משתמש:ליאור/המדמנה/7

השיח הגזעי על מוצא יהדות אתיופיה

המיסיונר אהרן הנרי שטרן (1820–1885) היה האדם הלבן הראשון שהגיע לכפרים יהודיים רבים בצפון הרמה האתיופית, משנת 1859 ועד שנאסר בשנת 1863 בהוראת הקיסר תיאודרוס השני. שטרן, שנולד כיהודי ויצא לשמד בשנת 1840, טען כי ליהודי אתיופיה חזות יהודית מובהקת:

בפיזיונומיה, רוב הפלאשים ניחנים בעקבות ברורות למוצאם השמי. בקבוצה הראשונה שראינו בגונדר, היו כמה מאפיינים יהודיים שכל מי שראה אי-פעם את צאצאי אברהם בלונדון או ברלין לא יוכל לטעות בהם. גון עורם חיוור מזה של החבשים ועיניהם, אף כי שחורות ונוצצות הן, אינן כה גדולות באופן יחסי כמו אלה של שוכני הארץ האחרים.

— אהרן הנרי שטרן, נדודים בקרב הפלאשים בחבש, 1968, ISBN 0714618780 עמ' 197

ד"ר יעקב פייטלוביץ', שהקדיש את חייו להצלת נפשותיהם של יהודי אתיופיה כנגד מאמצי המיסיון, מצטט בהסכמה נדירה את המיסיונר שטרן במאמר משנת 1907. עדויות אלה השתלבו בשיח המדעי והפסבדו-מדעי באירופה של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, במסגרתו זיהו אנתרופולוגים וחוקרי תורת הגזע פנוטיפים שחורים בגזע היהודי ופנוטיפים יהודיים בשבטים שונים באפריקה. במזרח אפריקה האיטלקית הוחלו חוקי הגזע באיטליה על יהודי אתיופיה, מיד עם קבלתם. בשנת 1940 חוסלו 44 מראשי העדה היהודית, שהואשמו בבגידה ובהמרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכניות להשמדת יהודי אתיופיה, אך תבוסת איטליה לבריטים בקרן אפריקה מנעה את מימוש ההוראות.

החוקר אהרן אשׁכֹּלי מביא בספרו משנת 1943 עדות של בן העדה אברהם בן מאיר, לפיה בן פלאשה מסוגל לזהות את אחיו לעדה לפי תווי פניו, דהיינו לפי אפו המבדיל אותו מחבשים שאינם יהודים. הדמיון החזותי והתורשתי בין יהודי אתיופיה לשאר תפוצות היהדות צוינו על ידי רבנים ועסקנים במחלוקת המתמשכת על מוצאם היהודי וזכאותם לעלייה לפי חוק השבות. בשנת 1973 התפרסם דין וחשבון שחיבר ד"ר יוסף ליטבק ממשרד הקליטה, על בסיס מחקרים שמסקנותיהם הופרכו מאז:

מבחינה לאומית-תרבותית זרים הפלשים לגמרי לעם ישראל. מעולם לא הייתה להם זיקה כלשהי לעם היהודי מאז גלה מארצו וכנראה גם על קיומו לא ידעו (...) הידיעה על קיומו של העם היהודי, הרעיון בדבר שותפות כלשהי ביניהם לבין העם היהודי והניסיון לעורר ולטפח אצלם שותפות זו הובאו אל הפלשים מבחוץ. הייתה זו יוזמתם של מדענים ועסקנים יהודיים מתוך מניעים של סולידריות דתית ולאומית ובעיקר מתוך מניעים הומניטריים (...) ברם, מאמצים אלה זכו להד קלוש בלבד בקרב המוני הפלשים. (...) כאמור, קיימת גם שאלת ההשלכות וההשפעות של עניין עלייתם של פלשים לישראל על היחסים בין ישראל ואתיופיה. אין גם להתעלם מהעובדה שהשוני בצבע העור מהווה בעולם כולו, כולל הארצות המפותחות והמתקדמות ביותר – בריטניה וארצות הברית – מכשול רציני להשתלבות ולמיזוג חברתי. יתרה מזו – שוני זה משמש מקור לדעות קדומות, לרגשות איבה ולאי-הבנות. אלה שוב מולידים מתחים וניגודים המעוררים את היווצרותן של קבוצות קיצוניות הדוגלות באלימות ומסכנות את הסדר הציבורי והביטחון הפנימי. (...) בוודאי שלטובתם של הפלשים עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תכניות כלשהן להעלאתם לישראל.

— מתוך דו"ח ליטבק, 1973

לאחר שנבחר מנחם בגין לתפקיד ראש ממשלת ישראל פסק הלה שדו"ח ליטבק הוא "עוד מסמך אופייני לתקופת מפא"י" והורה לגנזו "במקום שצעירים לא יוכלו לקרוא אותו".

ככלל, שאלת הזיקה התורשתית בין תפוצות העם היהודי מעוררת עניין חריג בשיח הציבורי בישראל ובתפוצות. במקרה של בני שבט הלמבה בדרום אפריקה וקהילת בני ישראל בהודו, השפיעה קיומה של אסמכתא מדעית לדמיון תורשתי בינם לבין עם ישראל על גיבוש זהותם והגדרתם העצמית למול שכניהם. הבדל מהותי בין בני הלמבה לבני ביתא ישראל הוא התיעוד ההיסטורי הממושך של מנהגיהם היהודיים של בני ביתא ישראל, הקודם במאות שנים להתפתחות תורת הגזע באירופה.