משתמש:אסף טל דורון 317/הכיבוש הערבי של פרס
 | ||||||||||
| קרב אל-קאדסיה באיור מתוך השאהנאמה | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 632–654 (כ־22 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חצי האי ערב, מסופוטמיה, ממלכת פרס, ח'וראסאן | |||||||||
| תוצאה | ניצחון מוסלמי מכריע, נפילת האימפריה הסאסאנית, האסלאמיזציה של איראן. | |||||||||
| ||||||||||
הכיבוש הערבי של פרס (בפרסית: حمله اعراب به ایران, בערבית: الفَتْحُ الإسْلَامِيُّ لِفَارِسَ) התרחש בין השנים 633 - 654 והוביל לנפילתה של האימפריה הסאסאנית ולסיפוחה בידי האימפריה המוסלמית שהונהגה בידי הראשידון. האימפריה הסאסאנית קדם הכיבוש הערבי סבלה סדרת משברים שהחלישו את מעמדה ואת תחום השפעתה כגון מלחמה בת שני עשורים נגד האימפריה הביזנטית ומלחמת אזרחים שסבבה על גבי ירושת הכתר. בטווח הארוך לכיבוש פרס בידי הערבים היו השפעות מרחיקות לכת על הגאופוליטיקה של המזרח התיכון, החברה הפרסית ועוד.
הכיבושים הובילו לאסלאמיזציה של איראן ולהיחלשותה של דת הזורואסטריות. למרות זאת, הודות להשפעת התרבות האיראנית והשתלבותה בתוך האימפריה המוסלמית הוביל בסופו של דבר ליצירת האינטרמצו האיראני; כינוי לשיא ההשפעה האיראנית על העולם המוסלמי שהחל במהלך המאה ה-9. המחוזות הצפוניים של האימפריה הסאסאנית, לחופיו הדרומיים של הים הכספי, הצליחו לשמור על עצמאותם מידי הכובשים המוסלמית למשך מספר מאות שנים. הכיבוש של פרס אפשר את ההתפשטות של האסלאם לעבר תת-היבשת ההודית ומרכז אסיה.
רקע גאופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפריה הסאסאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפריה הסאסאנית הייתה שליטת ממלכת פרס ושטחים נרחבים מעבר לה מאז עלתה לשלטון במהלך המאה ה-3. בעוד המרכז התרבותי וההיסטורי של האימפריה שכן בחבל פארס (דרום איראן המודרנית)[1], היות והיו השטחים מפורקים מבחינה טופוגרפית, הייתה זאת מסופוטמיה ממערב שהייתה למרכז השלטוני של האימפריה הודות לפיתוח החברתי הנרחב שניתן להתקיים הודות לפוריות החבל וכל אשר ממוקם בין הפרת לחידקל. ברחבי האימפריה היו מספר ערים רבות חשיבות להסדר סמכויות הממשל כגון בישאפור וארדביל. הגדולה והחשובה בערים אלו, שהייתה גם מושב הקיסר (בפרסית: שאהנשאה; משמע בתרגום מילולי: מלך המלכים), הייתה קטסיפון, אשר קודם לכן שימשה בתור בירתה השלטונית של האימפריה הפרתית שקדמה לסאסאנית ומוקמה על חורבותיהן של סלאוקיה על החידקל והעיר העתיקה בבל.
האימפריה הסאסאנית הגיעה לשיא כוחה הגאופוליטי ופיתוחה ותרבותי בעת שלטונו של ח'וסרו הראשון במאה ה-6. ח'וסרו הביא למונופול פרסי על המסחר של דרך המשי לתוך המזרח התיכון, חיזק את מעמדו של הצבא הסאסאני, שיפר את החינוך והנגישות למרכזי לימוד, את ריכוזיות וסמכות הממשל ואת מעמדה של האימפריה ביחס לשכנתה הגדולה, האימפריה הביזנטית. במקביל, ח'וסרו הראשון הוביל אצילים לפקד עם צבאותיהם הרחק מהמחוזות שמהם באו, במטרה שאצילים אלו לא יוכלו לערער את מעמדו המוחלט כשליט האימפריה הסאסאנית. בתגובה, הדבר גרם לכך שהמערכת של הממשל המחוזי התפרקה, מערכת שבעבר תרמה לשמור על האימפריה מפני פולשים בכך שכל מחוז פעל בצורה עצמאית ונפילתו של מרכז הממשל לא בהכרח הוביל לנפילתם של שאר המחוזות ומכאן מנע את נפילתה הישיר של כלל האימפריה אך במחיר ריכוזיות הממשל. הסאסאנים שלטו בשטחים נרחבים מחצי האי ערב, כלל חופי המפרץ הפרסי היו בידיהם כולל חופי עומאן המודרנית והייתה להם שליטה בפועל על תימן, אותה כבשו מידי קיסרות אקסום.
.jpg)
מאבק בביזנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 590 ח'וסרו השני פרויז פנה למאוריקיוס, קיסר האימפריה הביזנטית בבקשה לתמיכה צבאית של האימפריה הביזנטית לאחר שברהאם צ'ובין תפס את כס המלוכה הפרסי. אף על פי שהאימפריה הביזנטית הייתה מעורבת במאבקים ממושכים בבלקן וחצי האי האפניני, מאוריקיוס היה להוט להגן על עקרון הלגיטימציה המלכותית וסיפק לח'וסרו סיוע כספי וצבאי נדיב, בתמורה לוויתורים טריטוריאליים. ברהאם הופל מן הכס, והתפתחה מערכת יחסים לבבית בין שתי האימפריות. יחסים אלו נמשכו עד שהמצביא פוקאס רצח את מאוריקיוס ומשפחתו.
לאחר מכן הכריז ח'וסרו מלחמה בשנת 603 נגד פוקאס, לכאורה במטרה לנקום על מאוריקיוס. בסדרת מסעות צבאיים, ח'וסרו ומיטב מצביאיו, שהרבראז ושיהאן כבשו מידי הביזנטים את צפון מסופוטמיה, השיגו שליטה מלאה על ארמניה, סיפחו את סוריה וקפדוקיה וצברו שלל עצום. בשנת 610 הרקליוס הפיל את פוקאס וחיפש שלום עם הסאסאנים, ח'וסרו סירב להצעתו. צבאותיו המשיכו בצעדתם בשני כיוונים: שהרבראז כבש את אנטיוכיה, קיסריה, דמשק, ירושלים (משם שלח את "הצלב האמיתי" לפרס) ובשנת 616 כבש גם את מצרים. שיהאן כבש את אסיה הקטנה כולה, הגיע לשערי קונסטנטינופול והטיל מצור על הבירה הביזנטית. האימפריה הביזנטית הגיעה לשפל כוחה, הרקליוס התחנן לשלום, אך ח'וסרו, שהאימפריה שלו הייתה בשיא שלא היה שווה לו מאז ימי הממלכה האחמנית, סירב[2].
עם זאת, עשרים שנות מלחמה דלדלו את הכוחות הלוחמים בצבא הסאסאני. ח'וסרו התרכז בעיקר על טיפוח חיל רגלים וחיל הפרשים אך הזניח את חיל הים הסאסאני ואת התוכנית של ח'וסרו הראשון לבנות צי ימי שמסוגל יהיה לאתגר את הצי הביזנטי העצום או לכל הפחות להגן על חופי פרס. יתרה מזאת, ח'וסרו זילזל בכוחו של הרקיולוס לכבוש מחדש את השטחים ולצאת במערכה צבאית שהשיבה את ירושלים לשלטון הביזנטי. הממשל הפרסי גם נסמך יתר על המידה בתפקידם של האווארים שפשטו על האימפריה הביזנטית מחבל הבלקן. הכוחות הסאסאנים לבסוף נסוגו מקונסטנטינופול לאחר כישלון המצור. בשנת 622 יזם הרקליוס סדרה של מערכות צבאיות בראשותו במהלכם הוא הביס את הכוחות הסאסאנים פעם אחר פעם והשיב את מצרים והלבנט לשליטת הביזנטים. הביזנטים גם חוזקו על ידי המאבק שפרץ בין הסאסאנים וממלכת הכוזרים על השליטה בעבר הקווקז[3]. בשנת 628 גנרלים פרסיים, מותשים ממלחמה מתמדת, קמו במרד, הרגו את ח'וסרו השני והציבו את בנו קבאד השני על כס המלוכה. לאחר הסכם שלום נמהר עם הרקליוס החל מאבק ירושה פנימי בתוך האימפריה הסאסאנית.
מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבאד השני היה למעשה שליט בובה של שהרבראז, אשר הפך להיות העוצר של האימפריה הסאסאנית. ההתנגדות לשלטונו של קבאד עוררה את תחילתה של מלחמת האזרחים הסאסאנית אשר נמשכה בין השנים 628 - 632. שהרבראז נרצח ארבעים יום לאחר שמינה את קבאד השני לשליט. רוצחו, פארוק הורמיזד, מינה אז את בוראן, בתו של ח'וסרו השני, להיות לשליטת האימפריה הסאסאנית. שאפור, בנו של שהרבראז, ביצע הפיכה מחודשת והפיל את בוראן מהשלטון מספר חודשים מאוחר יותר. בכדי להביא לסיום המאבק, פארוק הורמיזד הציע לקיים חתונה בין שאפור לאזארמידוקת, בת נוספת של ח'וסרו השני. שאפור סירב ולקראת סוף 630, פארוק הורמיזד השתמש בקשרי האצולה שלו והכריז על עצמו בתור השאהנשאה; קיסר האימפריה הסאסאנית.
בשנת 631, תומכיה של אזארמידוקת התנקשו בחייו של פארוק הורמיזד והיא לקחה את הכתר. בנו של פארוק הורמיזד, רוסטאם, הרים צבא תומכים וצעד לעבר הבירה הסאסאנית קטסיפון. לאחר שכבש את הבירה והפיל את צבא תומכיה של אזארמידוקת, רוסטאם החל שלטון משותף עם המלכה בוראן. איחוד הכוחות בין בוראן ורוסטאם הביא לכניעת הקליקה הפרסית שלאורך כל המאבק פעלה בדרום מסופוטמיה כישות שלטונית עצמאית. לאחר שהשיב רוסטאם את כוחותיו מהבירה, מנהיג הקליקה הפרסית, פירוז ח'וסרו, הפיל את בוראן מהשלטון והכתיר עצמו בתור קיסר. רוסטאם צעד מחדש אל עבר הבירה ובקרב שהתרחש בין הפלגים לא הגיעה הכרעה. לבסוף החליטו הצדדים להגיע להסדר ומינו את נכדו בן ה-8 של ח'וסרו השני, יזדגרד השלישי, בתור קיסר[4][5]. האימפריה הסאסאנית נפגעה קשות ממלחמת האזרחים. הממשל הריכוזי נפגם, קליקות פנימיות פעלו להשיג עצמאות והחלו פשיטות חוזרות ונשנות של נוודים והקווקז ומרכז אסיה אל תוך האימפריה[6].
האימפריה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב התפשטות של דת האסלאם התרחש דרך כיבושים מהירים אשר היו אפשריים הודות למחסור בסמכות ריכוזית נוספת בחצי האי ערב שיכלה הייתה לאחד את ההמונים תחת מטרה אחת כפי שהאסלאם עשה. התפשטות האסלאם באמצעות סוחרים, מיסיונרים ועולי רגל הייתה שונה מאוד באופייה מהתפשטותה דרך כיבושים ומסעות מלחמה. חילופי דברים מסוג זה השפיעו באיטיות על אוכלוסיות הילידים והובילו להתאסלמות רבה יותר שעברה בשפיכות דמים מועטה יותר. כשהרעיונות האסלאמיים נסעו בדרכי סחר ועליות לרגל שונות, הם התערבבו בתרבויות מקומיות והפכו לגרסאות חדשות ולפרשנויות שונות לדת.
מלחמות כיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא האסלאם תחת מוחמד נאבק מספר שנים במלחמה ממושכת נגד בני שבט קורייש, שבטו של מוחמד שרוב אנשיו היו עובדי אלילים. בסביבות שנת 628 לספירה, המדינה האסלאמית המתהווה אוחדה במידה מסוימת כאשר הנביא המוסלמי מוחמד עזב את אל-מדינה לעלות לרגל במכה. הוסדר הסכם חודיבייה בין יריביו במכה. ההסכם הוכיח כי בני שבט קורייש הכירו במוחמד כשווה ערך שלהם ובאסלאם ככוח דתי ופוליטי עולה[7]. ההסכם, שהסדיר שלום בן 10 שנים, הופר לאחר זמן קצר עם הכיבוש של העיר מכה בידי צבא האסלאם בהנהגתו של מוחמד. לאחר כיבוש מכה, אל-טאיף ואל-מדינה, שלטו המוסלמים בעורק החיים המרכזי של חצי האי ערב, חבל החג'אז[8].
במהלך שנות העשרים של המאה ה-7 החלה במהרה התפשטות ההשפעה של האסלאם תחת הנהגתו מוחמד. חצי האי ערב נשלט ברובו בידי חמולות שבטיות אזוריות וכוח ריכוזי נרחב לא עלה באזור עד אותה נקודה. תימן נשלטה בפועל בידי הסאסאנים, כמו גם כל חופי עומאן והמפרץ הפרסי שהוגנו בידי שלושה מוצבים צבאיים. נוסף על כך, ממלכת הלחמידון הערבית, ששלטה בשטחים נרחבים מחבל נג'ד והייתה מדינת חסות סאסאנית, סופחה לתוך האימפריה הסאסאנית בשנת 602 לאחר מרד נגד הסמכות השלטונית הפרסית, דבר שהוביל להתנגדות מצד האוכלוסייה הערבית להמשך השלטון הפרסי ולכיבוש מוסלמי מהיר של השטחים הפרסים בחצי האי ערב. צבא המאמינים של מוחמד הביא במהרה להקמתה של האימפריה המוסלמית, שהתפרשה על רחבי חצי האי ערב והייתה הישות המדינית הראשונה להביא כמעט את כל חצי האי תחת שלטון אחיד. במהלך מלחמת האזרחים הסאסאנית הכריז מושל תימן על עצמאות ממלכתו מידי האימפריה הסאסאנית. החלטה זאת הייתה הרת גורל שכן הובילה לניתוק התמיכה הסאסאנית בתימן ואפשרה כיבוש מוסלמי מהיר בשנת 632.
מאבקי כוח וסמכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא המוסלמי הורכב בעיקר מכוחות נוודים, חיל רגלים וחיל פרשים, ומלבד אזור חג'אז שנפל במהרה להשפעה מוסלמית, רוב תושבי חצי האי נרתעו מן האסלאם ופעלו במטרה להמשיך להאמין בדתות הפוליטאיסטיות הרבות שהיו נודעות באזור. מתוך התנגדות זאת לכפיית האסלאם, כאשר מת מוחמד החל מרד נרחב נגד השלטון המוסלמי אשר נודע מאוחר יותר בכינוי מלחמות הרדה. המורדים הערבים נגד השלטון המוסלמי ראו פרצה במותו של מוחמד כאשר נסובה השאלה מי יהיה ליורשו. לבסוף הוכר אבו בכר, חתנו של מוחמד, בתור יורשו ובתור הח'ליפה הראשון של האסלאם, מה שהחל תקופה בהיסטוריה המוסלמית שנודעה בתור הראשידון, אשר השתרעה על גבי שלטון ארבעת הח'ליפים הראשונים שירשו את מוחמד בתור ראשי ההנהגה של האימפריה המוסלמית. המועמד המרכזי שעמד לנגד אבו בכר בנוגע לירושת מוחמד היה עלי בן אבי טאלב, אחיינו של מוחמד וחתנו.
מלחמות הרדה היו אכזריות במיוחד, חלק מהקרבות הובילו לטבחים באוכלוסיות הערביות המקומיות ובסופו של דבר נכבשו מחדש השטחים הנרחבים בחצי האי ערב. המלחמות הביאו גם לעלייתו של ח'אלד בן אל-וליד, מצביא מוסלמי, המנצח על קרב אוחוד ומהחשובים במפקדים המוסלמים של אותה התקופה. הודות ליכולותיו הצבאיות, לח'אלד בן אל-וליד ניתן הכינוי "חרב האלוהים", על כיבושיו הרבים. הממשל הפנים מוסלמי לא היה יציב בעיקרו שכן הוא נשען על התמיכה של מספר שבטים רבי השפעה. כאשר אבו בכר עלה לשלטון, מעמדו וסמכותו לא הוסדר עד אשר הוכר בידי עומר בן אל-ח'טאב ומנהיגים שבטיים אחרים. נוסף על כך, אינטרסים אישיים היו בעלי חשיבות אדירה בממשל לא יציב זה, שכן בתמורה לכך שנשבע אמונים, עומר בן אל-ח'טאב מונה להיות הח'ליפה היורש של אבו בכר[9][10].
רקע צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא הסאסאני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה למערכת הצבאית באימפריה הפרתית ובממלכה האחמנית שקדמו לסאסאנים, חיל הרגלים היה שני במעמדו ומשני לחיל הפרשים. מלבד אליטות בחיל הפרשים והמשמר הקיסרי, הצבא הסאסאני לא היה צבא קבע ולרוב, בתקופות של מלחמה, היו אצילים מקומיים מרימים צבאות לקרב אשר היו מורכבים בעיקר מחיל רגלים של איכרים לא מנוסים בלחימה בעוד היה גרעין בכל חיל של חיילים מנוסים, רובם בני אצולה וחברי האליטה החברתית. חיל הרגלים הסאסאני התחלק בין חיל רגלים כבד, חיל רגלים קל וחיל קשתים. הצבא הסאסאני כלל בשורותיו גם פילי מלחמה, עם כי אלו היו מעטים. מרוב המקורות הרומאים מתקופתם של הסאסאנים נרשם כי איכות חיל הרגלים הסאסאני הייתה נחותה ביחס למיומנות של הרגלים הרומאים[11]. בתקופתו של ח'וסרו הראשון עלתה חשיבותם של הדאילמיטים בחיל הרגלים, עם שמקורו באזור ימת אורמיה שרבים מאנשיו היו מיומנים מאוד בקרב מטווח קצר.
בראש חיל הפרשים עמדו בני האלמוות, יחידת עילית מסורתית שהורכבה מהמיומנים ביותר בהנהגה הצבאית. במקור הייתה יחידת בני האלמוות מתקופת הממלכה האחמנית ולוחמיה היו לוחמי חיל רגלים. תפקידם בשורות הצבא הסאסאני היה בעיקר למנוע פריצות לתוך המבנה הצבאי הסאסאני במהלך קרבות. נוסף על חיל הפרשים היו כוחות של חיל גמלים בקרב הצבא הסאסאני אך הרישומים ההיסטוריים אודותיהם מועטים. שכירי חרב ערבים שיחקו גורם מכריע בצבא הסאסאני. רוב הערבים המיושבים היו נוודים במקורם והתיישבו על מעברי מסחר. בתפקיד חיל פרשים קל הסאסאנים מינו יחידות של פרשים טורקים אשר מקורם מהערבה האירואסייתית[12]. יכולותיהם הצבאיות של נוודים כמו אלה הוכיחו את עליונותם על המבנים הצבאיים הכבדים ששומשו קודם לכן בידי הרומאים והסאסאנים.
עמוד השדרה של הצבא הסאסאני למרות זאת היה ונותר נכון לתקופת המאה ה-7, הפרשים הכבדים שלו, שבהם כל האצילים ואנשי המעמד הגבוהה היו לחיילים מקצועיים באמצעות הכשרה ומשמעת צבאית מהחזקות שהונהגו ברחבי שורות הצבא. ארגון הצבא הסאסני אינו ברור לחלוטין ממקורות התקופה, אם כי מוערך שהייתה היררכיה מעמדית סדירה בין החילות. כוחם הכולל של הלוחמים הרשומים בצבא נכון לשנת 578 היה 70,000. לקראת המאה ה-7 מוערך שהוסדרה מערכת היררכית של שבע כיתות אשר זכתה למועדפות בידי השלטון ולפיה הוסדר מחדש ארגון הצבא. עד לרפורמות הצבאיות של ח'וסרו הראשון, כל הצבא הסאסאני היה תחת מפקד עליון (לא הקיסר), שפעל כשר ההגנה, והוסמך לנהל משא ומתן לשלום; בדרך כלל הוא בא מאחת ממשפחות האצילים הגדולות ונחשב כיועץ של הקיסר[13]. ח'וסרו הראשון, כמו אביו קבאד הראשון, חשש ממעמדם הרם של בני האצולה הגבוהה ולכן החליט לפרק מערכת פיקוד זאת והפך את הקיסר להיות ראש הצבא.
הצבא הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – צבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים
הצבאות הערבים של המאה ה-7 המוקדמת נשענו על חיל פרשים שהורכב במקור מנוודים שבטיים. היו מספר מאפיינים שסימנו את ההבדל בין הכוחות הערבים ליריביהם הביזנטים והסאסאנים בכל הקשור לחיל הפרשים; הערבים נשענו לגמרי על חיל פרשים קל שהיה נייד ומהיר מאוד בפעילותו, מכאן גם היה מאוד אפקטיבי במהלך פשיטות צבאיות. בעוד הפרשים הסאסאנים הכבדים מסוג קטפרקט היו מכוסים שיריון ברזל מראש ועד כך רגל, הכוחות הערבים הנוודים, בדומה לפרשים נוודים ממרכז אסיה, דוגמאת הטורקים והמונגולים, נשנעו על גבי האפקטיביות של המהירות שלהם וניידות הכוחות שלהם. מאפיינים דומים בין השבטים הנוודים הערבים היה גם בנוגע לשימוש בכלי נשק דומים, כגון שיריון קל (שהתאים את הסביבה המדברית החמה של המזרח התיכון), החרב הערבית שהייתה קלה לנשיאה מבחינה יחסית, כידונים ארוכים וקשתות. הקשתות הערביות היו מעוקלות לאחור, מה שחיזק פי כמה וכמה את חדותן ואת חוזק יריית החיצים, שיכלו לעבור דרך שיריונות ברזל.
סוסים היו מועטים בשורות הראשידון הערבים ולכן היו אלו גמלים שהחליפו אותם. הגמלים היו מסוגלים להעביר משאבים כגון אוכל ומים במהרה והיו מסוגלים לשמור על קצב כמעט כמו סוסים. כמעט לכל חייל בצבא המוסלמי של הראשידון היה גמל עליו הוא רכב. בתקופה שקדמה ללוחמת אבק שריפה, המהירות והניידות של הכוחות הרכובים העניקו להם יתרון עצום. אבל עבור חברות חקלאיות מיושבות שלא היו נוודים, סוסים היו יקרים מאוד. רוב החיילים נלחמו ברגל, דבר אשר האט את כל הצבא. לצבא ראשידון היה יחס דומה בין סוסים לחיילי רגל כמו ליריביהם. כ-20% לערך היו רוכבים ו-80% חיילי רגלים. אבל חיילי רגליים של הראשידון יכלו לעלות על גמלים ולנוע במהירות בדומה לפרשים על סוסים. פירוש הדבר שהם היו מהירים יותר בצעדה והתקדמות צבאית כך שהיו הם אלו אשר יכלו לבחור מתי ואיפה להילחם. בצורה דומה, הדבר מאפשר נסיגה מהירה מן האויב. לצבאות כבדים ואיטיים היה סיכוי הצלחה נמוך מאוד לרדוף אחרי אויביהם הנסוגים על גמלים ברחבי המדבר. באותה מידה הם יכלו לעלות על הגמלים ולרדוף אחרי חיילי רגלים של אויבים מובסים. מצב זה היה מאפשר גם טקטיקות קרב בסיכון גבוה יותר[14].
נכון לשנת 632, גודלו של הצבא המוסלמי מוערך בכ-13,000 איש ומספריו גדלו בתדירות גבוהה מאוד לכדי לערך 100,000 איש בשנת 657. רק למוסלמים ניתן להצטרף לשורות הצבא. לאורך הזמן ועם הכיבושים של המאה ה-7, עלה תפקידו של חיל הרגלים בצבא המוסלמי אך המעמד והחשיבות של חיל הפרשים נותר גבוהה מאוד. המערכים הצבאיים חיל הפרשים הערבי לרוב הוסדר מאחורי הצדדים והמרכז של המערך. מסעות הלחימה המוסלמים לא נודעו ככיבושים שמטרתם הייתה לחזק את המעמד הגאופוליטי של הערבים בחצי האי ערב ומעבר, אלה נועדו לפי דרשות ההנהגה במטרה להביא להתאסלמות של "הלא מאמינים" ולמעשה היו המסעות לג'יהאד; מלחמה קדושה[15]. עוד בתקופתו של מוחמד הפך הג'יהאד לחלק מרכזי בהתהוות של האסלאם.
רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב מסופוטמיה היא מישורית ואין גבולות טבעיים המפרידים בינה לבין המדבר הערבי. מרכזי האוכלוסין הפרסים על הפרת והחידקל, ובראשם קטסיפון, החילו את מרכז הממשל הסאסאני ועושרו החקלאי של האזור הפך אותו לחשוב במיוחד לגורלה של האימפריה הסאסאנית והיה קריטי בכל הקשור למעמדה הגאופוליטי שכן היה האזור הפורה ביותר בכל האימפריה הסאסאנית[16]. הרי זגרוס למעשה הפרידו בין חבל מסופוטמיה לבין לבה של הממלכה הפרסית ואזור מולדת התרבות הפרסית ובית המלוכה הסאסאני. ממזרח להרי הזגרוס הגאוגרפיה ההררית של פרס מחלקת אותה לכדי עמקים והרים רבים אשר מקשים על הקמתו של ממשל ריכוזי סמכותני[17]. החבל המזרחי ביותר של מסופוטמיה, ח'וזסתאן, ממוקם מדרום להרי הזגרוס ומשמש לנוע אל עבר ליבה ההיסטורי-תרבותי של ממלכת פרס. רוב המעבר דרך הזגרוס אל מסופוטמיה הפרסית התרחש בדרך המלך הפרסית, אשר דרכה הועברו ידיעות מהגבולות המרוחקים של האימפריה. כמו כן, הדרך הייתה מקושרת לדרך המשי, שהייתה מצידה מקושרת לסין הקיסרית תחת שושלת טאנג, מה שהביא לכך שדרכה עבר רוב הסחר היבשתי בין סין לבין שאר המזרח התיכון ואירופה. הגאוגרפיה והאקלים של הגבול הסאסאני עם חצי האי ערב עבדה לטובתם של המוסלמים הפולשים. המדבר החם היה מותאם לחיל הפרשים הקל הפרסי והנייד בעוד הוא הקשה על פעילות הפרשים הסאסאנים הכבדים.
המערכה על מסופוטמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלישה הערבית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב השלשלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד במהלך מלחמות הרדה, המנהיג של שבט באני בכר הערבי, א-מותני בן חארתה אל-שיבאני, הורה על ההוצאה לפועל של סדרת פשיטות בדרום מסופוטמיה הסאסאנית. עקב היחלשות האימפריה הסאסאנית מתוך מלחמת האזרחים, א-שיבאני יידע את ההנהגה הח'ליפית כי לא כמה שום תגובה צבאית נגד הפשיטות וכי הממשל הסאסאני נחלש קשות במהלך שנת 633[18]. הח'ליפה אבו בכר החליט כי הגיע הזמן לפלוש אל תוך האימפריה הסאסאנית ולכבוש את הסהר הפורה במסופוטמיה. המצביא המוסלמי, ח'אלד בן אל-וליד קיבל הוראה לפלוש אל האימפריה הסאסאנית כאשר תחת פיקודו ניתנו 18,000 איש.
קראת סוף מרץ 633 החלה התקדמות הכוחות המוסלמים אל עבר מסופוטמיה. אל-וליד שלח מכתב להורמוזד, מושל דרום מסופוטמיה הסאסאנית, במסגרתו דרש מהמושל שיכנע לשלטון הראשידון. הורמוזד סירב במהרה אך בוא בזמן שלח מכתב נוסף אל הבירה קטסיפון וביקש תמיכה צבאית מידי יזדגרד השלישי. הורמוזד הכין את 20,000 אנשיו ונע מהבירה המחוזית שלו באובללה לעבר העיר קאזימה שהייתה צומת דרכים הממוקמת בתוך המדבר הערבי בכווית המודרנית. בעוד הכוחות הסאסאנים נעו לחופי המפרץ הפרסי, אל-וליד נע דרך המדבר מצפון להם ואיים על העיר הופייר הממוקמת על גדות נהר הפרת. הכוחות הסאסאנים נדרשו לנוע מחדש לעבר הופייר בעודם מותשים מהצעידה הארוכה. מלבד הניידות של הכוחות הערבים, היו אלו הסאסאנים שהחזיקו לעליונות הצבאית בכל הנוגע לאיכות הנשק והמבנה הצבאי. עד אשר הגיעו הסאסאנים תחת הורמוזד לעבר הופייר, הצבא הערבי נע מחדש לעבר קאזימה. אל-וליד החליט שלא להשתלט על העיר מחשש כי יטילו עליו מצור בעת כוחותיו יהיו שם.
בתחילת אפריל, הצבא הסאסאני המותש פגש בערבי בפרברי קאזימה במה שנודע לימים בתור קרב השלשלאות. המקור היחיד שנותר מהקרב נכתב בידי היסטוריונים מוסלמים. לפי המקור הזה אל-וליד אתגר את הורמוזד לקרב בטווח קצר בין שניהם בלבד אשר יקבע את גורל הקרב ללא שפיכות דמים. בעת התקרבו מפקדים סאסאנים נוספים לתמוך בהורמוזד, אל-וליד ראה זאת כהפרה בוטה של נוהל הדו-קרב ועל כן נסוג אל שורות צבאו והורה על התקדמות. למרות עליונותם המספרית והאיכותית, התפרק מערך החי"ר של הכוחות הסאסאנים המותשים מהצעדה ואלו אוגפו. בעוד החי"ר מאוגף, הפרשים הסאסאנים נסוגו צפונה. הפרשים הערבים לו רדפו אחרי הפרשים הסאסאנים ובמקום זאת התמקדו בהפלת כוחות החי"ר הסאסאנים שכבר היו מאוגפים[19][20].
ההתקדמות על החידקל[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאה יזדגרד השלישי שלח כוחות תחת פיקודו של הגנרל קארינז לתמוך במושל הורמוזד. הכוחות של קארינז פגשו בשורדי קרב השלשלאות אשר מנו לערך 10,000 איש ודרכם נודע לפיקוד הסאסאני על ההפסד בקרב. באותה העת התקרבו פרשים ערבים בהנהגתו של א-מותני לעבר העיר אובנה. מחשש כי אפשרי שיצופה לכוחות הסאסאנים מארב וביודעין כי עקב הניידות הכוחות הסאסאנים לא יוכלו להשיג את הפרשים הערבים, קארינז בחר להקריב את העיר אובנה ושמר על עמדת כוחותיו בגדות נהר החידקל. כוחותיו המרכזיים של אל-וליד התאחדו עם הפרשים של א-מותני בעוד פלג קטן מהצבא הערבי יצא לכבוש את אובנה. שני הכוחות המרכזיים, הפרסים והערבים, פגשו זה בזה לקראת סוף חודש אפריל בקרב על הנהר.
קארינז קרא לדו-קרב נגד אל-וליד, לפני שהאחרון נענה, חייל בחי"ר הערבי תקף אותו והפיל את קארינז בקרב, מה שהשפיע קשות על המורל הסאסאני. שני מפקדים נוספים בצבא הסאסאני קראו לדו-קרב נגד מקביליהם בחיל הפרשים הערבי. לאחר שנפלו המפקדים הסאסאנים בקרבות אלו יצא הצבא המוסלמי בהתקדמות מלאה לעבר הכוחות הסאסאנים. הכוחות הסאסאנים הרבים והממושמעים יותר הצליחו לדחוק את החי"ר הערבי אך עקב מחסור בהנהגה הם איבדו את המערך ואפשרו לפרשים ערבים לתקוף אותם דרך האגפים. האגף האחורי של החי"ר הסאסאני נסוג לעבר גדות הנהר. לאחר הפלת האגף הסאסאני הקדמי, הפרשים הערבים התקדמו לעבר הסאסאנים הנסוגים. רוב הכוחות הסאסאנים נפלו, חלק טבעו בנהר ומעטים הצליחו לחצות אותו בבטחה[21].
לאחר ניצחונותיו המכריעים בחר אל-וליד שלא להתקדם לעבר מרכז עיראק, מושב השלטון הסאסאני. היה עליו להסדיר את הסמכות השלטונית הערבית בשטחים שכבש בדרום מסופוטמיה, להסדיר ממשל אזורי ולהתחיל לגבות מיסים מהאוכלוסייה המקומית. הודות מעבר מסרים מהיר נכון לאותה התקופה, יזדגרד השלישי למד במהרה על תבוסת צבאו והורה למוצבים בצפון ובמזרח האימפריה לנוע לעבר הבירה קטסיפון. משם הורה לצבאו של הגנרל אנדזגאר לנוע לעבר ההגנה על העיר וואג'לה, מצפון לאזורים שנשלטו בידי אל-וליד. עקב השליטה המוסלמית על הדרכים, מתקפת נגד סאסאנית הפכה בעייתית למימוש. על כן חנו 20,000 חיילים סאסאנים תחת פיקודו של הגנרל בהמאן על גדות נהר החידקל באמצע הדרך בין וואג'לה ואובללה.
הצבא הערבי תחת פיקודו של אל-וליד ידע על כל תנועה של הכוחות הסאסאנים הודות למרגלים ולנוודים שבטיים שביצעו תצפיות מהמדבריות על הכוחות הסאסאנים. הודות לכך שעל השטחים שנכבשו בידי המוסלמים הועלו מיסים מועטים יותר מאלו שהועלו בידי הסאסאנים, רבים מהנוודים הערביים האזוריים החליטו להצטרף לצבאו של אל-וליד בתנועתו על גדות החידקל לעבר כוחותיו של אנדזגאר. עם תנועתם עלה מספרם של הכוחות המוסלמים ל-20,000 (הערכה). כוחותיו של בהמאן למדו על התקדמות המוסלמים אך היו איטיים מכדי להשיגם בדרכם למחנה של אנדזגאר. הכוחות הסאסאנים תחת פיקודו של אנדזגאר פגשו בכוחות הערבים בפיקודו של אל-וליד במחצית השנייה של חודש מאי, 633. הקרב על וואג'לה כפי שנודע התחיל בעצירת הכוחות הערבים בעודם מול המחנה הסאסאני. למשך יום שלם היו שני הצדדים מוכנים להתנגשות צבאית אך לא יצאו לפעולה. אנדזגאר ציפה להגעת התגבורת של בהמאן ואל-וליד חשש מאפשרות שכזאת. לכן, בבוקר היום השני החלו הצדדים לנוע לקראת התנגשות.
אנדזגאר לא הורה לצבאו לתקוף ונותן בעמדת מגננה. הדבר הותיר למוסלמים את תפקיד התוקפים. הכוחות היו במאבק ממושך למשך יותר משעה אך העובדה כי לסאסאנים היו חיילים רבים יותיר הובילה לעדיפות בשדה הקרב והכוחות המוסלמים החלו לסגת. הכוחות המוסלמים היו קרובים לשבירה עד אשר אל-וליד הורה לפרשים הערבים להצטרף לקרב. בלילה הקודם שלח אל-וליד את הפרשים אל המדבר והם לא היו שותפים למרחץ הדמים נגד הסאסאנים עד להגעת הוראתו של אל-וליד. ההתקדמות הסאסאנית הותירה את גב המערך חסר הגנה ופתוח לקראת תקיפת חיל הפרשים הערבי. בתוך מספר דקות נפלו הסאסאנים ביחד עם מפקדם ומלבד חלק מהפרשים, כל הכוחות הפרסים שהיו מעורבים בקרב נפלו. הכוחות הערבים היו עייפים מכדי לרדוף אחר הפרשים הסאסאנים הנסוגים. אלו היו בעיקרם ערבים נוצרים תושבי האימפריה הסאסאנית והם יידעו את השאה על תוצאות הקרב.
התנועה למרכז עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
יזדגרד השלישי שלח בתגובה מסר לבהמאן על תוצאות הקרב והורה לו להגן על העיר אליס, הממוקמת צפונה מוואג'לה על גדות החידקל. בהמאן העביר את רוב צבאו לאליס תחת הפיקוד של הגנרל הסאסאני ג'באן ונע עם הכוחות הנותרים חזרה לקטסיפון. הכוחות הסאסאנים של ג'באן נאבקו בערבים תחת אל-וליד על גורלה של העיר אליס בין החודשים מאי ליוני 633. הנתונים והרישומים אודות הקרב אבדו אך ידוע כי הקרב הסתיים בניצחון מוסלמי סופי. הרישומים הערבים טוענים כי הצבא הערבי הפיל 70,000 כוחות אויב סאסאנים בעוד המקורות הפרסיים טוענים כי רוב הצבא הסאסאני שרד את הקרב ונסוג לעבר העיר אל-חירה (אנ'). לקראת סוף מאי 633 ידוע כי הגיעו הכוחות הערבים בפיקודו של אל-וליד אל עבר העיר אל-חירה. ידוע כי הכוחות באזור העיר נאבקו מספר ימים נגד הערבים עד אשר החליטו לפנות למשא ומתן במטרה להגיע להסדר. בתמורה לתשלום מס הלא-מאמינים (מס שהוטל על אנשים לא-מוסלמים ברחבי האימפריות המוסלמיות) הבטיח אל-וליד לרחם על חיי התושבים של העיר. הנהגת הכוחות והנהגת העיר הסכימו יחדיו לתנאים של אל-וליד ונכנעו לכוחות הערבים[22].
בחודשים הבאים התרכז אל-וליד באיסוף מיסים מהאזורים הכבושים והקמת מרכזי ממשל חדשים. בו בזמן נשלחו יחידות של פרשים לבצע פשיטות על ערים במרכז עיראק לגבולות האימפריה הביזנטית. פשיטות אלו הביאו איתן אוצרות מהערים אותן בזזו אך הביאו איתן גם מידע על פעילות הסאסאנים. לאל-וליד לא היו מספיק כוחות במטרה להטיל את סמכותו על גבי מרכז עיראק ולכן הפעילות הערבית שם הייתה מוגבלת לפשיטות בלבד.
ביוני 633 הותיר אל-וליד מחצית מצבאו באל-חירה ונע עם חציו השני, כ-10,000 איש, לעבר המוצב הסאסאני באנבאר. ישנם רישומים מועטים על ההתרחשויות בקרב על אנבאר אך ידוע כי ההתקדמות הערבית הפתיעה את הכוחות המוצבים והיה על מפקד המוצב, שיראזד, להיכנע לערבים לאחר התכתשות צבאית קטנה בלבד. אנבאר הייתה העיר הראשונה הממוקמת מעבר לנהר החידקל שנפלה לידי הכוחות הערבים. לאחר מכן נעו הכוחות הערבים תחת אל-וליד דרומה אל עבר המוצב הסאסאני בעין אל-תאמר. הכוחות המוסלמים הפתיעו שוב את מוצב הסאסאנים, אשר הורכב בעיקר מערבים נוצרים. הודות לגורם ההפתעה יכלו הכוחות הערבים המוסלמים להביס את המוצב במהרה ולאחר מכן הוציאו להורג את מפקד המוצב במהלך יולי 633[23].
התנועה המוסלמית צפונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירועים בין יולי לספטמבר 633 מוטלים במסתורין. רישומים מתנגשים על ההתרחשויות באותם חודשים. לפי רישום אחד, אל-וליד נותר בשטחים החדשים שנכבשו במרכז עיראק והסדיר את הממשל המוסלמי בהם בעוד רישום שני טוען כי נע לעבר המדבר הסורי, שם הפיל את הכוחות הנותרים האחרונים מתקופת מלחמות הרדה. המצב אפשר חלון לנשימה בשביל הסאסאנים ואלו החלו לגייס כוחותיהם בהמונים והרימו חמש צבאות על גדות החידקל לאורכו של הנהר. קאקה אבן-עמר, שנותר לפקד על המוצב הערבי באל-חירה, הורה לכוחותיו להמשיך בפשיטות על מרכז עיראק ולמנוע מן הצבאות הסאסאנים להתאחד. לאחר שובו של אל-וליד בסוף ספטמבר, צבאו עצר למנוחה בעיר בעוד הוא הורה לכוחות תחת אבן-עמר לנוע לעבר מרכז עיראק. לאורך אוקטובר היו התכתשויות מינוריות בין המוסלמים לסאסאנים אך לא הגיעה הכרעה מרכזית.
בסופן של פשיטות אלו השיגו הכוחות המוסלמים פרצה בשורות הסאסאנים. בעוד הצבאות הסאסאנים נעו צפונה על החידקל, נוצר פער ביניהם לבין הבירה קטסיפון חסרת ההגנה. אל-וליד החליט שלא לתקוף את הבירה הסאסאנית שכן עדיין ראה את הצבאות על גדות החידקל כאיום מרכזי לצבאו. מצד אחד יכלו הכוחות המוסלמים להתפצל ולנוע דרך המדבר לעבר הצבאות הסאסאנים. מצד שני, תקיפה ישירה צפונה תביא לאיחוד הצבאות לכד כוח אחיד ומאיים. לבסוף החליט אל-וליד להעביר את כל צבאו דרך המדבר במבצע שכלל סיכון נרחב. לבסוף הגיעו הכוחות המוסלמים כמתוכנן אל מוציחה, שהיוותה את הקצה הצפוני של מערך הצבאות הסאסאני. בתחילת נובמבר תקפו 20,000 כוחות מוסלמים מספר דומה של כוחות סאסאנים בחשכת הלילה. הסאסאנים לא ציפו לפעולה שכזאת וישנו באותה העת. המתקפה המוסלמית היוותה אסון קשה לסאסאנים כאשר יותר מ-10,000 מחיילי הצבא הסאסאני נפלו.
לאחר מכן המשיך אל-וליד בטקטיקה דומה ותקף בעת הלילה את הכוחות הסאסאנים בצאני. בין הנופלים הסאסאנים הייתה משפחה שהמירה דתה לאסלאם זמן קצר קודם לכן. שורדי המשפחה שלחה מכתב אל הח'ליפה אבו בכר אשר במסגרתו דרשו מהח'ליפה שיעניש את אל-וליד על פועלו. אבו בכר סירב להעניש את אל-וליד ולא נתן חשיבות רבה לנושא. הודות לעליונות הצבאית שהוכיחו המוסלמים במהלך המערכה, האזור שבין אל-חירה למוציחה נפל לשליטת הח'ליפות. בחודש דצמבר המשיכו פשיטות ערביות נרחבות. לבסוף החליט אל-וליד לרכז את כוחותיו במתקפה על פיראז, עיר סאסאנית הממוקמת על גדות נהר החידקל בגבול הסאסאני-ביזנטי. הקיסר הביזנטי הרקליוס היה מודע לסכנה שהיוו הכוחות המוסלמים ושלח כוחות ביזנטיים לתמוך בצבא הסאסאני. שני הכוחות עמדו על הגדות ההפוכות של החידקל ובמשך שישה שבועות לא יצאו לפעולה.
אל-וליד החליט דאז לסגת במעט במטרה להביא את הכוחות הסאסאנים-ביזנטיים להתקרב אל כוחותיו ולנוע מעבר לנהר. בעוד ההתקדמות של הכוחות הסאסאנים-ביזנטיים הכבידו על המוסלמים ואלו החלו לסגת, אל-וליד שלח חלק מהפרשים תחת פיקודו אל עבר הגדה השמאלית של המערך והורה להם תחילה להשתלט על הגשר שדרכו ניתן לעבור את הנהר ולאחר מכן לתקוף את הכוחות הסאסאנים-ביזנטיים מהעורף של המערך שלהם. הטקטיקה המוסלמית עבדה והמערך הסאסאני-ביזנטי איבד את סדרו לפני שהחלו הכוחות המוסלמים במתקפת נגד מרכזית. חלק מועט מהכוחות הביזנטים-סאסאנים הצליחו לשחות את הנהר אל הגדה השנייה שלו ולברוח אך רוב הכוחות נפלו[24]. אל-וליד תכנן להמשיך במאבקו נגד הסאסאנים אך קיבל מכתב מאבו בכר אשר הורה לו להניע את כוחותיו נגד הביזנטים ולעצור את פעולות האיבה הממושכות נגד הסאסאנים. עם תנועת הכוחות הערבים אל עבר האימפריה הביזנטית הסתיימה הפלישה הערבית הראשונה לתוך מסופוטמיה הסאסאנית.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברכה ז'ולטק, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם; תקופת ארבעת הח'ליפים הראשונים - עמ' 107 - 108; הוצאות מודן
- עבד אל-חוסיין זארינקוב, הכיבוש הערבי של איראן ותוצאותיו - הוצאות אוניברסיטת קיימברידג' (באנגלית)
- אע'א אבראהים אקראם, חרב האלוהים: ח'אלד בן אל-וליד - חייו ומערכות המלחמה שלו - הוצאות אוניברסיטת אוקספורד (באנגלית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ח'ודאד רזח'אני, הכיבוש הערבי של איראן הסאסאנית, היסטוריה היום
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פארס, באתר אנציקלופדיה של היסטוריה עולמית
- ^ יחסי איראן - האימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיה איראניקה
- ^ ח'וסרו השני: התפשטות האימפריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ יזדגרד השלישי, מלך סאסאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ יזדגרד השלישי, באתר אנציקלופדיה של היסטוריה עולמית
- ^ מלחמת האזרחים הסאסאנית של 628 - 632, באתר Hyper-leap
- ^ העלייה וההתפשטות של האסלאם: מוחמד ועליית האסלאם (Muhammad and the Rise of Islam), באתר היסטוריה עולמית ללא גבולות
- ^ שלמה דב גויטיין (ערכה: חוה לצרוס-יפה), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, הוצאות מודן: מוחמד (פרק ב'); מכיבוש מכה עד מותו של מוחמד (עמ' 75 - 81)
- ^ הרדה - היסטוריה אסלאמית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ מלחמות הרדה, באתר אנציקלופדיה של היסטוריה עולמית
- ^ צבא האימפריה הסאסאנית - פרק א', באתר נשק וכלי מלחמה
- ^ צבא האימפריה הסאסאנית - פרק ב', באתר נשק וכלי מלחמה
- ^ פרופסור א. ש. שהאבזי, היסטוריה של איראן: הצבא הסאסאני, באתר לשכת החברה האיראנית
- ^ מקס וולש, כמה אפקטיבי היה צבא הראשידון?, באתר קוורה
- ^ לימודי אנקרה, המבנה והאתיקה בצורת הלחימה של צבא הראשידון
- ^ גאוגרפיה של מסופוטמיה, באתר תלמידי ההיסטוריה
- ^ brain4breakfast, מהו המפרץ? - דם ונפט (What the Gulf? - Blood and Oil), באתר יוטיוב
- ^ היסטוריה של מסופוטמיה: תקופת השלטון הסאסאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ הפלישה לעיראק - פרק 19: קרב השלשלאות, באתר רק אסלאם
- ^ קרב השלשלאות הגדול; ניצחונו האסטרטגי האדיר של ח'אלד בן אל-וליד, באתר CSS, PCS, ISSB and other Competitive examination preparation
- ^ ערבים II. הכיבוש הערבי של איראן, באתר אנציקלופדיה איראניקה
- ^ אל-חירה; עיר עתיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ הקרב על עין אל-תאמר, באתר Frankensaurus
- ^ הקרב על פיראז, באתר קרבות האימפריה הביזנטית