משתמש:אמרי אביטן/טימיאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו. שיחה

טימיאוס (ביוונית:Τίμαιος) הוא דיאלוג שנכתב בידי הפילוסוף היווני הקדום, אפלטון ועוסק במסגרת מסורת פילוסופית הטבע של האסכולה המילטית בנושאים כמו אסטרונומיה, כימיה, פתולוגיה, אנטומיה, פיזיולוגיה ובחושים האנושיים.

'דיאלוג טימיאוס' הוא שיחה בין סוקרטס לבין חברו טימיאוס, המזוהה כטימיאוס מלוקרי[1] והוא הדובר הראשי בדיאלוג. כמו כן נוכחים בשיחה גם הרמוקרטס וקריטיאס.

מקומו של טימיאוס בדיאלוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג במחקר למקם את דיאלוג טימיאוס כחלק מהדיאלוגים המאוחרים בהם ישנו עיסוק מוגבר בכל המציאות הפיזית. בדיאלוג 'פרמינידס', אפלטון מפתח את תורת האידיאות ומחיל על התופעות המשתנות את הסברה בניגוד לאמונה המוצגת במשל הקו המחולק). היחס של אפלטון לעולם התופעות, משתנה, ומקבל לאט לאט ביסוס ממשי. זו הסיבה שבמחקר ישנה גישה הרואה 'טימיאוס' כדיאלוג תיכוני ולא מאוחר[2]

טימיאוס מסביר את עולם האידיאות כ- "זה שהווה תמיד ואין בו התהוות.. מה שנתפס במחשבה המלווה בהסבר הגיוני" בעוד שהעולם המוחשי: "הוא עניין לסברה המלווה בתפיסה נטולת הגיון.. מתהווה וכלה ולעולם אינו הווה באמת"[3] טימיאוס טוען כי עולם האידיאות, הנתפס בשכל ובהגיון הוא ההווה האמיתי, בדומה לדעה שהוצגה דיאלוגים המוקדמים. כמו כן הוא גורס כי עולם החומר הוא אשלייתי, כל מה שמתהווה וכלה, כל המציאות שיכולה להשתנות-אינה קיימת ומכאן שהסברה נטולת הגיון היא!

הדעה הרווחת במחקר היא שהיצירה הינה חלק מהדיאלוגים המאוחרים של אפלטון אשר מציג בטימיאוס את היחס בין העולם המוחשי לעולם האידיאות, כמעין הרחבה או המשך לתורת האידיאות המובאת בפוליטיאה, המשתה ופיידון מתוך הדיאלוגים האמצעיים.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיאלוג מתרחש יום אחרי שסוקרטס תיאר את מצבו האידיאלי. בעבודותיו של אפלטון מתקיים דיון כזה ברפובליקה. סוקראטס סבור כי תיאורו של המדינה האידיאלית לא היה מספיק למטרות הבידור וכי "אני אשמח לשמוע איזושהי דיווח על עיסוק עם מדינות אחרות" (19b).

הרומאים מבקשים לחייב את סוקרטס ומזכירים כי Critias יודע רק את החשבון (20b) לעשות זאת. הדיאלוג מתקיים יום לאחר שסוקרטס מציג את המדינה האידיאלית (מקור), דרך סיפורו של קריטיאס המציג את סיפור מסעו של סולון למצרים, שם הוא שומע את סיפורו של אטלנטיס, וכיצד היתה אתונה מדינה אידיאלית שניהלה לאחר מכן מלחמה נגד אטלנטיס (ע"ה). קריטיאס מאמין כי הוא מקדים את עצמו, וציין כי Timaeus יספר חלק החשבון מן המוצא של היקום לאדם.

קריטיאס מצטט גם את הכומר המצרי בסאיס על גורמים ארוכי טווח על גורל האנושות:

"היו והיו שוב הרס רבות של האנושות הנובעות מסיבות רבות: הגדול ביותר נגרם על ידי סוכנויות של אש ומים, ועוד פחות מכך על ידי גורמים רבים אחרים.יש סיפור שאפילו אתה [היוונים] שמרו, כי פעם אחת, Phithon, בנו של הליוס, יש yoked את steds במרכבתו של אביו, כי הוא לא היה מסוגל להסיע אותם בדרך של אביו, שרפו את כל מה שהיה על כדור הארץ, והוא עצמו נהרס על ידי רעם, עכשיו זה יש צורה של מיתוס, אבל באמת מסמל את הנטייה של הגופים נעים בשמים סביב כדור הארץ, ואת התלקחות גדולה של דברים על פני כדור הארץ, אשר חוזר אחרי מרווחי זמן . "[4]

ההיסטוריה של אטלנטיס נדחית לקריטיאס. התוכן העיקרי של הדיאלוג, את התצוגה של Timaeus, כדלקמן. _____________________

טבעו של העולם הגשמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימאוס מתחיל את הדיאלוג בהבחנה בין העולם הגשמי לבין העולם הנצחי. העולם הגשמי, נתפס בחושינו אך נמצא כל הזמן בשינוי, ולכן עליו יש לנו את הידע שלא תמיד מובן בגלל השינוי המתמיד. העולם הנצחי לעולם לא משתנה, ולכן הוא יכול להיות מובן רק על ידי הבנת הסיבה לקיומו שהינה נצחית ובלתי משתנה. בהבנת העולם הפיזי מספיקה לנו סברה, ובעולם הנצחי אנו חייבים ידיעה מוחלטת. טימיאוס מציע כי לכל שינוי חייבת להיות סיבה ולכן, נברא העולם הגשמי, באמצעות העולם הנצחי והמושלם של "צורות" או אידיאלים כתבנית. בעזרתם האל (או דמיורג) התחיל ליצור את העולם שלנו, אשר בעבר היה קיים רק במצב של הפרעה.

(מאוחר יותר בהיסטוריה, המונח "דמיורג" הפך למונח של השמצה על ידי גנוסטיקים שטען כי הדמיורג הוא אלוהים נופל ובורא היוצר עולם פגום, אך לא כך השתמש אפלטון במונח).

מטרת היקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכונות היקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימאוס מתאר את החומר כחוסר הומוגניות או איזון, שבו ארבעת היסודות (אדמה, אוויר, אש ומים) היו חסרי צורה, מעורבים ובתנועה מתמדת. בהתחשב בכך כי הסדר הוא חיובי על פני הפרעה, הפעולה המהותית של היוצר היה להביא סדר ובהירות לחומר הזה. לכן, את כל המאפיינים של העולם הם להיות מוסבר על ידי הבחירה של הדמיורג של מה הוגן וטוב; או, הרעיון של דיכוטומיה בין טוב לרע.


בריאת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלטון הניח כי לכל אלמנט ישנה מקבילה גאומטרית: טטרהדרון (אש), אוקטהדרון (אויר), איקוסהדרון (מים), and קוביה (אדמה).

טטרהדרון (אש) אוקטהדרון (אוויר) איקוסהדרון (מים) קוביה (אדמה)

יחס הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

_________________ בדיאלוג של אפלטון "טימיאוס" דנים בבריאת העולם והאדם וסוקרטס אומר שהאל הכניס שכל לתוך נשמה ונשמה לתוך גוף. ____________________ תורת האידאות של אפלטון מעוררת קשיים רבים. ובכל זאת אפלטון מסביר את המטאפיזיקה שלו כדי לשרת מטרות מוסריות (ולכן נבין את הטימיאוס במובנים אתים). ולכן הוא עוסק בדיאלוג זה בעולם המוחשי. הטימיאוס הוא חלק מטרילוגיה שהטימיאוס הוא הפותח שלה. אחריו הקריטיאס (עם סיפור אטלנטיס) – רק תחילתו נכתב, הפוקרטס (לעולם לא נכתב)

 אפלטון נותן תיאוריה על העולם המוחשי, שמסייעת לנו לארגן את התופעות באופן מתקבל על הדעת, אך בשל היותו בעולם המוחשי הוא איננו אמת (אפלטון על תיאור מדעי הטבע: "שעשוע שאינו מזיק").

· ההבחנה בין עולם האידאות לעולם המוחש: א. עולם האידאות: "זה שהווה תמיד ואין בו התהוות [...] מה שנתפס במחשבה המלווה בהסבר הגיוני". "העולם הוא בעל החיים" – הוא מסודר ומאורגן, הוא האידאה של עולם האידאות. ב. העולם המוחש: "הוא עניין לסברה בתפיסה נטולת הגיון [...] מתהווה וכלה ולעולם איננו הווה באמת. · מיתוס הבריאה - מיתוס טלאולוגי (לתכלית מסויימת), אפלטון מציג מונח זה כי הוא צריך מנגנון תיאורתי כדי לשקע את האידאות: א. הדמיורגוס (demiaugaus ), בעל המלאכה הוא שיצר את העולם המוחשי. ב. הוא יצר את העולם המוחשי על פי עולם האידאות, ששימשו לו כדגמים. ג. העולם המוחשי נוצר עפ"י דגם של בעל חיים שהוא בעל נשמה ושכל. ד. העולם המוחשי נוצר ומתקיים ב"מקום" (khora, כורה), המגביל את אפשרות המימוש וההעתקה של האידאות בעולם. – כשלעצמו המקום הוא אי סדר אליו נעתקים האידאות – רק הקניית סדר רציונאלי להעתקים תוכל לסדרו (וגם באופן לא מושלם). · התנועתיות והאידאות – תנועה שאינה תנועה הניתנת לתיאור אלא עובדת התנועה בשל עצמה (להעתקים הזמן משמש כמדיום זה). - האידאות צריך להעתק ולהשתקע בתנועתיות בצורה מאורגנת. התהוות מתמדת ותהליכיות. עולם האידיאות האל-זמני – משוקע בעולם המוחש במדיום של התנועה (של הזמן). - הזמן הוא הארגון המתנועע של האידאה (של האל-זמני). - יש קשיים ובעיות עם הסדר של העולם המוחש. (וכאן נדבר עם ההבדל בין המטמתיקה למדעי הטבע) · התנועתיות והנפש – הנפש היא התנועה (מוכח בפיידרוס) => גוף בעולם המוחש שהוא בעל נפש הוא גוף שנע בזמן. · התנועה הראשונית שנוצרת היא תנועת גורמי השמים – תנועה זו היא הזמן, היא לא בזמן, היא הזמן עצמו. · הטלאולוגיה האפלטונית – נועדה כדי לספק תורה מוסרית => אם הכל נעשה לתכלית מסוימת ניתן לתת תורת מוסר. אחרת אי אפשר (עד קאנט). · השוני בין מדעי הטבע למתמטיקה. א. שלוש דרגות ההכרה בפוליטאה: 1. הידיעה הפילוסופית (הכרה שכלית) 2. הידיעה המתמטית (מחשבה, דיאנויה) 3. הסברה החלה על העולם המוחשי. בדיאלוג מתמקד אפלטון בהבדל בין שני הדרגות האחרונות. ב. המתמתיקה עוסקת בדגם עצמו, בעולם האידאות (אך לא באותו אופן בו הפילוסופיה עוסקת באידאות), שאר מדעי הטבע עוסקים בהעתק ודיוקם מקורב בלבד. ג. משפטי המתמתיקה הם אל-זמניים, לעומת משפטי מדעי הטבע הם זמניים. ד. אפלטון מתייחס לסברה המדעית יותר ברצינות מקודם. · תיאוריה אסטרונומית: כל תנועות השמיים מעגליות. דוגמא: כיצד ניתן לתאר את תנועות כוכבי הלכת ע"י צירוף של תנועות מעגליות? אדוקסוס המתמטיקאי הסביר איך עושים את זה וזכה למחמאות אצל אפלטון – "הציל את התופעות": הפך את המציאות שנראית לא רציונאלית לרציונאלית. מעגלים אלו אינם ממשיים, הם גם

תורת ארבע היסודות – תיאוריה המאפשרת את המעברים בין יסוד אחד לאחר. היא אינה מתארת דברים שמתרחשים, היא מסבירה דברים שמתרחשים – הם ישים תיאורטיים שנועדו להסביר תופעות (מושפע מאמפדוקלס): א. אש – ארבעון (פירמידה משולשת) ב. אדמה - קובייה ג. אויר – תמניון (גוף בעל שמונה פאות) ד. מים – עשרימון (גוף בעל עשרים פאות)


לעולם יש שני תכונות עקריות: 1. הוא נראה (בעין) – שייך את יסוד האש 2. והוא מוחש (מורגש פיזית) – שייך את יסוד האדמה.

____________________

חמשת הפאונים המשוכללים בגן המדע במכון ויצמן

בגאומטריה של המרחב, פֵּאוֹן משוכלל הוא גוף קמור המוגבל על ידי מצולעים משוכללים, כך שבכל קודקוד שלו נפגש מספר שווה של מקצועות ולכל פאה מספר שווה של פאות שצמודות לה. קיימים חמישה פאונים משוכללים: ארבעון, קובייה, תמניון, תריסרון ועשרימון.


חמשת הפאונים האפלטוניים
ארבעון
(טטרהדרון - 4 פאות)
קובייה
(הקסאהדרון - 6 פאות)
תמניון
(אוקטהדרון - 8 פאות)
תריסרון
(דודקהדרון - 12 פאות)
עשרימון
(איקוסהדרון - 20 פאות)


'''תאיטיטוס''', ובפרמנידס, בראשית הדיאלוגים המאוחרים, כי

במבוא של הדיאלוג מסופר על המיתוס של אטלנטיס, המדינה האוטופית שמשמשת את אפלטון בתחילת הדיאלוג


השפעתו של אפלטון חרגה הרבה מעבר לעולם הפילוסופיה. המיתוס על היבשת האבודה אטלנטיס נולד מתוך משל המופיע בדיאלוגים "טימיאוס" ו"קריטיאס"; המושג "אהבה אפלטונית" נולד מתוך רעיונות הדיאלוג "המשתה".


אם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים היו בנויים בצורת שאלות ותשובות, הרי שהדיאלוגים המאוחרים דומים יותר למסות, וסוקרטס לעתים קרובות נעדר מהם או שקט. אפלטון נוקט עתה בשיטה פילוסופית חדשה, בה הוא לוקח קטגוריה כללית כלשהי, ומפרק אותה לגורמים - לשיטה זו הוא קורא "איסוף והפרדה".

בדיאלוגים המאוחרים אפלטון מעלה ביקורת על השקפותיו הקודמות, ובמיוחד על תורת הצורות – ביקורת זו בולטת במיוחד בדיאלוג "פרמנידס". דיאלוג נוסף מהתקופה המאוחרת הוא "טימיאוס", אשר דן בטבע ובמדע יותר מאשר בפילוסופיה, והיה לאחת מיצירותיו המשפיעות ביותר של אפלטון. חיבורו האחרון של אפלטון, "החוקים", דן בסדרי המדינה הטובה ביותר האפשרית בפועל (בניגוד ל"מדינה" בה הוא מדבר על סדרי המדינה האידאלית).

תבנית:Italic title תבנית:פלטוניזם , mostly in the form of a long monologue given by the title character, written circa 360 BC. The work puts forward speculation on the nature of the physical world and human beings. It is followed by the dialogue Critias.

Speakers of the dialogue are Socrates, Timaeus of Locri, Hermocrates, Critias. Some scholars have argued that it is not the Critias of the Thirty Tyrants who is appearing in this dialogue, but his grandfather, who is also named Critias.[4]

Synopsis of Timaeus' account[עריכת קוד מקור | עריכה]

Nature of the Physical World[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמשת הפאונים המשוכללים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגמה של יצירת תרסריון משוכלל מהפריסה שלו, ולאחר מכן, פריסתו מחדש.

חמשת הפאונים המשוכללים במרחב התלת-ממדי הם:

  • ארבעון (טטרהדרון) - פאון משוכלל בעל 4 פאות שכל אחת מהן היא משולש שווה-צלעות (פירמידה משולשת).
  • קובייה (הקסהדרון) - פאון משוכלל בעל 6 פאות שכל אחת מהן היא ריבוע.
  • תמניון (אוקטהדרון) - פאון משוכלל בעל 8 פאות שכל אחת מהן היא משולש שווה-צלעות (שווה ערך לשתי פירמידות ריבועיות המחוברות בבסיסן).
  • תריסרון (דודקהדרון) - פאון משוכלל בעל 12 פאות, שכל אחת מהן היא מחומש שווה-צלעות.
  • עשרימון (איקוסהדרון) - פאון בעל 20 פאות שכל אחת מהן היא משולש שווה-צלעות.


The Timaeus conjectures on the composition of the four elements which the ancient Greeks thought made up the universe: earth, water, air, and fire. Plato conjectured each of these elements to be made up of a certain Platonic solid: the element of earth would be a cube, of air an octahedron, of water an icosahedron, and of fire a tetrahedron[5]. Each of these perfect polyhedra would be in turn composed of triangles. Only certain triangular shapes would be allowed, such as the 30-60-90 and the 45-45-90 triangles. Each element could be broken down into its component triangles, which could then be put back together to form the other elements. Thus, the elements would be interconvertible, so this idea was a precursor to alchemy.

Further, Plato posits the existence of a fifth element (corresponding to the fifth remaining Platonic solid, the dodecahedron) called aether, of which the cosmos itself is made. Timaeus also discusses music theory: e.g. construction of the Pythagorean scale. The last part of the dialogue addresses the creation of humans, including the soul, anatomy, perception, and transmigration of the soul.





ראה גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף ג. ליבס אינו טוען כי אין לדעת אם טימיאוס הינה דמות היסטורית ובאיזו מידה. 'כתבי אפלטון', כרך 3, עמ' 517, הערה 1
  2. ^ מתוך פילוסופיה יווני שקולניקוב כרך 2 עמ' (355-354)
  3. ^ (ליבס 3 580)
  4. ^ See Burnet, John (1914). Greek Philosophy, Part 1: Thales to Plato. London: Macmillan, p. 328 — Taylor, AE (1928). A commentary on Plato's Timaeus. Oxford: Clarendon, p. 23.
  5. ^ Plato, Timaeus, 53c
  • Cornford, Francis Macdonald (1997) [1935]. Plato's Cosmology: the Timaeus of Plato, Translated with a Running Commentary. Indianapolis: Hackett Publishing Company, Inc. ISBN 0-87220-386-7. {{cite book}}: תבנית ציטוט כוללת פרמטר ריק לא ידוע: |origdate= (עזרה)
  • Martin, Thomas Henry (1981) [1841]. Études sur le Timée de Platon. Paris: Librairie philosophique J. Vrin. {{cite book}}: תבנית ציטוט כוללת פרמטר ריק לא ידוע: |origdate= (עזרה)
  • Sallis, John (1999). Chorology: On Beginning in Plato's "Timaeus". Bloomington: Indiana University Press. ISBN 0-253-21308-8.
  • Taylor, Alfred E. (1928). A commentary on Plato's Timaeus. Oxford: Clarendon. {{cite book}}: תבנית ציטוט כוללת פרמטר ריק לא ידוע: |coauthors= (עזרה)
  • K. Sarah-Jane Murray, "From Plato to Lancelot: A Preface to Chretien de Troyes," Syracuse University Press, 2008. ISBN 081563160X


לינקים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבנית:Wikisource