משתמש:אליזבט/מיזם צדאם/מלחמת איראן-עראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת איראן-עיראק
תאריך התחלה: 22 בספטמבר 1980
תאריך סיום: 22 באוגוסט 1988
משך הסכסוך: 7 שנים ו-47 שבועות
מקום: איראן, עיראק, ערביסטן או חוזסטן
תוצאה: אבידות קשות ללא שינוי במצב הטריטוריאלי
שינויים בטריטוריות: על פי החלטה בתיווך האו"ם נשאר מצב הטריטוריות כמו שהיה קודם לכן
הצדדים הלוחמים

עיראקעיראק עיראק

איראןאיראן איראן

מפקדים
אבדות

הערכה: 375,000+ הרוגים

הערכה: 500,000+ הרוגים

מלחמת איראן-עיראק

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יריבות עתיקת יומין בין הפרסים לערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ממלכת פרס בגילגוליה השונים להין שכניה הערבים ממזרח התנהלו מאבקים החל מהניצחון של הצבא האסלאמי-ערבי בקרב אל-קאדסייה בסביבות שנת 636. אחד מאזורי הגבול המצויים במחלוקת בין הצדדים, אזור המכונה בפי העיראקים "ערביסטאן" ובפי הפרסית מחוז ח'וזסטאן היה מוקד מאבק בין האימפריה העות'מאנית לבין פרס במשך שנים. באזור זה, המצוי כיום במערב איראן, התקיימה החל מסוף המאה ה-17 ועד 1923 מעין אמירות עצמאית. האמירות הח'אבידית שלטה על הנתיב הימי, השאט אל-ערב. ב-1823 כבשו הפרסים את האמירות וסיפחוה לשטח ממלכת השאה. ב-1837 כבשה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל שטחה של ערביסטאן, בשל רצונה בדרך גישה למפרץ הפרסי. אולם בעקבות לחצים מצד בריטניה ורוסיה התורכים נסוגו מהגדה המזרחית של השאט. ב-1847 התקבל הסכם ארזורום השני ששרטט את הגבול בין פרס לאימפריה העות'מאנית. האמירות הח'אבידית נותרה קיימת בהסכם זה, אך בכפיפות כמעט מוחלטת לשאה הפרסי.

הסכם לוזאן של 1923 שהגדירו את הגבולות בין איראן לעיראק לא התייחסו לקיומה של "ערביסטאן". רזה ח'אן שתפס את השלטון בפרס ב-1921 דיכא בתקיפות את מגמות הבדלנות של המיעוטים הלא פרסיים. ב-1924 הוא שינה את שמו את אזור ערביסטאן לח'וזסטאן, אסר על שימוש בשפה הערבית והחל לעודד הגירה פרסית לאזור. עד שנות ה-80 של המאה העשרים הפכו הערבים למיעוט במחוז המשגשג מרווחי הנפט שהתגלה בו ב-1908.

באזור התקיימו מספר ארגונים בדלניים ערביים, אולם מרביתם תמכו בהקמת אוטונומיה ערבית או כינון מדינה בשם "ערסביסטאן" ולא סיפוח לעיראק. כמו כן, ארגונים אלו לא נהנו מפופולריות רבה ומומנו על ידי המודיעין העיראקי או תנועות פלסטיניות קיצוניות.

ההשפעות המרכזיות של יריבות זו הייתה בשימוש התעמולה העיראקית בקרב אל-קאדסיה כדי להציג את האיראנים כשונים מהמוסלמים הערבים. קיומם של ערבים באזור ח'וזסטאן העניק טיעון של "מלחמת שיחרור" לעיראקים, אך בעיקר השלה את סדאם חוסיין כי פלישת צבאו לאזור תזכה לסיוע של האוכלוסיה הערבית.

ייצוא המהפכה האסלאמית מאיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החתימה על הסכם אלג'יר בין המדינות במרס 1975 חדלו איראן ועיראק מתמיכה בקבוצות שיעיות אנטי-ממסדיות בארץ השכנה. איראן של השאה פסקה מתמיכתה בחכמי הדת השמרנים השיעיים בערים הקדושות כרבלא ונג'ף שהתנגדו למשטר הבעת הסוני החילוני. עיראק מצידה, הפסיקה לתמוך בקיצונים השיעים בהנהגת האיתוללה ח'ומייני ח'ומייני שהתגורר בעיראק מאז שגורש מאיראן ב-1956, הושם במעצר בית בשלהי 1978 לבקשת אירן וגורש מעיראק לצרפת באוקטובר באותה השנה, בשל תקוות השאה כי הרחקתו מהערים הקדושות תמעיט את השפעתו על ההמונים השמרניים באיראן.

אולם, בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן, תמה הרגיעה בבת אחת. בראיית ח'ומייני, הרפובליקה האסלאמית באיראן תתקשה להתקיים ללא התפשטות המהפכות האסלאמיות למדינות סביבבה.

סכסוכי גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורם שהשפעתו על פרוץ המלחמה הייתה בעיקר במתן עילה לתקיפה עיראקית הייתה הסכסוך הגבולי בין המדינות. צדאם חוסיין הכריז כי הפלישה לאיראן נועדה להחזיר שטחים עיראקיים שהיו בידי איראן. המחלוקת העיקרית בין המדינות נסובה סביב השאט אל-ערב, הנתיב הימי הרחב היחיד של עיראק למפרץ הפרסי. ראשיתו של סכסוך זה עוד בתקופת האימפריה העות'מאנית ופרס. לפני המאה ה-19 השליטה בנתיב המים עד גדתו המזרחית הייתה בידי העות'מאנים. אולם בעקבות גילוי נפט באי ח'ורהמשר שנמצא בקרבה לגדה האיראנית של השאט, הוענקה לאיראן שליטה על אי זה ועוד שניים בפרוטוקול קונסטנטינופול של 1913. למרות חתימה על הסכמים נוספים, סכסוכים אלימים על הנתיב הימי נמשכו עד 1975.

איראן וארצות הברית החלו להעניק סיוע למורדים הכורדים במשטר הבעת', מרידה שלמרות הנסיונות התכופים והאכזריים לדכאה סרבה לשקוט. צדאם הבין כי הדרך היחידה לחסל את המרידה שאיימה באופן משמעותי על יציבות המשטר, היא לנתק את הסיוע האיראני. ב-6 במרס 1975 חתמו איראן ועיראק על הסכם אלג'יר בו ויתרה עיראק על דרישותיה למימי כל השאט והסתפקה בקביעת קו אמצע המים לקו הגבול. בתמורה התחייבה איראן להפסיק את תמיכתה ב"גורמים מערערי יציבות" (קרי הכורדים) ולהעביר שטחים בסך 1,500 קמ"ר שאיראן תפסה שנועדו להעניק לעיראק קצת עומק אסטרטגי שהיה חסר לה מפני תקיפה איראנית (בגדאד נמצאת כ-100 ק"מ מהגבול ואילו טהראן 700). עם זאת, עיראק לא הצליחה להשיב שטחים בסך כ-250 קמ"ר, ברצועה דקה ממהרן בצפון לבצרה בדרום. בראיית עיראק, שטחים אלו שכללו את הקצה של הרמה האיראנית, נועדו להעניק מחסום טבעי לפלישה איראנית. השטחים שהעברתם הוסכמה באלג'יר לא הועברו מעולם לעיראק. עם זאת איראן קיימה את הבטחתה ומרידת הכורדים חוסלה שבועיים לאחר החתימה על ההסכם, המוני פליטים כורדים ברחו מעיראק והתיישבו באיראן, באזור הגבול ובתורכיה.

המאבק על הגמוניה אזורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדה של עיראק ביחס לאיראן היה נחות לאורך שנות שלטונות של השאה בשל מספר סיבות: בעוד איראן נהנתה מנשק מערבי ואמריקני, עיראק נאלצה להסתפק בנשק הסובייטי, שפיגר רבות אחר הטכנולוגיה המערבית; בחמש השנים בין החתימה על הסכם אלג'יר ועד תחילת המלחמה השקיעה איראן כמעט פי שניים ברכישת אמצעי לחימה (15.5 מיליארד דולר לעומת 8.1 של עיראק); והחרב המתהפכת בדמות התססת הכורדים, בה איראן לא הססה להשתמש בעבר. מעמדה הנחות גרמו לעיראק לא לשוש לקרב.

המהפכה האסלאמית באיראן שינתה את המאזן האסטרטגי בין המדינות מן הרצה את הקצה. מלבד יצירת אויב משמעותי בדמות משטר קיצוני, שקרא להפלת משטר הבעת, המהפכה[1] ניתקה את איראן מזרם האמל"ח המערבי וגרמה לתוהו ובוהו במערכת הפוליטית והצבאית באיראן שעברה אז עריפת ראשים המונית. צדאם ראה בשינוי זה הזדמנות לתפוס בחזרה את מעמדה הראוי של עיראק כמנהיגת מדינות ערב והמפרץ.[2] ח'ומייני מצידו, ראה במהפכה האסלאמית מודל שצריך להיות מיושם במהרה בעיראק ובשאר מדינות האזור.

חתרנות הדדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודש בלבד לאחר המהפכה באיראן, בפברואר 1979 החל ח'ומייני להעביר מסרים לחוגים הדתיים בעיראק. בתקופה זו ח'ומייני החל לקרוא בפומבי להפלת משטר הבעת' בהפיכה עממית משום שהוא "אויב האסלאם". בפברואר גם בירך האיתוללה העליון מוחמד באקר א-צדר מנג'ף את ח'ומייני על הצלחת מהפכתו, והכריז כי לגורל דומה לזה של השאה יזכו גם "רודנים אחרים". בתגובה החל רדיו טהראן לכנות את א-צדר כ"ח'ומייני של עיראק". מספר פיגועי תופת בוצעו זמן קצר לאחר מכן כל ידי שיעים קיצונים ברחבי עיראק. לאחר פריצת מנומות בהפגנות של שיעים בנג'ף וכרבלא, הורה צדאם במרס 1979 על הוצאה להורג של 97 חברים בקבוצות פרו-איראניות.

בעקבות הפצצות עיראקיות על מספר כפרים כורדיים בצפון איראן, א-צדר (בעידוד איראן) עורר מהומות בדרום עיראק (בה מתגוררים בעיקר שיעים) וברבעי העוני השיעים בבגדאד. המהומות דוכאו ביד קשה על ידי הצבא העיראקי, וכ-3,000 שיעים נעצרו. מחאות רחבות היקף שפרצו ביוני בנג'ף ובכרבלא בעקבות מעצרו של א-צדר דוכאו גם הן ביד קשה על ידי משטר הבעת'. אלפי שיעים גורשו מעיראק בתואנה כי הם איראנים ועד סוף יוני סולקו כ-50 שיעים מהגוף העליון בעיראק, מועצת הפיקוד המהפכנית.

באותה העת בה המשטר המהפכני באיראן עודד התקוממות של השיעים והכורדים בעיראק, הוא נאלץ להתמודד עם התמרדויות של כורדים, ערבים, אזרים ומרקסיסטים מבית. הכורדים הלוחמים שהתאגדו במיליציית הפשמגרה של המפלגה הכורדית הדמוקרטית של איראן הצליחו להשתלט על שטחים נרחבים בצפון-מערב איראן, לאורך הגבול עם עיראק. בתגובה הציע ח'ומייני סיוע כלכלי למפלגה הכורדית הדמוקרטית בעיראק של מצטפא ברזאני כדי שילחם במשטר הבעת' ויתמוך במאבק נגד המפלכה הכורדית באיראן. סוריה, שהחל מעליית הבעת' בעיראק הייתה יריבה לעיראק, החלה לתמוך בפלג הכורדי הקטן יותר של ג'לאל טלאבאני, האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן.

ביולי 1979, ימים ספורים לאחר תפיסת השלטון הרשמית של צדאם[3] מידי אל-בכר הוא "חשף" קנוניה של מפלגת אל-דעוה השיעית בה השתתפו, לטענת חוסיין, בכירים במפלגת הבעת' ובצבא. נעצרו יותר מ-100 איש, מתוכם הוצאו 22 להורג. צדאם גם החמיר את יחס המשטר למפלגה הקומוניסטית ועצר רבים מחבירה והוציא אחדות מהם להורג. יחס זה פגע ביחסים עם ברית המועצות, והקטין את משלוחי אמצעי הלחימה מבריה"מ לעיראק בשנתיים הראשונות של המלחמה.

אל-דעוה השיעית ניסתה להתנקש בשר החוץ העיראקי טארק עזיז ב-1 באפריל 1980, בתגובה להוצאה להורג של 40 מחבריה בחודש מרס. צדאם הכריז בתגובה כי חברות במפלגה השיעית היא לא חוקית ודינם של האשמים בעבירה זו יהיה מוות. עיראק גם הפציצה בתגובה בקצר א-שירין שבאיראן ב-9 באפריל והוציאה להורג את מוחמד בקר א-צדר ואחותו.

מלבד זאת, עיראק תמכה בראש הממשלה האחרון באיראן לפני המהפכה, שאפור בח'תיאר ובמפקד הצבא האחרון גוֹלמעלי עובֵייסי, שלטענת איראן הקימו בעיראק בסיסים לאימון מורדים איראניים. נסיון הפיכה ביולי 1980 בהנהגת השניים סוכל. הפיכת נוג'ה נכשלה, כ-500 אנשי צבא נעצרו ו-50 הוצאו להורג. מלבד זאת, נאלץ המשטר האיראני להתמודד עם התקפות טרור של הארגונים המרקסיסטים מוג'אהידין א-ח'לק ופדאיאן א-ח'לק, שתמכו במהפכה בראשיתה, אך שהבינו את הציביון הדתי של המשטר החדש, החלו להתנגד אליו באלימות.

בתחילת ספטמבר שוב פרצו עימותים סמוך לגבול בקצר א-שירין, איראן הפגיזה בתגובה ארבע עיירות עיראקיות סמוך לגבול. עיראק דרשה בתגובה 350 קמ"ר באזורי המחלוקת, שהיו צריכים להיסמר לה על פי הסכם אלג'יר. איראן לא הסכימה, ובתגובה פלשה עיראק לאיראן ב-10 בספטמבר ועד ה-14 בספטמבר כבשה, לטענת רדיו בגדאד, כ-250 קמ"ר משטח איראן. תקריות באזור הגבול נמשכו והתפשטו גם לאזור השאט אל-ערב. ב-17 בספטמבר הכריז צדאם על פרישה מהסכם אלג'יר, וקרבות עזים פרצו באזור הנתיב. ב-20 בספטמבר הורה נשיא איראן בני צדר על גיוס כללי.

תנאי השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מאפיינים של תוואי השטח של איזור הגבול השפיעו על מהלך הלחימה.

הגורם הראשי בחשיבותו הוא העדר עומק אסטרטגי מצידה של עיראק. בגדאד, הנמצאת רק __ ק"מ מהגבול, חייבה את נוכחותם של כוחות גדולים להגנה על הבירה. חששה המתמיד של הנהגת עיראק מקריסת המשטר במקרה של כיבוש בגדאד היה גם אחד הגורמים לסכסוך הגבולות בין המדינות ולפרוץ המלחמה. מרבית השטחים שעיראק טענה כי שייכים לה נועדו להגדיל את המרחק בין בגדאד לגבול (איזור החזית המרכזית).

גורם בולט נוסף בתוואי השטח הם האזורים הררים בצפון עיראק, בו הפסגות מגיעות לגובה של כ-2,700 מטרים מעל פני הים, ומרבית האזור נמצא יותר מקילומטר מעל פני הים. ההרים התלולים הקשו על מעבר יחידות גדולות, תקשורת בין הכוחות וטיסת מסוקים. בנוסף, לאורך מספר חודשים בחורף הטמפרטורות הנמוכות ושכבות השלג הפכו את האזור לבלתי עביר כלל. לכן, באזור לא התקיימה כמעט לחימה בין המדינות, והמתקפות הגדולות התרחשו במישורים של איזור המרכז והדרום של הגבול.

בגזרה המרכזית הדרומית, סביב נהר הפרת והחידקל נמצאות ביצות רבות, המגנות על העורף העיראקי בחודשי החורף והאביב. כשהן מתייבשות בסוף האביב, המישורים הפתוחים מאפשרים לוחמת שריון (כוחות חיל רגלים יהיו חשופים מדי). בדרום, החל מחודש מאי עומס החום הכבד מקשה מאוד על הלחימה. עיראק עשתה שימוש בנטיית אזור הגבול להצפות, ובעת שהייתה במגננה הטתה את מימי הפרת והחידקל ליצירת מרחבי ביצות גדולים ויצירת מחסומי מים בדמות נהרות

הצבאות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא עיראק

מערך הפיקוד והשליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת השליטה של מערך הפיקוד העליון בצבא עיראק הייתה טובה בהרבה מזו של צבא איראן, אולם המערך סבל ממספר בעיות חמורות. הראשונה בהן נגרמה מסבבי "טיהורים" שעבר הצבא במהלך שלטון מפלגת הבעת' כדי להבטיח את נאמנות כוחות הביטחון למשטר. במקומם של קצינים מנוסים, הושמו בתפקידים בכירים חברי מפלגת הבעת' ומקורבים לצדאם שהיו חסרי נסיון מעשי, שנועדו להבטיח שלא תערך מהפכת קצינים נוספת, בדומה לזו שהדיחה את מפלגת הבעת' מהשלטון ב-1963. מלבד זאת, בעיראק היה צבא מתנדבים המוני, שחבריו לא עברו אימונים משמעותיים והפיצול לשתי מערכות צבאיות הקשה על הפיקוד וניהול לחימה כוללת. התיאום הבין-זרועי היה מוגבל. לכל יחידות הצבא הוכנסו מודיעים למפלגה שדיווחו לשני גופי מודיעין שונים על נאמנות החיילים למפלגה. הפחד מ"טיהורים" גרם למפקדים בכל הדרגים לחשוש לקבל החלטות, ולהעבירן לדרג הגבוה יותר. כל ההחלטות על שינויים במהלך הקרב הועברו בסופו של דבר לדרגה הגבוהה ביותר של צדאם ויועציו, שלא היו בעלי נסיון צבאי משמעותי ולא הייתה בידם רשת תקשורת שתאפשר העברת פקודות בזמן אמת. לעיתים קרובות צמרת המשטר גילתה על הפסדים או ניצחונות במערכה מאמצעי התקשורת, בשל העדר רשת קשר יעילה.

המודיעין, שנועד לסייע בהעברת מידע אימן למקבלי ההחלטות, להצביע על מגמות בצא האויב ולהתריע, התעסק בהתאמת הערכותיו לרחשי ליבם של בכירי המשטר. המודיעין העיראקי התבסס על מודיעין אנושי (יומינט) ויכולות המודיעין הטכני שלו היו נמוכות ביותר. מערכת המודיעין, הדומה להנהגה המדינית הפריז בהערכת חולשות איראן והעריך באופן חיובי מדי את מוכנותה של עיראק למלחמה.

כוחות היבשה לא אומנו במסגרות רחבות, ולכן התקשו להתאים עצמן ללחימה רחבת הקיך. עיקר האימונים שנערכו עסקו בתרחיש של מגננה והנסיון הצבאי היה בכתישת כפרים כורדיים חסרי הגנה. הצבא התבסס בפעילותו נגד הכורדים על כוחות גדולים ועוצמת אש מוחצת. יכולת התמרון של הצבא הייתה אפסית עד שנות המלחמה האחרונות. בעומדם מול צבא גדול כמו זה של איראן, טקטיקה זו של כתישה והתעמתות במקום תמרון והפתעה לא תמיד התאימה.

כוח אדם ואימונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיראק פתחה את המלחמה עם צבא בגודל של כ-225,000 חיילים וחיילות, אולם רק כשליש מהם היו מאומנים למלחמה. לעיראק היו גם כ-650,000 מתנדבים ב"צבא העממי" שהורכב מכל חברי מפלגת הבעת' בגילאים 18-45, אולם כוח זה לא היה מאומן. מלבד זאת היה לעיראק צבא מילוטים בגודל של כ-200,000. סדר כוחות זה הרכיב 15 דיוויזיות, אולם חלק מהן היו עוצבות שלדיות, ללא יכולת לחימה. לעיראק היו 5 דיוויזיות משוריינות

צבא איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא איראן

מערך הפיקוד והשליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה, מועצת הפיקוד המהפכנית מונתה לפקד על צבא איראן. מחצית מחברי המועצה באו מרקע דתי ולא צבאי, על כן מלבד הוראות שגויות, היה סכסוך מתמיד בקרב ההנהגה בין המחנה הדתי-אידאולוגי לאנשי הצבא. מועצת הפיקוד הורתה על הקמת מערך קומיסרים דתיים שהושמו ביחידות הצבא וקיימו מעין מערך שליטה שני על הפעלת הכוחות. בסמכותם של אנשי הדת היה לבטל או לשנות כל החלטה של המפקדים הצבאיים. יריבות זו בהנהגת הצבא הוחרפה על רקע הקמת וחיזוק משמרות המהפכה, שלא היו כפופים לצבא ונאבקו על תמיכה ומשאבים מראשי המשטר. מלבד זאת, עוד בתקופת השאה מוחמד רזה פהלווי הפיקוד העליון בצבא היה פוליטי, שהתאים את עמדותיו והוראויתו לראיית השאה, שלא תמיד הייתה נכונה בניהול הצבא. הטיהורים הנרחבים של הצבא לאחר המהפכה ערערו עוד יותר את מערך הפיקוד הרעוע בלאו הכי. כך למשל, הצבא הסדיר שהיה קיים בתקופת השאה כמעט ולא בא לידי שימוש בחזית העיראקית עד 1984. בשנים הראשונות למלחמה הכוחות נותרו עומדים באזור הגבול בעיראק, בנתיב בו הוערך כי עיראק תתקוף.

בשל העובדה כי הפיקוד הצבאי החדש והמשטר היו אידאולוגיים מטבעם, התנהלות הצבא לא נוהלה על סמך אסטרטגיה ברורה, חולשות הצבא זכו להתעלמות ואילו חולשות עיראק הובלטו, הן על ידי מפקדי הצבא והן על ידי מערך המודיעין שהתאים את הערכותיו לרצון הקברניטים.

צבא השאה היה בשיאן של רפורמות מבניות בעת המהפכה, ונותר עם אמצעי לחימה רבים ומתקדמים אך ללא ידע איך להפעילם בצורה נכונה או כיצד יש לנהל מבצעים משולבים של כוחות מזרועות הצבא השונים. על רקע כל בעיות אלו, בהנהגת איראן התנהל ויכוח האם יש צורך בצבא, או שעדיפות מיליציות אסלאמיות בדמות אלו שחוללו את המהפכה. בשל תמיכתו של ח'ומייני בראייה זו לפני המלחמה, תקציב הצבא קוצץ בשליש, אורך השירות הסדיר קוצר לשנה בלבד וחיילים הורשו לשרת במחוזות מגוריהם (וכך לא נמצאו מספיק חיילים לאזור החזית).

כוח אדם ואימונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המהפכה האסלאימת קרא ח'ומייני לאנשי כוחות הבטחון של השאה לערוק, ואכן כ-60 אחוזים מצבא השאה עזבו עד יולי 1980. למרות שאוכלוסייתה גדולה פי שלוש מאוכלוסיית עיראק וכך גם מספר האנשים הכשירים לשירות[4], לא הצליחה איראן לנצל את המשאב האנושי בשלב הראשוני של המלחמה. מלבד העריקות, מסע ה"טיהורים" הוציא מהצבא כ-12,000 קצינים וחוגרים, בינהם 550 קצינים בכירים. ערב המלחמה נותרו רק כ-50 אחוזים מן הקצינים מתקופת השאה ורק כ-40 אחוזים מצבא היבשה.

לאחר הכרזת המשטר על גיוס כללי וקריאה למתנדבים, התגייסו רבים מן העורקים בחזרה לשירות ואיראן הצליחה להגדיל את צבאה, ולעקוף את סדר הכוחות העיראקי בין השנים 1981-1984, אז הצליחה עיראק לבסס צבא גדול של כמיליון חיילים, על ידי גיוס חובה. עם זאת, 200,000 המתנדבים האיראנים שהגיעו לחזית, אומנו במשך תקופה קצרה ביותר, ועיקר האימונים עסקו באידאולוגיה מהפכנית והקנו למתנדבים יכולת להשתמש בנשק קל ותו לא, בעוד שלאיראן היה צורך להפעיל כלים כבדים יותר מול הצבא העיראקי המאורגן יותר. מלבד זאת, בשל מערכת לוגיסטית כושלת, חלק גדול מכוח זה לא חומש או צויד כראוי, ולכן לא הביא תועלת רבה בשדה הקרב. בשל יצירת מסגרות לוחמות נוספות מלבד הצבא, דוגמת משמרות המהפכה ומיליציות דתיות אחרות כגון חזבאללה[5], כוח המתנדבים פוזר בינהן, תוך מאבקים על מי מהכוחות יקבל את המתנדבים החדשים, מאבקים שגרמו לאיבודם של מתנדבים רבים במערכת. בשל התנדבות של צעירים רבים כל כך, מערך האימונים הרעוע עוד קודם לכן, לא הצליח להתמודד עם כמות כה גדולה של מתנדבים, ולעיתים הם הוצבו בחזית ללא כל אימון מקדים.

לפני המהפכה צבא איראן מנה 415,000 איש, אולם רק כשליש ממנו היה מאומן למלחמה. צבא היבשה כלל כ-285,000 חיילים וכ-300,000 אנשי מילואים, שלא היו מאומנים ללחימה מודרנית. סדר הכוחות הזה הרכיב 10 דיוויזיות[6] אולם, חלק גדול מהן לא היה בעל יכולת לחימה. לאחר המהפכה, נותרו בחיל היבשה רק כ-120,000 איש, חיל האוויר ירד בשליש (מ-100,000 ל-65,000) ואת חיל הים עזבו כ-5,000 חיילים (מתוך 28,000), הז'נדרמיה וכוחות המתנדבים של השאה ירדו מכ-70,000 לשליש ממספר זה.[7]

אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן החלה מ-1974 להשקיע כסף רק ברכישות אמצעי לחימה (אמל"ח), בעיקר מארצות הברית. עם זאת, בשנת 1978 השתנתה המגמה ועיראק השקיעה יותר ברכישות אמל"ח וכבר ב-1979 עיראק השקיעה פי שניים מאיראן ברכש אמל"ח. לאחר המהפכה ולאורך כל שנות המלחמה איראן השקיעה הרבה פחות ממה שהשקיעה עיראק ברכש אמל"ח.[8] לאחר ניתוק יחסיה עם ארצות הברית, הספקיות העיקריות של איראן במלחמה היו סין, צפון קוריאה ומערב אירופה.

איראן פתחה את המלחמה עם 1,735 טנקים, 1,075 כלי רכב משוריינים אחרים, כ-1,000 קני ארטילריה, 445 מטוסי קרב, 704 מסוקי קרב, 3 משחתות, 4 פריגטות, 4 צוללות, 9 ספינות טילים, 7 ספינות סיור שולות מוקשים, 14 רחפות, 4 נחתות מטוסים ושישה מטוסי סיור ימי.

למרות מספרים מרשימים אלו, מרבית כלי נשק אלו לא היו זמינים ללוחמים בחזית מסיבות שונות. לאחר המהפכה המומחים הטכניים המערביים עזבו את איראן, הדחתם ועריקתם של מומחים איראנים גרמה לאי-שמישות של חלק גדול מהאמל"ח. כך, במרבית המטוסים טרם הותקנה תוכנת המחשב הנחוצה להפעלתם, כל מטוסי הF-14 חובלו כך שלא ניתן היה להשתמש בטילי הפיניקס שלהם (טילי אוויר-אוויר ארוכי טווח). כ-30 אחוזים מכלל הטנקים לא פעלו בשל תחזוקה לקויה. לצד כל זאת, מערכת הלוגיסטיקה, שגם היא הייתה בעיצומו של תהליך מחשוב שלא הסתיים בשל המהפכה, לא הצליחה לתפקד ולשנע את האמל"ח הנחוץ לחזית.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה העיראקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיראק פתחה את המלחמה בניסיון כושל לחקות את התקפת הפתע של חיל האוויר הישראלי בפתיחת מלחמת ששת הימים.[9] עיראק שיגרה את כל מטוסיה ומסוקיה ב-22 בספטמבר לעבר שישה בסיסים של חיל האוויר האיראני וארבעה בסיסי חיל היבשה. אולם, מספר הגיחות היה נמוך מדי מכדי להשיג את המטרות המוצהרות של עיראק. חוסר מיומנות הטייסים העיראקים, חימוש לקוי, המיגון האיכותי של המטוסים ומאגרי התחמושת האיראנים ותכנון נכון של הבסיסים האיראנים הפכו את המתקפה לכשלון. הפצצת מטוסי ההמראה לא צלחה גם היא, והנזקים המועטים תוקנו תוך זמן קצר. בסופו של יום, למרות הצהרות בגדאד על הצלחה, ניזוקו שני מטוסים איראניים בלבד. מטוסי התובלה שלא מוגנו כלל, נותרו בלי פגע.[10]

ב-23 בספטמבר השיבה איראן במתקפה של 100 גיחות אוויריות בעיראק, להמרות הפגיעות המעטות מטיסות אלו, הישגן היה בהפתעת העיראקים שסברו כי חיבלו את הכוח האווירי של איראן. בתגובה, הפסיקו העיראקים כמעט לחלוטין בלחימה אווירית, המטוסים הוחבאו במערב עיראק ובמדינות המפרץ, זאת בעת שלעיראק הייתה עדיפות של מאות אחוזים בגודל הכוח האווירי.

ביום המתקפה האווירית הכושלת, תקף חיל היבשה העיראקי בארבעה אזורים לאורך קו חזית של 700 קילומטרים. בימים הראשונים של המלחמה נתקלו הכוחות בהתנגדות מועטה בלבד של מתנדבי משמרות המהפכה הלא מאומנים והמשטרה. תוך 11 ימים הכוחות העיראקים בצפון השלימו כיבוש עד עומק של כ-50 קילומטים. בחזית המרכזית הצליחו הכוחות לבסס חזית לאורך 50 ק"מ שנועדה להגן מפני פלישת הדיוויזיה האיראנית שבכרמנשאה לכיוון בגדאד.

המטרה העיראקית של המתקפה היה דרום-מערב איראן, העשיר בנפט ובעל אוכלוסיה ערבית גדולה, שהמשפר העיראקי ציפה שתסייע למאמץ המלחמתי האנטי-איראני. תוך פחות משבוע התמקמו שש דיוויזיות עיראקית סמוך לערי הנפט עבדאן, ח'ורהמשר ואהוהז והחל בהרעשה ארטילרית על מתקני הזיקוק האיראניים בעבדאן.

לאחר הישגים מכובדים אלו תוך כשבוע, נעצר הצבא העיראקי בחזית המרכזית והדרומית לאורך כחמישה ימים. נראה כי עיקוב הרה גורל זה נגרם בשל קשיים לוגיסטיים ותכנון לחימה כושלים שגרמו ליחידות רבות להתבוסס מאחור, בזמן שיחידות אחרות חיכו להן בקו החזית החדש. בח'ורהמשר, הדיוויזיה המשוריינת שנמצאה סמוך לעיר תוך פחות משבוע של לחימה, ציפתה ליחידת ארטילריה כדי שתקל על הכניסה לעיר בריכוך מקדים. זמן זה אפשר לאיראן לשלוח מתנדבים וכוחות מילואים לעיר החשובה. פאתי העיר נכבשו תוך מספר שבועות, במהלכן נהרגו כ-2,000 חיילים עיראקים. הכיבוש האיטי אפשר לשלוח יחידות של הצבא הסדיר האיראני. כיבוש העיר הסתיים רק ב-24 באוקטובר בעלות של כ-10,000 הרוגים עיראקים ואיראנים. ההתקדמות האיטית בח'ורהמשר עיכבה את כיבוש עבדאן, ואפשרה לצבא האיראני המבולבל לשלוח כ-10,000 חיילים ו-5,000 מתנדבי משמרות המהפכה לעיר.[11]

למרות טענות המשטר העיראקי, צבאה מעולם לא הצליח לכבוש את עבדאן. איראן הצליחה בשהות הזמן הראשונית להקים מערך פיקוד, שאומנם לא הצליח לשלב בצורה טובה בין הכוחות האיראניים השונים, אך הצליח למנוע כיבוש של יעדים חשובים נוספים עד סוף המלחמה. סך הכל, עיראק השלימה את כיבוש כשליש משטח מחוז ח'וזיסטאן בחודשיים הראשונים למלחמה.

לאחר תקופת לחימה קצרה של פחות משבועיים, עיראק פסקה מהתקפות נוספות בחזית המרכזית והצפונית, בין אם בשל השגת מטרותיה באזורים אלו (המטרות העיקריות היו אזורי הדרום עשירי הנפט) ואם בשל קשיים לוגיסטיים. כך או כך, איראן הספיקה במהלך החודשיים הבאים לשלוח יחידות גדולות של צבאה ולהצליח לכבוש מספר עיירות גבול, אותן הותירה עיראק ללא הגנה משמעותית.

בצפון הצליחה עיראק לכבוש כ-300 קמ"ר באזור עמק מיוריאן, בו איראן לא ראתה חשיבות ולא שלחה אליו כוחות לתגבור. אולם עיראק ראתה חשיבות באזור זה להגדלת המרחק בין בגדאד לגבול. עיראק גם סייעה לכורדים איראנים שהתנגדו למשטר ח'ומייני. הכוחות הכורדיים של המפלגה הכורדית הדמוקרטית של איראן ופלגים מהאיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן שמנו פחות מ-30,000 לוחמים, מרביתם מתנדבים לא מנוסים בלחימה, הצליחו לכבוש מספר עיירות גבול כורדיות באיראן בשנת 1981.


לאור עוצמתה הפחותה בים, איראן הצליחה לשלוט בחלק הצפוני של המפרץ הפרסי, ובכלל זאת במים הטריטוריאליים של עיראק. בכך איראן למעשה הטילה מצור ימי על עיראק, במניעת גישת ספינות אליה.

עלויות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליתר דיוק שביית השגרירות האמריקנית בטהראן על ידי סטודנטים קיצוניים 11 חודשים לאחר המהפכה.
  2. ^ מצרים שתפסה מעמד זה הפכה לכמעט מוחרמת בעקבות הסכמי קמפ דייוויד של 1979 ולסוריה לא היו המשאבים הכלכליים שיאפשרו לה להתחרות על הבכורה בעולם הערבי (בשנות ה-80 עתודות הנפט המוכחות של סוריה עמדו על 1.5 מיליארדי חביות לעומת 44.5 של עיראק).
  3. ^ כבר מראשית שנות ה-70 צדאם היה למעשה מנהל מדיניות החוץ והפנים העיראקית.
  4. ^ נתונים
  5. ^ מי הקים בדיוק, כמה לוחמים
  6. ^ ארבע דיווזיות משוריינות שהוצבו ___, ארבע דיוויזיות חיל רגלים שהוצבו ___ ושתי דיוויזיות מוטסות שהוצבו ב___.
  7. ^ מה המקור
  8. ^ בשבע שנות המלחמה הראשונות איראן השקיעה 27 אחוזים בלבד מהסכום שבזבזה עיראק על רכש אמצעי לחימה.
  9. ^ מלחמת איראן-עיראק, עמ' 101.
  10. ^ מלחמת איראן-עיראק, עמ' 102.
  11. ^

    Sepehr Zabih - The Iranian Military in Revolution and War. London, Roultedge, 1988. pp 172-173.