משה דואק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה דואק בתשדיר בחירות של מפלגת תרשיש
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

משה דואק (או דוויק) (נולד בחלב, סוריה ב-1933) הוא אזרח ישראלי שהשליך ב-29 באוקטובר 1957 רימון יד בכנסת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 13 הצטרף דואק לקבוצת נערים שעלתה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. תחילה התגורר בקיבוץ דורות ואחר-כך בגליל ים. דואק התגייס לצבא ושירת בחיל הקשר[1]. השתתף בקרבות מלחמת השחרור.

הוריו ואחיו עלו לישראל בשנת 1950 והתיישבו בפרדסיה. באוקטובר 1953 הוא הגיש לבית המשפט תביעה נגד הסוכנות היהודית בטענה שבמרץ 1946 בהיותו בגליל ים הוא חטף בעיטה בבטן בעת ריב בין יוצאי עיראק וסוריה ששהו במקום. על פי תביעתו, הבעיטה גרמה לו לקרע במעיים והוא נותח בבית החולים. לאחר מספר שנים מצבו הבריאותי התדרדר והוא ייחס זאת לאותה בעיטה[2]. לאחר שתביעתו נדחתה הוא ערער לבית המשפט העליון כשהוא מייצג את עצמו, תוך שהגיש את טענותיו בחוברת של 50 עמודים שכללה ביטויים חריפים נגד השופט שפסק נגדו[3]. בית המשפט העליון דחה את ערעורו בנימוק שלא הוכח קשר בין הבעיטה לבין מצבו הרפואי הנוכחי, אך לבקשת נשיא בית המשפט יצחק אולשן הבטיח נציג הסוכנות שייעשו מאמצים לסייע לדואק במציאת עבודה[4]. בעקבות ההפסד בתביעתו ניסה דואק לברוח לארצות הברית ועלה כנוסע סמוי למטוס של אל על. בניסיון ראשון הוא נמצא קרוב למטוס בנמל התעופה ונצטווה להסתלק, ובניסיון שני הוא אותר מתחבא במטוס על ידי שוטר של המכס בבדיקה שגרתית, זמן קצר לפני ההמראה[5]. דואק אמר לשוטרים שהוא לקה במים בעמוד השדרה וביקש להגיע לארצות הברית לשם ריפוי. בהיעדר אמצעים הוא ביקש לטוס כנוסע סמוי[6]. במאי 1956 דואק שלח מכתב לנשיא בית המשפט העליון בו איים שמוסדות ואישים שונים ימצאו עצמם במצב של חבלה גופנית אישית אם לא יחודש בירור תביעתו נגד הסוכנות ועליית הנוער. במכתבו כתב דואק שהשריפות במחסן בית המשפט העליון ובצריפי בית החולים בילינסון שאירעו כמה ימים קודם לכן[7], פרצו בתאריך של עשר שנים לפציעתו בגלל תוצאות משפטו. בעקבות זאת, נעצר דואק ואושפז בבאר יעקב[8] למספר חודשים[9].

ב-29 באוקטובר 1957 בשעה 18:15, בעיצומו של דיון בכנסת (ששכנה באותה עת ב"בית פרומין"), השליך רימון יד מסוג מילס מן היציע[10]. מפגיעת הרימון נפצע קשה השר משה שפירא, שר הדתות מהמפד"ל (שבעקבות האירוע הוסיפו לשמו את השם "חיים"), ונפגעו מרסיסים ראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל. המעשה בוצע, ככל הנראה, בגלל מצבו הנפשי המעורער של דואק, ולא מטעמים פוליטיים. דואק עצמו נימק את המעשה ברצונו לקבל תמיכה, בעקבות מצב בריאותו הירוד. פסיכיאטרים שבחנו את מצבו של דואק פסקו כי הוא כשיר לעמוד לדין. ממיטת בית־החולים בו אושפז אחרי ניסיון ההתנקשות הבטיח ראש־הממשלה דוד בן-גוריון להוריו של דואק כי לא יאונה להם כל רע בגלל מעשי בנם וברכם שיזכו לגדל את יתר ילדיהם "למעשים טובים ולאהבת ישראל".

בחקירתו מיד לאחר האירוע, אמר דואק שהוא פעל לבדו וכי רצה לעשות מעשה כדי שכולם ידעו על העוול שנגרם לו. ליד ביתו בפרדסיה נמצאו שני רימוני יד נוספים שדואק החביא[8]. במשפט המוקדם, שבועיים לאחר האירוע אמר שיש לו חשבון עם הסוכנות היהודית ועליית הנוער על מה שהם גרמו לו[11].

דואק הורשע בעבירה על סעיף 235(ג) לפקודת החוק הפלילי ונידון ל-­15 שנות מאסר[12], שבחלקן היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בקשותיו למשפט חוזר, בטענה שהוא אינו שפוי[13], נדחו. דואק שוב ושוב פנה לנשיא בבקשות חנינה שנדחו. הוא גם עתר לבג"ץ נגד הנשיא בדרישה שבית המשפט יורה לנשיא להעניק לו חנינה[14] ולאחר 10 שנות מאסר ביקש מבג"ץ להורות לשר המשפטים להמליץ על מתן חנינה, אך עתירותיו נדחו[15].

בעקבות אירוע השלכת הרימון הוקמה היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות בשב"כ[16]. כמו כן הוקם בעקבות המקרה, בשנת 1958, משמר הכנסת, אשר בתחילה היה חלק מהמשטרה.

לפני הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 הקים דואק מפלגה בשם "תרשיש", שהתמודדה בבחירות תחת האותיות "זעמ". בתשדיר הבחירות היחידי של המפלגה קרא דואק לצעירים ("נוער! נוער! נוער!", "הצולחים במצולות") להצביע בעד "תרשיש" בזכות הבטחתו להקים "אוניברסיטה, מכללה וטכניון למדע וטכניקה על בסיס תורה ועבודה בנתניה". המפלגה קיבלה 1,654 קולות בלבד ולא עברה את אחוז החסימה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המתנקש סילק חשבון עם הסוכנות, הצופה, 30 באוקטובר 1957
  2. ^ תביעת פיצויים מהסוכנות היהודית, זמנים, 14 באוקטובר 1953
  3. ^ נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, שערים, 1 באוגוסט 1955
  4. ^ נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, זמנים, 1 באוגוסט 1955
  5. ^ נוסע מתגנב נתפס במטוס בלוד, מעריב, 29 בנובמבר 1955
  6. ^ נתפס צעיר שהסתתר במטוס אל על, חרות, 30 בנובמבר 1955
  7. ^ שריפה גדולה פרצה בצריפי ביה"ה "בילינסון", על המשמר, 24 במאי 1956
  8. ^ 8.0 8.1 שני רימוני יד נתגלו בקרבת בית המתנקש, הצופה, 31 באוקטובר 1957
  9. ^ דואק איים על נשיא בית המשפט העליון, קול העם, 31 באוקטובר 1957
  10. ^ יצחק דיש, מתנקש שנתפס הטיל רימון לאולם הכנסת, חרות, 30 באוקטובר 1957
  11. ^ דואק: יש לי חשבונות עם הסוכנות ועלית הנוער, שערים, 14 בנובמבר 1957
  12. ^ דוויק למאסר 15 שנה בעוון זריקת רימון בכנסת, דבר, 8 באוגוסט 1958
  13. ^ משה דוויק מבקש משפט חוזר, דבר, 12 בנובמבר 1959
  14. ^ נדחתה בקשת דואק, דבר, 21 בנובמבר 1963
  15. ^ נדחתה דרישת חנינה של זורק הרימון לכנסת, דבר, 5 בינואר 1967
  16. ^ השב"כ מקבל את האחריות על אבטחת אישים 1958, באתר שירות הביטחון הכללי