזיאון המושבה - מטבח מהימים ההם
מוזיאון המושבה במזכרת בתיה

מוזיאון המושבה נקרא על שם בן המושבה ערן שמיר - סגן מפקד סיירת הצנחנים שנהרג ב-1997 במבצע מרכבות האלים בלבנון. המוזיאון מוקדש לתולדות המושבה מזכרת בתיה. המוזיאון כולל את המבנה המרכזי, שהיה "בית הפקידות", אחר כך בית ועד המושבה, בית המועצה המקומית, והדואר. בסמוך בקזראמה שמימין למוזיאון בקומת הקרקע בו היה בית הרוקח, חדר נוסף המשמש להקרנת סרט מראשית המושבה. מעבר לרחוב קזארמת בית לוין, ברפת שבקצה החלקה תצוגת כלי עבודה ובתווך מבנה עם מכונות ויצירות מבית היוצר של חתן פרס קפלן - אשבל.

אתרים נוספים המשמרים את עברה של המושבה וכלולים בסיורים הנערכים בה:

  • הבאר הראשונה משנת 1884 ועליה מתקן אנטיליה הנמצאת ברחוב המייסדים בסמוך לבית משק הברון.
  • בפינת הרחובות הגורן-נתיב השיירות מצוי "גן הברון", גן משוחזר בו נערכו ניסויים לאיקלום סוגים שונים של עצים כדי לבחון מה ראוי לנטוע בשדות המושבה. בכניסה לגן ניצב פסל בדמות רוטשילד, ועל קירותיו ציורים של הברון, של אמו, ושל הרב מוהליבר.
  • מול הגן מוצב משוריין זכר לימים בהם הייתה הדרך מתל אביב לירושלים חסומה על ידי הכפריים הערבים בכפר סלמה - היום כפר שלם, ובכפר יזור - היום אזור. השיירות לירושלים נאלצו לנסוע מתל אביב דרומה למקוה ישראל - משם לחולון לראשון לציון - לרחובות ודרך צומת ביל"ו עברו השיירות דרך המושבה לקיבוץ חולדה ומשם ב"דרך בורמה" עלו לירושלים. לזכר אותם ימים נקרא הרחוב "נתיב השיירות" . ליד המשוריין אנדרטה קטנה עם מילותיו של נתן אלתרמן: כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת. אין עם אשר יסוג מחפירות חייו.

במוזיאון שתי קומות: בקומה הראשונה שרידי בית הכנסת הראשון של המושבה שנהרס, שולחן לימוד לתלמידים, פריטי לבוש, כלי עבודה ותפירה, כלי בית, כלי אוכל ורהיטים. בקומה שנייה תערוכות מתחלפות. בחזית הבית שובך יונים מאותם הימים. בסמוך למוזיאון ניצב תא טלפון אדום בריטי עם סמל הוד מלכותו כמו בלונדון.

מוזיאון הרב מוהליבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון הרב מוהליבר נחנך בי"ט בסיון תשס"ט (11.6.09). מטרתו להאיר מעט ממורשתו החינוכית והציונית של הרב שמואל מוהליבר הרלוונטית לימינו בהרבה מתחומי החיים. הוא הוקם על ידי "ציוני דרך", מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה בתוך מבנה חקלאי מראשית ימי המושבה הממוקם במפגש הרחובות רוטשילד והרב מוהליבר. המוזיאון שופך אור על דמותו של הרב מוהליבר באמצעות מיצג אור-קולי הסוקר ציוני דרך בתולדות חיבת ציון ובחייו של הרב מוהליבר.

יהדות במזכרת בתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשר עני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי המושבה היו יהודים דתיים, שהקפידו בקיום מצוות. אף על פי שרבנים שונים ניסו להקל עליהם, למשל במצוות מעשר עני, אותה הציעו להם להחליף בתשלום למלמדים, האיכרים הקפידו עם עצמם והגישו מעשר עני לעניי ירושלים.[25]

בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחנך בשנת תרמ"ו (1886) במרכז המושבה במבנה בן שלוש קומות והזדקר מעל כל בתי המושבה. בית הכנסת הראשון במזכרת בתיה היה בית הכנסת הראשון שנבנה במושבות יהודה. הקומה הראשונה שימשה כבית הספר, בקומה השנייה הייתה עזרת הגברים, ובקומה השלישית - עזרת הנשים. בית הכנסת שימש את התושבים במגוון צרכים במעגל החיים, ולפיכך היה למקום כינוס מרכזי בחיי המושבה.[26] מול בית הכנסת הוקם מבנה ציבור נוסף ששימש כבית פקידות הברון והיום משמש כמוזיאון המושבה. בית הכנסת הראשון עמד על תילו ושימש את תושבי המושבה כארבעים שנה.

בית הכנסת הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחנך בשנת תרפ"ח (1928), לאחר שבית הכנסת הראשון היה צר מלהכיל את תושבי המושבה שגדלה. ישנה סברה לפיה היה צורך בבניית בית כנסת חדש מכיוון שנתגלה סדק באחד מקירותיו של בית הכנסת הראשון. בית הכנסת המכונה "הגדול" ממוקם במה שהיה אז קצה המושבה, בצומת הרחובות רוטשילד, מוהליבר ואליהו - על שם הברון והרב שאחראים להקמת המושבה, ועל שם בן המושבה אליהו הרשקוביץ, שנפל כלוחם בבריגדה היהודית בסוף מלחמת העולם השנייה, באיטליה. "בית הכנסת הגדול" שהפך עם השנים לסמלה של המושבה הוא בית כנסת יפה, הן בחזותו החיצונית המזכירה בתי כנסת באירופה, והן במראהו הפנימי ובארון הקודש העשוי עץ, שהיה עוד בבית הכנסת הראשון.

נוסח התפילה הרשמי בבית הכנסת הוא נוסח אשכנז כמנהג ירושלים. עם זאת, עם השנים, ועם תום דור הנפילים של בני ונכדי המייסדים, חלו שינויים והתפתחויות. היום מתפללים בבית הכנסת בסגנונות רבים. אפשר לשמוע בו קריאת התורה בנוסחים: תימני, טריפוליטאי, הולנדי וגם ישראלי.

הרבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכרת בתיה הייתה המושבה הראשונה במושבות יהודה שהעסיקה רב במשרה מלאה. רבני המושבה השפיעו לא רק על הנעשה בתוככי בית הכנסת ועל לימוד התורה ופסיקת הלכה, אלא גם על התנהלות המושבה בשלל תחומים. הרבנים שכיהנו במושבה[26]:

1884-1888 הרב שמחה לוי בונים אוסוביצקי. בניו בוריס ויהושע אוסוביצקי היו פקידים של הברון רוטשילד.

1890-1894 הרב ברוך חומה. פעל רבות לחיזוק החינוך והתמנה ל"ראש המורים" במושבות יהודה.

1894-1909 ר' מאיר אהרן הלוי. שימש שוחט ובודק במושבה.

1904-1908 הרב מרדכי לייב רובין. בהשראתו פתחה חברת "שערי תורה" מירושלים תלמוד תורה במזכרת בתיה.

1908-1912 הרב יעקב יוסף הלוי דזימיטראובסקי. נבחר בהמלצת הרב קוק והשפעתו על בני המושבה הייתה רבה.

1911-1919 הרב משה המאירי אוסטרובסקי. בימי כהונתו התעוררו שאלות הלכתיות רבות כמו קיום שנת המיטה, והרב השתדל להקל על תושבי מזכרת בתיה ולמצוא פתרון הולם לשאלות.

1920-1948 הרב אברהם אליהו אלטמן. שימש גם כמוהל ושוחט ובודק. בתקופתו נעשה המעבר מבית הכנסת הראשון לבית הכנסת הגדול.

1961-1948 הרב משה דוד הרץ. עלה לישראל מרמברטוב שבפולין טרם פרוץ מלה"ע השנייה. בנו היה הרב גדליה הרץ, ראש ישיבת חידושי הרי"ם שבתל אביב.

מאז שנת 1969 מכהן כרב המושבה הרב אפרים זלמנוביץ. בתקופת כהונתו התרחבה המושבה וגדלה וכן נוספו בה מאות משפחות דתיות. בתקופה זו הוקמו מספר בתי כנסת חדשים ומוסדות חינוך דתיים. בשבתות בהן עולה לתורה חתן בר מצווה בבית הכנסת הגדול, כמעט כל שבת, בטרם הוצאת ספר התורה בסוף שחרית, דורש הרב בענייני פרשת השבוע. כמו כן הוא מעביר שיעור בין מנחה של שבת לערבית.

הווי דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוגות צעירים דתיים הגיעו למושבה בשלהי שנות השמונים, בשנות השלושים לחייהם, עת בבית הכנסת פעל הגבאי משה שקולניק ובתורה קרא באופן קבוע אברום-אברהם. הקהילה הזו מונה כעשרים משפחות המתמידות לקיים כל שבת התכנסות לשיעור.

בנוסף לבית הכנסת הגדול הוקמו לאורך השנים בתי כנסת נוספים ליוצאי הגלויות ממרוקו, מתימן, מלוב, ומאתיופיה וכן בית כנסת בנוסח חב״ד.

במהלך תשס"ט הוקם מניין משותף בו מתקיימת תפילות במעורבות של נשות הקהילה תוך שמירה על עקרונות ההלכה האורתודוקסית. המניין מתכנס מדי שבת וחג בתיכון "קשת". בשנות האלפיים, עם בניית שכונות חדשות, התגבשו במושבה שתי קהילות נוספות: ב-2006 הוקמו מוסדות חינוך קשת וקהילת גשר במזכרת בתיה. מדובר בהתארגנות משותפת של תושבי מזכרת בתיה, דתיים וחילונים. היוזמה התחילה בהקמת כיתה א' וגן משותפים לילדים של תושבי המושבה מכל גוני הקשת. יחד עם מוסדות חינוך אלה, הוקמה קהילת גשר מזכרת בתיה אשר מציעה שלל פעילויות לכל המשפחה: בית מדרש, הרצאות, קריאת מגילה ומסיבת פורים, פעילות לכבוד חנוכה ול"ג בעומר. בתשס"ט (2008) נפתח בית ספר "קשת" במזכרת בתיה, בית ספר צומח שבו מתחנכים ילדים דתיים וחילונים ביחד לערכי היהדות ולתרבות יהודית תוך מתן דגש על סובלנות ופיתוח הזהות של כל קבוצה, הן הדתית והן החילונית. בעשור השני של המאה ה-21, ישנם שני גנים (חובה וטרום חובה), בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. הקהילה ובית הספר שמו להם למטרה לגשר על הפערים בחברה הישראלית בין מגזרים תוך טיפוח הזהויות של כל אחד תוך מתן כבוד לזולת באשר הוא. במהלך 2015 הוקם מניין שוויוני של התנועה המסורתית, המניין פועל במבנה בית הספר בן-גוריון ומקיים תפילות בערבי שבת וחג. במקביל, התגבשה קהילה דתית לאומית שמרבית חבריה גרים בשכונת "נאות ראשונים", קהילה זו מונה כ-100 משפחות ומרבית ילדיה מתחנכים בזרם החינוך הממלכתי-דתי. הקהילה הקימה בית כנסת חדש בו מתקיימות תפילות בנוסח משותף לכל עדות ישראל - אשכנזים וספרדים, וכן בית כנסת קטן בו מתקיימות תפילות בנוסח יהודי תימן. בשנת תשע"ב בפרשת מטות-מסעי נכנסו למבנה הקבע.

עם בניית שכונת "בר לב", משנת תשע"ג (2013) ואילך, התגבשו גם בה מספר קהילות: קהילה ספרדית ברוח מסורתית בשם "ידיד-נפש", המקיימת את תפילותיה באחד מגני הילדים בנוסח עדות המזרח; קהילה דתית לאומית צעירה, המונה כ-80 משפחות, המתפללת בשבתות ובחגים באחד מבתי הספר, בנוסח ספרד וברוח אורתודוקסית פתוחה, ומאפשרת לנשים לקחת חלק במגוון תפקידים בתפילה במסגרת ההלכה; וכן מניין בנוסח משולב אשכנזי-ספרדי בשם "מניינטו".

אוהל הרב מוהליבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון, אשר יזם את הקמת המושבה והלך לעולמו בשנת תרנ"ח (1898), נקבר בביאליסטוק ועל קברו הוקם "אוהל". ה"אוהל" הפך למוקד עליה לרגל בקרב יהודים רבים ממרכזי היהדות באירופה. במהלך השואה, חולל בית העלמין של ביאליסטוק, "אוהל" הרב מוהליבר נופץ, ומקום קבורתו לא נודע במשך עשרות שנים. בשלהי שנת תש"ן (1990) יצא שמואל סולץ, יליד העיר ביאליסטוק, למצוא את קברות אביו וסבו בבית העלמין היהודי בעיר, ובמהלך ביקורו במקום הצליח לאתר את הגבעה בה עמד "אוהל" הרב שמואל מוהליבר. הוא פרסם על כך בעיתון "הצופה". בעקבות הכתבה הנ"ל העלה הרב אפרים זלמנוביץ', רבה של מזכרת בתיה, את רעיון העלאת עצמות הרב מוהליבר לארץ והטמנתן בבית העלמין של המושבה. במקביל מר דוד בגון, גם הוא יליד העיר ביאליסטוק עסק בשיקום בית העלמין בביאליסטוק ואיתר את יסודות ה"אוהל" שהיה בנוי מלבנים אדומות. לרעיון העלאת העצמות גויסו רפי אלול, ראש המועצה המקומית, ואחיעזר ארקין, נין למייסדי המושבה.

מפרסום הכתבה בעיתון "הצופה" ועד לביצוע הרעיון בפועל חלפה מעל שנה, ובג' בכסלו תשנ"ב (1991) במבצע חשאי כמעט, הועלו עצמות הרב שמואל מוהליבר, ונטמנו בטקס מרגש ברוב עם ובמעמד אישי ציבור נכבדים באדמת ארץ ישראל במושבה שאת הקמתה יזם. על קברו של הרב מוהליבר במזכרת בתיה, שוחזר ה"אוהל" לפי תמונה שמסר מר דוד בגון, (אשר איתר את יסודות ה"אוהל" בביאליסטוק), בה צולם יחד עם חברי "השומר הדתי" בחודש סיוון תרפ"ט בחזית ה"אוהל". מאז הטמנת עצמות הרב מוהליבר במזכרת בתיה נערכת מדי שנה ביום פטירתו, י"ט בסיוון, אזכרה בה מעלים את זכרו ואת פעילותו של הרב מוהליבר לחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזכרת בתיה קיימים מספר מוסדות חינוך מגנים ועד תיכון.

  • בית ספר יסודי ע"ש הרצוג - הוקם בשנת 1950.
  • בית ספר יסודי ע"ש דוד בן-גוריון - הוקם בשנת 1996.
  • בית ספר יסודי ממ"ד ע"ש יוסף בורג - הוקם בשנת 1997.
  • קריית החינוך ע"ש יצחק רבין חט"ב+חט"ע - הוקם בשנת 1997.
  • בית ספר יסודי משלב קש"ת ע"ש אורבך - הוקם בשנת 2008.
  • בית ספר משלב קש"ת - חט"ב+תיכון - הוקם בשנת 2015 (התיכון הוקם בשנת 2018).
  • בית ספר יסודי ע"ש יצחק נבון - הוקם בשנת 2015.

תנועות וארגוני נוער

בנוסף במזכרת בתיה קיימות מספר תנועות וארגוני נוער:

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי נאור, ספר למזכרת - מזכרת בתיה-עקרון 100 השנים הראשונות, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010.
  • אריה קרישק, מזכרת שבלב - סיפורה של מזכרת בתיה, הוצאת "רשפים", 1994
  • רן אהרנסון, 'מזכרת בתיה', בתוך: לכו ונלכה - סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2004.
  • זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, הוצאת תור ירושלים 1950
  • משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, הוצאת דביר 1939
  • אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה, הוצאה עצמית 2008
  • שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998.
  • אחיעזר ארקין, בית הכנסת הגדול במזכרת בתיה כמשקף את חיי הרוח במושבה, מזכרת בתיה תשפ"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אוכלוסייה ביישובים בעלי 2,000 תושבים ומעלה, ובמועצות האזוריות לפי אומדן סוף אוקטובר 2021 באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביישובים פחות מ-2,000 לפי טבלת יישובים של למ"ס נכון לסוף 2020.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס נכון לסוף 2019
  3. ^ בנובופבלובקה (פבלובקה החדשה) הושבו ב-1807 יהודים שעסקו בחקלאות והובאו לשם מ"פבלובקה" (Ново-Павловка)
  4. ^ מרדכי נאור, ספר למזכרת - מזכרת בתיה-עקרון - 100 השנים הראשונות, יד יצחק בן צבי, ירושלים 2010
  5. ^ מרדכי נאור, המנהיג המזרחי הראשון - אברהם מויאל, הוצאת סטימצקי, 2019, עמ' 55
  6. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998 עמודים 92-93
  7. ^ Oded, סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850: הרשקוביץ משה אליהו - נחנק מעלוקה שתפחה בגרונו, סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850, ‏יום שלישי, 27 באפריל 2010
  8. ^ הצבי, "העקרונים שמחים בחלקם", כ"ו אדר ב' תרמ"ו, (1886), מתוך : "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, פרק : מושבות, עמוד 73
  9. ^ א' ארקין, ‏שמיטת תרמ"ט במזכרת בתיה (עקרון), המעיין, תמוז תשמ"ו, עמ' 5–19, באתר HebrewBooks
  10. ^ המאורע בעקרון, מוריה, 19 בספטמבר 1911; המשך
  11. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998, עמוד 94
  12. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998, עמוד 93
  13. ^ מרדכי נאור (עורך), שנה ראשונה לעצמאות 1948- 1948, יד יצחק בן צבי, תשמ"ח, עמ' 275-276
  14. ^ נתיב השיירות, באתר מזכרת בתיה
  15. ^ נהג יהודי נהרג ליד עקיר, על המשמר, 10 בפברואר 1948.; עוד קרבן מהתפרעות הכפרים הערביים עקיר ומראר, דבר, 10 בפברואר 1948; דרישה לפתוח את דרך עקיר, דבר, 20 בפברואר 1948; עקרון וחולדה מנותקות, מעריב, 11 במרץ 1948
  16. ^ פרופיל מזכרת בתיה באתר הלמ"ס
  17. ^ חברי המועצה לפי שנים באתר של מזכרת בתיה
  18. ^ הזמנה לטקס חילופי ראש המועצה (ארכיון)
  19. ^ שלומית בנימין, "מזכרת בתיה וקריית עקרון לא יאוחדו עם רחובות", באתר ynet, 22 ביוני 2003
  20. ^ הוועדה לאיחוד רשויות מקומיות, מחוז המרכז, דו"ח מסכם
  21. ^ מי ציונה – נס ציונה, מזכרת בתיה וקרית עקרון
  22. ^ כביש 6 - כבישי רוחב באתר של כביש 6
  23. ^ "התחנה ה-69: רכבת ישראל השיקה קו במזכרת בתיה", אתר גלובס, 30 במאי 2019.
  24. ^ מרוץ מזכרת בתיה
  25. ^ עזרת סופרים, המליץ, 23 ביוני 1887
  26. ^ 1 2 אחיעזר ארקין, בית הכנסת הגדול במזכרת בתיה כמשקף את חיי הרוח במושבה, "ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה, תשפ"א