משה זאב סולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה זאב סולה
אין תמונה חופשית
לידה 12 בספטמבר 1908
מוקצ'בו, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 באוקטובר 1994 (בגיל 86)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
ארצות מגורים ישראל, צ'כוסלובקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ד"ר משה זאב סוֹלֶהגרמנית: Wilhelm Soleh (נכתב גם: Sole); י"ז באלול תרס"ח, 12 בספטמבר 1908, מונקץ', הונגריהי"ד בחשוון תשנ"ה,[1] 19 באוקטובר 1994, ירושלים) היה הוגה דעות ישראלי, איש ירושלים, מחבר פורה של ספרי הגות ועזר בנושאי פילוסופיה, פילוסופיה של הדת, מחשבת ישראל, המקרא וחגי ישראל. למחייתו כיהן כמזכיר בית הדין הרבני בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה זאב סולה נולד בסתיו 1908 במוּנקַץ' שבמזרח הונגריה (כיום במחוז זָקַרפַּטיָה שבדרום-מערב אוקראינה), בנם של רבקה לבית פרנקל ושלמה. קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר" וחינוך כללי בבית ספר תיכון.

ב-1928 נסע ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו (שם למד בין היתר אצל יחיאל מיכל הכהן גוטמן). כעבור שנתיים וחצי, ב-1931, עבר ללמוד בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, שם נסמך לרבנות ב-1933. באותה שנה קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת פראג. הדיסרטציה, שנעשתה בהנחיית אוסקר קראוס (אנ') (פילוסופיה) ויוהאנֶס לינדבוֹרסקי (Lindworsky) (פסיכולוגיה), הייתה בנושא "ניתוח ביקורתי של חיבורו של פֶכנֶר "על הטוב העליון" (1846) (Kritische Analyse der Fechnerschen Schrift „Über das höchste Gut“‎).[2]

בשנים 1933–1939 שימש כרב בכמה קהילות בצ'כוסלובקיה: בסטרז'ניצה (אנ') שבמוראביה (1933–1936) ופרידֶק (אנ') שבשלזיה הצ'כית (1936–1939). כיהן כיו"ר "המזרחי" באוסטרבה שבשלזיה הצ'כית. פרסם מאמרים בנושאי הגות יהודית בעיתונות היהודית בצ'כוסלובקיה.

בשנת 1936 נישא לבטי ויסליצקי (Wislicki).

בשנת 1939 (ת"ש[3]), בראשית מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בחמש שנותיו הראשונות עבד כפקיד בוועד הקהילה היהודית בירושלים, ומשנת תש"ה-1945 שימש כמזכיר ראשון של בית הדין הרבני בירושלים,, ושימש במשרה זו עד פרישתו לגמלאות ב-1974.

סולה, מלומד ואיש אשכולות, פרסם במהלך יותר מחצי מאה (מסוף שנות ה-30 ועד תחילת שנות ה-90) 26 ספרי הגות וספרי עזר (בהם אנציקלופדיות ולקסיקונים) בנושאי פילוסופיה של הדת, תולדות הפילוסופיה הכללית והיהודית, מחשבת ישראל, מבואות לפילוסופיה ולפילוסופיה של הדת, יצירה, המקרא וחגי ישראל ומועדיו. בנוסף, פרסם מאמרים רבים בכתבי העת והעיתונים בישראל.

היה ליברל בדעותיו.[4]

בג' בטבת תשנ"ד (דצמבר 1993) נפטרה אשתו בטי.[1] משה זאב סולה הלך לעולמו פחות משנה לאחר מכן, בי"ד בחשוון תשנ"ה (אוקטובר 1994). הותיר את שתי בנותיו: שושנה ו-רבקה אחימאיר (נישאה לאברהם אחימאיר).

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פסיכולוגיה של הדת, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער – המדור הדתי של ההסתדרות הציונית בסיוע מוסד הרב קוק ('למדריך: ספריית המכון למדריכי הנוער הדתי'), תש"ה.
  • בנתיבות התרבות: מסות והגיונות בשאלות יהדות ואנושות, דת ומוסר, מדע ואמנות, חגים וזמנים ובעיות התרבות במדינת ישראל, ירושלים: ר' מס, תש"ט.[5]
  • מורה דרך בפילוסופיה הישראלית מימי קדם ועד זמננו, ירושלים: ר' מס ('ספריית דני למדע פופולרי'), תשי"ד 1954.[6][7]
  • קִצור תולדות הפילוסופיה מימי קדם ועד זמננו, בצרוף תמונות גדולי ההוגים, ירושלים: עבר, תשי"ד.[6]
  • פילוסופית החיים: דברי הגות על החיים והיצירה בגִלוייהם הרבגוניים, תל אביב: ניב, 1956.[8]
  • בשבילי התודעה היהודית: פרקי עיון והסתכלות, תל אביב: ניב, 1958.
  • עיונים בספרות המחשבה: דברי הערכה על מבחר ספרי הגות בישראל, ירושלים: קריית ספר, בסיוע מוסד הרב קוק, תשכ"א 1961.
  • אנציקלופדיה להוגי דעות, תל אביב: ניב, תשכ"ג.
  • תולדות הפילוסופיה מימי קדם ועד ימינו, תל אביב: ניב, תשכ"ה.[9]
  • יוצרים והוגים בישראל ועמים, תל אביב: ניב, תשכ"ו.
  • פילוסופיה ודת: פרקי הגות, ירושלים: אוגדן, תשכ"ז.[10]
  • למהותה של היהדות: עיונים, דעות, הערכות, ירושלים: קרית ספר, תש"ל 1969.
  • דרכים ביהדות: מקרא, אמונה, מחשבה, ירושלים: קרית ספר, תשל"א.
  • מבוא לפילוסופיה: בעיות, משנות, שיטות, ירושלים: קרית ספר, תשל"ד.
  • מורה-דרך בפילוסופיה של הדת, ירושלים: ר' מס ('ספריית דני למדע והשכל'), תשל"ה 1975. ("פילוסופיה: ספר ה")
  • עיונים בתולדות התרבות המקראית, תל אביב: יסוד, תשל"ז.
  • הגיונות במקרא ובמנהג, תל אביב: יסוד, תשל"ח.
  • אנציקלופדיה למועדי ישראל, תל אביב: יסוד, תש"מ 1980.
  • לקסיקון מפרשי המקרא וחוקריו, תל אביב: יסוד, תשמ"ג 1983.
  • מחשבה ויצירה: דברי הגהות לשוחרי דעת, ירושלים: כתר, תשמ"ד 1984.
  • המועדים והמקרא: קדמוניות החגים ומנהגיהם, תרבות מקראית, פרשנות מקורית, ירושלים: כתר ('ספרי מבט'), 1985.
  • מועדי השנה: במקרא, בתלמוד, במדרש ובמנהג, ירושלים: כתר, תשמ"ז 1986.
  • מדריך ביבליוגרפי לכתבי הקודש: מורה-דרך בספרות המקראית, ירושלים: ספרי מבט, תשמ"ח 1988.
  • לקסיקון מחשבת ישראל: אישים ומפעלם, ירושלים: ר' מס, תשמ"ט 1989.
  • תעלומות במקרא: חידושים פשטניים למבחר פרקי התנ"ך, ירושלים: ר' מס, תש"ן 1990.
  • Kulturprobleme des Judenthums, Munkacevo: Nekudah verlag, 1938. (גרמנית: בעיות התרבות של היהדות)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'Soleh, Moshe Zeev,' in: Who's Who, Israel, 1961, p. 481.
  • 'Sole, Moshe Zeev,' in: Gábor Lengyel, Moderne Rabbinerausbildung in Deutschland und Ungarn. Ungarische Hörer an Bildungsinstitutionen des deutschen Judentums (1854-1938), Berlin: Lit (Münsteraner Judaistische Studien),‎ 2012, p. 320. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 הודעות בתי הדין הרבניים: בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, ילקוט הפרסומים 4265 (א' בטבת התשנ"ה, 4 בדצמבר 1994), עמ' 936 טור 2.
  2. ^ Disertace pražské university 1882-1953, vol. 1, Prague: Univerzita Karlova, 1965, p. 86.
  3. ^ דוד תדהר (עורך), "משה זאב סולה", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1739.
  4. ^ נח זבולוני, מה בירושלים: הספד לד"ר משה זאב סולה, דבר, 22 בנובמבר 1994, באתר "נח זבולוני: חצי מאה של עיתונות ירושלמית".
  5. ^ ביקורת: י. א. זיידמאן, בנתיבות התרבות, הצופה, 26 באוגוסט 1949.
  6. ^ 6.0 6.1 ביקורת: אשר ביט, ספרי הדרכה בלימוד הפילוסופיה, הצופה, 26 במאי 1955, המשך.
  7. ^ ביקורת: ד"ר י. צ. כנרזוטות: הפילוסופיה הישראלית, הצופה, טור 1, 25 ביוני 1954.
  8. ^ ביקורת: מ. אונגרפלדשלושה ספרים נפתחים: פילוסופית החיים, הצופה, טורים 2–3, 26 באוקטובר 1956.
  9. ^ ביקורת: ש. שגיב, אהבת החכמה – ושאלות הנצח, דבר, 18 ביוני 1965.
  10. ^ ביקורת: שמחה בונם אורבאךספרו של ד"ר סולה על "פילוסופיה ודת", מעריב, 29 בדצמבר 1967, המשך.