משתמש:Barak a/נשים במוזיקה
.jpg)
המונח נשים במוזיקה כולל מלחינות, כותבות שירים, מוזיקאיות, זמרות, מנצחות, מוזיקולוגיות, מורות למוזיקה, מבקרות מוזיקה, עיתונאיות שסוקרות את התחום, נגניות ועוד. כמו כן, נכללים במונח גם ארגונים ותנועות נשיות בתחום המוזיקה, דוגמת ריוט גירל, תנועת פאנק פמיניסטית מחתרתית, שהתחילה בשנות התשעים המוקדמות בוושינגטון די. סי. ובאזור הפסיפיק נורת' וסט של ארצות הברית, שפעולת למען קידום נשים בתעשיית המוזיקה.[1]
בעשור השני של המאה ה-21, בעוד שהן מהוות חלק בלתי נפרד מסוגות המוזיקה הפופולרית, בראשן הפופ והדאנס, יש מעט מפיקות מוזיקליות ומבקרות ונגניות מוזיקת רוק. מיטב זמרות הפופ של התקופה המודרנית, כמו ביורק וליידי גאגא, מקדמות אג'נדות פמיניסטיות, שמתנגדות לסקסיזם ולאפליה מגדרית בתעשיית המוזיקה.[2][3] על-אף שקמו מאות מלחינות בין תקופת ימי הביניים עד העת המודרנית, הן זוכות לייצוג נמוך באופן משמעותי בקאנונים ספרותיים של המוזיקה הקלאסית, בספרי הלימוד של תולדות המוזיקה והאמנות ובאנציקלופדיות בנושא. לדוגמה, ב-Concise Oxford History of Music, שפורסם על ידי אוניברסיטת אוקספורד, מוזכרות מלחינות אחדות ביניהן קלרה שומאן.
נשים מהוות חלק ניכר בתחום הניגון הן במוזיקה קלאסית והן בתזמורות. אולם מאמר בנושא נגני קונצ'רטו, שפורסם בשנת 2015, הצביע על כך ש-84 אחוזים מהנגנים של התזמורת הסימפונית של מונטריאול הם גברים. בשנת 2012 חלקן של הנשים היוו כשישה אחוזים בתזמורת הפילהרמונית של וינה. נשים פחות נפוצות בסוגות נוספות של המוזיקה הפופולרית כמו רוק והבי מטאל, אם-כי היו מספר זמרות שנחשבות ליוצאות דופן בתחום, כמו נועה גרומן ובוני טיילר. בתחום הוראת המוזיקה דווקא יש רוב נשי: במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד המאה ה-20 כמעט כל האישים שעסקו בלימוד מוזיקה היו נשים.[4]
לדברי ג'סיקה דושן, כתבת מוזיקה מ-The Independent, איכותן של מוזיקאיות נאמד לעיתים קרובות בזכות הופעותיהן או יופיין, ולא על כישרונן המוזיקלי. עוד הוסיפה כי נשים מתמודדות באופן תכוף עם לחץ לגבי נראותן וחושניותן על הבמה או בתמונות. דושן טוענת כי נשים שלא מוכנות "להתייפה" למען תעשיית המוזיקה מצליחות הרבה פחות מאמניות שמוכנות לעשות זאת.[5] אדווינה וולסטנקרופט טוענת כי שערי תעשיית המוזיקה פתוחים לנשים במשך זמן רב, אך הן נוטות להתרחק ממקצועות הדורשים סמכות כמו ניצוח על תזמורת או ניהל אמנותי של מוזיקאי.[6] האישה שהקליטה את מספר השירים הגבוה ביותר היא אשה בהוסל, זמרת הודית שרוב שיריה שומשו לתעשיית הקולנוע הבוליוודית.
פזמונאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פזמונאי או תמלילן הוא אדם העוסק בכתיבת שירים או "פזמונאות", כלומר, כותב פזמונים. פזמונאים רבים גם מלחינים את יצירותיהם. המילה "תמלילן" או "ליריקן" מתייחסת בדרך כלל לאדם שאינו מלחין שירים אך כותב להם טקסט המיועד להלחנה או עבור לחן נתון.
תחילת המאה ה-19–המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
כמו רוב ההיבטים של עסקי המוזיקה בשנות ה-60 של המאה ה-20, כתיבת שירים הייתה תחום שנשלט על ידי גברים. אף על פי שהיו הרבה זמרות ברדיו, נשים נתפסו כמאזינות למוזיקה בלבד. שירה נחשבה לעיתים לתחביב מקובל עבור אישה, אך לנגן על כלי נגינה, לכתוב שירים או להפיק תקליטים נחשבו לעבודה גברית. נשים לא היו מסוגלות באותה התקופה לראות את עצמן כיוצרות. |
| אריקה אברמס ב-Rebeat, 28 בינואר 2015 |
רק מעטות מהפזמונאיות בארצות הברית פרסמו את יצירותיהן באופן מסחרי בין המאה ה-19 ל-20. לדברי ריצ'רד א. ראובלין וריצ'רד ג. בייל, ההתעלמות מכותבות השירים שלא פרסמו את שיריהן היא כתם בולט ומביך בהיסטוריית המוזיקה האמריקאית.[4] הם הוסיפו כי נשים נאבקו להוציא לאור את כתביהן בסמטת טין פאן, שם אוכלסו רוב משרדי ההוצאות לאור והמפרסמים האמריקאיים. ”לפני 1900 ואף לאחר מכן היה מצופה מנשים לבצע שירים, ולא לכתוב אותם” – ציינו במאמר שלהם אודות המוזיקה האמריקאית. בשנת 1880 פרסם מבקר המוזיקה ג'ורג' פ. אפטון את ספרו Women in Music, בו טען כי לנשים אין את הכישרון, היכולת והיצירתיות הדרושים לכתיבת שיר בגלל התכונות הביולוגיות שטמונות בגופן. מאוחר יותר הוסכם כי נשים ייקחו חלק קטן בהוראת מוזיקה בבתי הספר המקומיים. אולם במרוצת השנים הן הפכו למין השולט בתחום: עד תחילת המאה ה-20 לימדו בבתי הספר יותר מורות למוזיקה מאשר מורים.[4] כחלק מתפקידם ללמד את הדור הצעיר מוזיקה, נשים רבות היו כותבות שירי ילדים ויצירות המתאימות אפילו לגיל הרך. במחצית המאה ה-19 החלו להופיע פזמונאיות רבות, ביניהן פאוסטינה האסה הודג'ס, אוגוסטה בראון ומריון דיקס סאליבן. עד שנת 1900 רבים מהפזמונאיות נאלצו להשתמש בשם עט או להסתיר את זהותן באמצעות חתימה בראשי תיבות כדי שהקוראים לא יבחינו כי מדובר בטקסט פרי עטה של אישה.[4]
קארי ג'ייקובס-בונד הייתה המלחינה המפורסמת ביותר של תחילת המאה ה-19. היא הפכה לאישה הראשונה שמכרה מיליון עותקים של יצירותיה.[4] שרלוט בלייק (1885–1979) הייתה פזמונאית בצוות המוזיקלי של חברת ".Whitney Warner Publishing Co" בדטרויט שבמישיגן. השם החתום בכל השירים שכתבה היה "ש. בלייק", על מנת שהיא תסתיר את שמה הנשי בהתאם לבקשת החברה בה עבדה. קארו רומא היה שמה הגברי של קארי נורת'לי, זמרת ופזמונאית שכתבה עשרות שירי מחרוזת. בין השירים שפרסמה ניתן למנות את "Can't Yo' Heah Me Calling", "Faded Rose", "The Angelus", "Thinking of Thee" ו-"Resignation". כ-95 אחוזים מהפזמונאים שעסקו במיוזיק הול בבתי המרזח בממלכה המאוחדת היו גברים. עם זאת, כ-30 אחוזים מזמרי הז'אנר היו נשים.[7]
ג'אז במחצית הראשונה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחום הג'אז נודע במשך תקופה לא מבוטלת, בעיקר בין המחצית השנייה של המאה ה-19 למחצית הראשונה של המאה ה-20, כתחום שבו רוב כותבי השירים היו גברים. עם זאת, גם בתקופה ההיא קמו פזמונאיות רבות שזכו לפרסום רב על יצירותיהן המוזיקליות. בשנות ה-30 כתבה אן רונל (1905–1993) כמה שירי ג'אז, שבמרוצת השנים הפכו ללהיטים ולסטנדרט מקובל בז'אנר. הרצועות המכורות ביותר פרי עטה הייתה "Willow Weep for Me" (1932), שהוקלטו לו מספר גרסות כמו של טוני בנט, פרנק סינטרה ובילי הולידיי,[8] ו-"Who's Afraid of the Big Bad Wolf?", שנמכר לחברת דיסני.[9] איירין היגינבות'אם (1918–1988) כתבה למעלה מ-50 שירים, כשהידוע ביותר שלה הוא "Good Morning Heartache" שהוקלט ב-1946 על ידי בילי הולידיי. מאוחר יותר זכה למספר רב של גרסות כיסוי, כמו אלו של דיינה וושינגטון, דיאנה רוס, נטלי קול וטוני בנט.[10] ההקלטה של רוס אף הגיעה למקום ה-20 במצעד שירי ה-R&B/היפ-הופ של הבילבורד.[11] דורותי פילדס (1905–1974) כתבה למעלה מ-400 שירים, בעיקר למחזות זמר בברודוויי ולסרטים ובכללם שירים הנכללים בספר השירים האמריקאי הגדול. חלק מיצירותיה נוגנו על ידי דיוק אלינגטון. היא כתבה לצד ג'רום קרן את "The Way You Look Tonight" שזכה בפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר בשנת 1936. בנוסף, במרוצת השנים שיתפה פעולה עם ג'ימי מקיו והוציאה לאור מספר סטנדרטי ג'אז כמו "Exactly Like You" ו-"On the Sunny Side of the Street". ליל הארדין ארמסטרונג (1898–1971), אשתו השנייה של לואי ארמסטרונג, הייתה פסנתרנית בלהקת הג'אז של ג'ו "קינג" אוליבר. שירה המפורסם "Struttin' with Some Barbecue" הוקלט יותר מ-500 פעמים על ידי אמנים שונים. בין יצירותיה הנוספות ניתן למנות את "Doin' the Suzie Q", "Just for a Thrill" ו-"Bad Boy". על-אף שבילי הולידיי התפרסמה בעיקר בתור זמרת, היא כתבה יחד עם ארתור הרצוג הבן את "Don't Explain" ו-"God Bless the Child", ואת שיר הבלוז "Fine and Mellow".[9]
מוזיקת הג'אז הייתה כלי בו נשים ניסו להפוך את העולם השמרני ולעולם ליברלי יותר. היא סללה את הדרך לשילוב הנשים בעולם המוזיקה, הן כמלחינות, פזמונאיות וכותבות. הביקוש הרב באוכלוסיית הנשים שרצו לעבוד בתעשיית המוזיקה הביא בהתאמה לגידול באפשרויות התעסוקה בתחום אמנויות הבמה. מחזמר הג'אז הראשון בתיאטראות ברודוויי, ספינת השעשועים, עלה בבכורה בשנת 1927 בזכות החלוציות בסוגה. מוזיקת הג'אז הפכה במאה ה-20 לסביבה שוויונית יותר במבחינה מגדרית.[12] אישה אחת שהייתה בעלת השפעה רבה במוזיקת הג'אז היא בסי סמית, שידועה בכינוי "קיסרית הבלוז". חיה בין השנים 1894–1937, שמה מונצח בהיכל התהילה של הרוק אנד רול, וב-1989 הוענק לה פרס גראמי למפעל חיים.[13]
פופ במחצית השנייה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לג'אז, גם בסוגת הפופ הנורמה המקובלת הייתה שתחום הכתיבה משוייך לגברים, והזמר מוקדש לנשים.[14] עם זאת, בשנות ה-60 קמו מספר כותבות ופזמונאיות ששינו תפיסה זו. קרול קינג יצרה יחד עם בעלה, גרי גופין, את "The Loco-Motion", שדורג במקום ה-359 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של המגזין רולינג סטון, ואת "Will You Love Me Tomorrow", שגרסתן של השירלס הגיעה למקום הראשון בבילבורד הוט 100. קינג הייתה האישה הראשונה שקיבלה את פרס גרשווין למוזיקה בשנת 2013.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Feliciano, Steve. "the Riot Grrrl Movement". New York Public Library.
- ^ Crawford, Anwen (26 במאי 2015). "The World Needs Female Rock Critics". The New Yorker. אורכב מ-המקור ב-8 בנובמבר 2021. נבדק ב-7 באפריל 2018.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Mizoguchi, Karen (12 בדצמבר 2015). "Lady Gaga Calls Music Industry a 'F—king Boys Club'". People. ארכיון מ-8 בנובמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 "Women Composers in American Popular Song, Page 1". Parlorsongs.com. 25 במרץ 1911. נבדק ב-20 בינואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "CBC Music". Canadian Broadcasting Corporation. נבדק ב-7 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Duchen, Jessica (28 בפברואר 2015). "Why the male domination of classical music might be coming to an end". The Guardian. נבדק ב-20 בינואר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ John Mullen, The Show Must Go On! Popular Song in Britain During the First World War, Ashgate Publishing, Ltd., 2015
- ^ Gioia, Ted (2012). The Jazz Standards. Oxford: Oxford University Press. pp. 460–462. ISBN 978-0-19-993739-4.
- ^ 1 2 Gioia, Ted (12 במרץ 2013). "Five women songwriters who helped shape the sound of jazz". OUPblog.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "secondhandsongs.com". Secondhandsongs.com. נבדק ב-25 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Chart Beat". Billboard.com. נבדק ב-31 במאי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "jazzlib". d.umn.edu. נבדק ב-20 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Inductee Explorer". Rock & Roll Hall of Fame. נבדק ב-20 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ White, Erika (28 בינואר 2015). "Music History Primer: 3 Pioneering Female Songwriters of the '60s". REBEAT Magazine.
{{cite web}}: (עזרה)