טוני בנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
טוני בנט
Tony Bennett
בנט, 2010
בנט, 2010
לידה 3 באוגוסט 1926 (בן 95)
קווינס, ניו יורק
שם לידה אנתוני דומיניק בנדטו
שם במה Tony Bennett עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19492021 (כ־72 שנים)
מקום לימודים התיכון לאומנויות ועיצוב במנהטן עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פופ, ג'אז
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קולומביה • MGM • אימפרוב • לגסי • ורב
שיתופי פעולה בולטים פרנק סינטרהביל אוונסקיי די לאנגליידי גאגאדיאנה קרול
בת זוג פטרישיה ביץ'(1952–1971)
סנדרה גרנט (1971–1983)
סוזן קרו (2007–הווה)
צאצאים אנתוניה בנט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
Official website האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנתוני דומיניק בנדטואנגלית: Anthony Dominick Benedetto; נולד ב-3 באוגוסט 1926[1]), ידוע בשם הבמה שלו טוני בנט, הוא זמר וצייר אמריקאי, השר בסגנון פופ מסורתי, ביג בנד וג'אז. ציוריו, שצוירו תחת שם הולדתו, מוצגים במספר מוסדות אקדמיים למוזיקה ולאומנות. הוא המייסד של בית הספר לאמנויות על שם פרנק סינטרה, הממוקם בשכונת הולדתו, אסטוריה שבניו יורק.[2]

בנט החל לשיר בגיל צעיר מאוד. בראשית שנות העשרים לחייו שירת בצבא ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה כחייל חי"ר בזירה באירופה. לאחר מכן התמקד בשירתו בסוגת הג'אז וחתם חוזה הקלטות בחברת התקליטים קולומביה רקורדס. הסינגל הראשון שלו, "Because of You", יצא לאור בשנת 1951. הוא נכלל כרצועה השישית באלבום הבכורה שלו Because of You. לאחר יציאת האלבום החליט בנט כי סוגת הג'אז תלווה את הקריירה שלו לאורך כל שנותיה; הוא סיים את העשור שישי של המאה ה-20 עם מגוון אלבומי הז'אנר דוגמת The Beat of My Heart ו-Strike Up the Band. בשנת 1962 הוציא לאור את השיר "I Left My Heart in San Francisco", שזכה בפרס גראמי להקלטת השנה ולהופעת הפופ הווקאלי הטובה ביותר – לגבר. במרוצת שנות ה-60 וה-70 בנט לא קיבל את הפופולריות לא ציפו בחברת התקליטים שחתם. אולם בתחילת שנות ה-80 הוא התחיל להתפרסם מחדש, בעיקר בקהל הנוער החדש שהושפע מלהיטי הביטלס וקווין, תוך ששמר על סגנונו המוזיקלי. הוא הוציא אלבומים שקיבלו תואר זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.

עם תחילת המילניום השלישי הוציא בנט לאור אלבומי אולפן משותפים עם זמרים נוספים דוגמת דיאנה קרול וביל צ'ארלפ. בשנת 2014 פרסם עם ליידי גאגא את האלבום הראשון שלהם, Cheek to Cheek. השניים יצאו לסיבוב הופעות, בשם "Cheek to Cheek Tour", על מנת לקדמו בשווקים הבינלאומיים. בשנת 2021 יצא האלבום המשותף השני של הצמד, Love for Sale. הוא הצהיר כי זה יהיה האלבום האחרון שלו עד יום מותו.

במרוצת הקריירה המוזיקלית שלו זכה ב-19 פרסי גראמי, כולל פרס מפעל חיים שהוענק לו ב-2001, בשני פרסי אמי לבידור בפריים טיים ובפרס מרכז קנדי. הוא מכר כ-50 מיליון עותקים של שיריו ואלבומיו ברחבי העולם. בפברואר 2021 נחשף כי בנט סובל מאלצהיימר, שהתגלה אצלו עוד בשנת 2016.[3] באוגוסט 2021 הודיע על פרישתו מהקריירה המוזיקלית שלו, שכן מצבו הבריאותי הדרדר משמעותית.[4]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנט נולד ב-3 באוגוסט 1926, בבית החלום סנט ג'ון בלונג איילנד סיטי שבקווינס, ניו יורק.[5] אביו, ג'ון בנטו, עבד כזבן במכולת השכונתית, ואילו אמו, אנה, הייתה תופרת.[6] בשנת 1906 היגר ג'ון מפודרגוני, שכונה כפרית מזרחית בעיר רג'ו די קלבריה שבדרום איטליה, לארצות הברית. לעומתו, אנה נולדה בניו יורק, כמה חודשים אחרי שהוריה היגרו לשם מקלבריה.[7] משפחתם המורחבת הצטרפה אליהם כחלק מההגירה ההמונית של האיטלקים בשנים 18001914. בנט גדל יחד עם אחותו הבכורה, מרי, ואחיו הגדול, ג'ון ג'וניור.[8] בנט, שגדל לאבא חולה, גדל למשפחה ענייה מאוד.[9] ג'ון, אביו, החדיר לבנט את אהבתו לאמנות, מוזיקה וספרות. אולם בגיל 10 הוא נפטר.[10] לימים זיהה בנט את עצמו כדמוקרט, כיוון שלא תמך במדיניות הכלכלית של הרברט הובר הרפובליקני בתקופת השפל הגדול.[11]

כנער, האזין בנט בעיקר לשירי ג'אז של מוזיקאים רבים דוגמת אל ג'ולסון, אדי קנטור, ג'ודי גרלנד, בינג קרוסבי, לואי ארמסטרונג וג'ק טיגרדן. דודו דיק, שהיה רקדן סטפס מוכר במופעי וודוויל, הנחה את בנט בראשית דרכו בקריירת המוזיקה שלו.[12] כבר בגיל 10 הוא הופיע בטקס פתיחת גשר טרייבורו, לצד ראש עיריית ניו יורק ה-99 פיורלו לה גוארדיה.[13][14] בגיל 13 החל לעבוד כמלצר מזמר במספר מסעדות איטלקיות במקום מגוריו.[15][16]

הוא למד ציור ומוזיקה בבית הספר לאמנות תעשייתית.[17] אולם בגיל 16 נאלץ לנשור מבית הספר כדי לסייע לכלכל את ביתו. הוא עבד בעיקר בבית הייצור של עיתוני Associated Press במנהטן, אם-כי מדי פעם נסע לפרוורי העיר לעבודות מזדמנות אחרות. כיוון שרצה להקים קריירה ענפה כזמר, חזר לעבודתו כמלצר מזמר. הוא שר במגוון אירועים ביניהם חתונות, הלוויות וימי הולדת.[18]

מלחמת העולם השנייה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1944, בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, גויס בנט לשירות בצבא ארצות הברית.[19] את הכשרתו הבסיסית לשירות בחיל רגלים כרובאי עשה בפורט דיקס ובפורט רובינסון. אחד הסמלים שפיקד על יחידתו של בנט לא חיבב אותו, כיוון שהיגר מאיטליה. הוא הכריח אותו לבצע עבודות ניקיון של המטבח הצבאי או של רובי בראונינג אוטומטיים.[20] בינואר 1945 הוצב בנט כחייל חי"ר ברגימנט הרגלים ה-255 של אוגדת הרגלים ה-63. יחידתו ניצחה בקרב על הבליטה, שנערך בחודשים דצמבר 1944 עד ינואר 1945. במרץ אותה השנה הוצב בקו הקדמי באחת מהקרבות שלחמו נגד מדינות הציר.[21]

כשהנאצים החלו להידחק חזרה לגבולות גרמניה, בנט ופלוגתו לחמו בקרבות קשים מנשוא, בתנאי החורף האירופאי הקשה. לעיתים קרובות הם הסתתרו ימים שלמים בעמדות ירי אמריקניות, במטרה להתחמק מאש תותחי נ"מ 88. בסוף מרץ הם חצו את נהר הריין ונכנסו לגבולות גרמניה. הם עברו עיר אחר עיר כדי לכלוא את החיילים הנאצים שנותרו;[22] במהלך השבוע הראשון של חודש אפריל הם הספיקו לחצות את נהר קוצ'ר ולקראת חודש מאי כבר הגיעו לדנובה.[23] במהלך הקרבות נמלט בנט ממוות בטוח כמה פעמים. ניסיונו האישי והמראות הקשים שראה בשדה המלחמה קירבו את האידאולוגיה שלו לפציפיזם. בשלהי המלחמה היה מעורב בשחרור מחנה ריכוז של הנאצים ליד מחוז לנדזברג, שבו היו כמה שבויי מלחמה אמריקניים.

בזמן שהותו בגרמניה הנאצית הצטרף ללהקה צבאית מאולתרת, והופיע מול הכוחות האמריקניים שישבו לצדו. במרוצת שירותו כמבצע בלהקה צבאית, נפגש עם נגנים רבים והחל לבסס את מעמדו כזמר מקצוע. בעקבות סעודה שערך עם חברו מילדותו, שהיה ממוצא אפריקאי, דרגתו הצבאית של בנט הונמכה והוא שובץ לתפקידי משרד ורישום.[א][24]

בשנת 1946 השתחרר בנט משירותו הצבאי, ושב לביתו בארצות הברית. הוא החל ללמוד בענף התיאטרון האמריקני, בהתאם לחוק שעבר ב-22 ביוני 1944, המספק סיוע בשיקום חייהם של הבאים מהמלחמה. הוא למד את טכניקת השירה האיטלקית והמדוקדקת "בל קנטו", כדי לשמור על קולו במיטבו גם כשהיה איש שיבה.[25] הוא חזר לעבודתו כמלצר מזמר, והשתדל להופיע בכל רחבי העיר ניו יורק. הוא שמע לעצתו של אחד המורים בענף התיאטרון האמריקני, והחל לחקות צלילים וקולות מפורסמים, בעיקר אלו הקשורים לתעשיית המוזיקה דוגמת הסקסופון של סטן גץ והפסנתר של ארט טייטום. זה עזר לו ללמוד לעומק את יכולת האלתור בשירתו.[26][27]

בשנת 1949 ביקשה פרל ביילי מבנט להיות המופע חימום שלה בגריניץ' וילג'. במופע נכח הבדרן הבריטי בוב הופ, שהציע לולשנות את שמו המיושן, בנדטו, לבנט. בשנת 1950 חתם חוזה הקלטות על חברת התקליטים קולומביה רקורדס.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1951–1959: ראשית הקריירה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנט (מימין) לצד אירב קופקינט, עיתונאי אמריקאי

בניגוד למוזיקה המאפיינת את שנות ה-50, בנט החל את הקריירה שלו כחובב פופ מיינסטרים. הסינגל הראשון שלו, "Because of You", יצא לאור ב-30 באפריל 1951. זו בלדה שהפיק מילר בעיבוד תזמורתי של פרסי פיית'. השיר החל לצבור פופולריות בג'וקבוקס, וב-8 בספטמבר אותה השנה ניצב במקום הראשון של הבילבורד הוט 100, שם שהה עשרה שבועות רצופים. ב-19 בינואר 1952 הגיע "Because of You" למקום הראשון גם במצעד הסינגלים האוסטרלי. מילר המשיך לעבוד עם בנט על ההקלטות הבאות שלו. "Blue Velvet" יצא לאור ב-21 בספטמבר 1951. בנט ביצע את השיר רבות בקונצרט הקבוע שלו בתיאטרון פאראמונט בניו יורק.[ב][28]

בשנת 1953 שירו השלישי של בנט שהגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100, "Rags to Riches", יצא לאור. בניגוד לקודמיו, "Rags to Riches" היה בעל מקצב מהיר וצלילי ביג בנד. בחלק האינסטרומנטלי שלו נוגנו צלילים של כלי נשיפה ממתכת וטנגו. הוא ניצב בראש מצעד הבילבורד שמונה שבועות רצופים. מאוחר יותר באותה השנה פנו מפיקי "קיסמט", אחת מהפקות התיאטרון של ברודוויי, לבנט בבקשה להקליט את "Stranger in Paradise", בניסיון לקדם את המחזמר בעת שביתת כלי התקשורת בניו יורק. "Stranger in Paradise" הגיע למקום השני בבילבורד הוט 100, ולמקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי והאוסטרלי.[29] הוצאת השיר נחשבת לאבן דרך משמעותית בראשית הקריירה של בנט כזמר, שכן הוא החל להתפרסם באירופה גם כן.[30]

במחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה מגמת עלייה באהדת ז'אנר הרוק אנד רול, והפרסום שקיבלו זמרי הפופ באותה התקופה דעך. באותה תקופה מספר אמנים אף פרשו מהקריירה המוזיקלית שלהם, כיוון שלא הצליחו לחזור למיינסטרים המקובל. עם זאת, בנט, בניגוד לשאר אמני הז'אנר, הצליח להגיע עם שיריו שמונה פעמים לארבעים השירים הפותחים של הבילבורד הוט 100. בשנת 1957 "In the Middle of an Island" אף הגיע בשיאו למקום התשיעי.[31]

במהלך חודשי אוגוסט-ספטמבר 1956 הנחה בנט תוכנית טלוויזיה קבועה, ששודרה במוצאי שבת, בשם "The Tony Bennett Show". זו באה כדי להחליף את תוכניתו של פרי קומו, שלא שודרה בעונת הקיץ.[32] פטי פייג' ויוליוס לה רוזה הנחו את התוכנית גם כן, כמה חודשים לפני בנט. בשנת 1959 הוא נחלץ פעם נוספת לעזרתו של קומו, שנעדר בעונת הקיץ, והנחה את התוכנית לצד תרזה ברואר וג'יי פי. מורגן.

1954–1965: צבירת פופולריות והמשך הקריירה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנט (ימין) עם המלחין הרולד ארלן בחזרות לקראת שידור הפרק העשירי של "The Twentieth Century"

בשנת 1954 הפך צ'אק ויין, גיטריסט ג'אז אמריקאי ויליד ניו יורק, למנהלו המוזיקלי של בנט. בנט הוציא את אלבומו הראשון שאורכו עולה על חצי שעה בשנת 1957, Cloud 7. ויין הופיע בחלק מרצועות האלבום כגיטריסט וכמעבד, ואף קיבל על כך קרדיט בגב אריזת התקליט והתקליטור. Cloud 7 הוא האלבום שהראה את זיקתו ואהבתו של בנט לסוגת הג'אז על גווניה, החל מג'אז ווקאלי וכלה בג'אז-פופ. באותה השנה עזב ויין את תפקידוף ואת מקומות תפס ראלף שרון.[33] שרון עודד את בנט להמשיך ולבצע שירי ג'אז, ולא שירי אהבה נכזבת, שלטענתו, הפכו למאוסים ובלתי-נסבלים לשמיעה.

שנת 1957 הייתה לשנת מפתח בקריירה המוזיקלית של בנט. מעבר לאירועים השונים שקרו בחייו המקצועיים, הוא הוציא לאור את האלבום The Beat of My Heart. בחלק משירי האלבום הופיעו מיטב זמרי הג'אז של התקופה, דוגמת הרבי מאן ונאט אדרלי. הוא אופיין בצלילים שהופקו מכלי ההקשה בהשראת ארט בלייקי וג'ו ג'ונס. The Beat of My Heart קיבל אהדה רבה מטעם מבקרי המוזיקה, ואף קיבל ציון של ארבעה וחצי כוכבי זהב מתוך חמישה באתר "Allmusic".[34] בנט המשיך לעבוד עם התזמורת של קאונט בייסי, שליוותה אותו באלבום, והפך לסולן הראשי ממין זכר שלה. האלבומים Strike Up the Band (1958) ו-In Person! היו שיתופי פעולה שהופקו יחד עם התזמורת.

ביוני 1962 הפיק בנט קונצרט מקודם ובעל תמיכה של חברת התקליטים קולומביה רקורדס בקרנגי הול שבניו יורק. הוא אירח שם כמה ממיטב אמני הג'אז של אותה התקופה, דוגמת אל קון, קני בורל, קנדידו קמרו ושלישיית ראלף שארון. זו הייתה הפעם הראשונה שבעלי הקרנגי הול העלו מופע של אמן פופ־ג'אז, למעט הופעתה של ג'ודי גרלנד בשנה לפני כן.[35] המופע כלל ארבעים וארבעה שירים הכוללים את הלהיטים "I've Got the World on a String" ו-"The Best Is Yet to Come". הוא נחל הצלחה מסחרית גבוהה מאוד, ובזכות כך התבסס המוניטין הרחב של בנט כזמר ג'אז פופולרי עוד יותר.[36] הקונצרט הוקלט ויצא לאור ב-23 ביולי 1962 בפורמט אלבום הופעה בשם Tony Bennett at Carnegie Hall. בנט הופיע בד בבד בטלוויזיה, ובאוקטובר אותה השנה אף הופיע בפרק הראשון בהנחיית ג'וני קרסון של "The Tonight Show".[37]

כמו כן, בשנת 1962 יצא לאור הסינגל "I Left My Heart in San Francisco". תחילה הוא הוצע לזמרת אופרה ששמה אינה ידועה, אולם לבסוף בנט הקליט ופרסם את גרסתו.[38] הוא בילה כשנה במצעדי הסינגלים השונים ברחבי העולם והגדיל את חשיפתו של בנט לקהל האירופאי, חרף הגעתו למקום ה-19 במצעד הבילבורד הוט 100 האמריקאי.[36] האלבום I Left My Heart in San Francisco, בו נכלל השיר, הגיע למקומות ה-17 וה-13 בבילבורד 200 ובמצעד האלבומים הבריטי בהתאמה. כמו השיר גם הוא קיבל תואר זהב מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי על נתוני המכירות שלו. בנוסף, "I Left My Heart in San Francisco", הסינגל, זכה בפרס גראמי עבור הקלטת השנה ועבור ביצוע הפופ הווקאלי הטוב ביותר לגבר. בשנת 2001 הוא אף דורג במקום ה-23 ברשימת "השירים המשמעותיים ביותר מבחינה היסטורית של המאה ה-20", שפורסמה על ידי הקרן הלאומית לאמנויות ואיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.

אלבומו הבא של בנט, I Wanna Be Around... (1963) הגיע למקום ה-26 בבילבורד 200, והרצועות "I Wanna Be Around..." ו-"The Good Life" הגיעו לעשרים השירים הפותחים בבילבורד הוט 100. השני מביניהם אף דורג במקום השביעי במצעד השירים העכשוויים למבוגרים ובמקום ה-27 במצעד הסינגלים הבריטי. הוא נמכר בכ-500,000 עותקים ברחבי ארצות הברית, ועל נתוני מכירות אלה הוענק לו תואר זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.[39][40] לימים השיר נכלל בארבעת האלבומים המצליחים ביותר של בנט, דוגמת MTV Unplugged (1993) ו-Duets: An American Classic (2006).

טוני בנט הוא הזמר הטוב ביותר בתעשיית המוזיקה. הוא ממלא אותי ברגש בכל פעם מחדש כשאני צופה בו. הוא מסוג הזמרים שמעביר את המסר של המלחין והכותב בצורה כה נהדרת ומלאת רגש.

פרנק סינטרה בריאיון למגזין Life, 1965.[25]

עם עלייתם של הביטלס בעקבות הוצאת האלבום A Hard Day's Night ותחילת עידן "הפלישה הבריטית" בשנת 1964 התרחשה נקודת מפנה במוזיקת המיינסטרים המקובלת. לא עוד שירי פופ וסטנדרטי ג'אז. את מקומם תפסו שירי הרוק, כמו "I Want to Hold Your Hand" ו-"Yesterday". החל מתקופה זו הדרדרה הפופולריות לה זכה בנט כאמן מוביל בסוגת הג'אז, אם-כי במהלכה הוציא לאור כמה אלבומים ושירים שזכו להצלחה מסחרית מידתית: השיר האחרון שלו שהגיע ל-40 השירים הפותחים של הבילבורד הוט 100 הוא "If I Ruled the World", שדורג במקום ה-34 ונכלל ב-If I Ruled the World: Songs for the Jet Set.[41] בשנת 1966 שיחק בסרט The Oscar בניסיון להחזיר לעצמו את המוניטין הרחב שהיה לו. אולם ידו לא הייתה על העליונה ומבקרי הקולנוע כינו את כישרון המשחק שלו כ"בינוני".[42]

1965–1979: דעיכה משמעותית בהצלחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965 התפטר ראלף שרון מתפקידו כמנהל המוזיקלי של בנט.[33] מנכ"ל חברת התקליטים קולומביה רקורדס, קלייב דייוויס, ראה את נתוני המכירות של אלבומיו של בנט יורדות בהתמדה. לכן, הציע לו להקליט באלבומו החדש חומרים עכשוויים, שזכו כבר להצלחה מסחרית בשווקים הבינלאומיחם. לטענתו של דייוויס, הרפרטואר של בנט היה מויישן, ולא פנה לקהל הצעיר החדש.[43] באותה תקופה פנתה חברת התקליטים לרבים ממצבת האומנים החתומים בה, דוגמת לנה הורן וברברה סטרייסנד, במטרה לשנות את סוגם המוזיקלי המועדף.[14] חלק מהמוזיקאים ראו את ההזדמנות להשתלב ברוח העכשווית של מוזיקת המיינסטרים כמו פגי לי, אולם בנט הטיל רבב בהצעת קולומביה רקורדס. ”לאחר שחברת התקליטים פנתה אליי ניסיתי לבחור כמה שירי רוק עכשוויים שיכולתי לסבול. זאת אומרת שרוב השירים שהאזנתי להם עוררו בי בחילה“ – כתב בנט באוטוביוגרפיה שלו.[44] בעצת חברת התקליטים יצא לאור האלבום Tony Sings the Great Hits of Today!, שכלל את "MacArthur Park" של ריצ'רד האריס ו-"Something" של הביטלס. שני הרצועות זכו להצלחה בינלאומית באותה התקופה, ועל-כן צופה מ-Tony Sings the Great Hits of Today! להיות אלבום מצליח מאוד של בנט. הציפיות של חברת התקליטים היו לשווא, והאלבום הצליח להגיע למקום ה-144 בלבד בבילבורד 200.

בין השנים 19711972 הוציא בנט לאור את אלבומי האולפן Love Story,‏ Summer of '42 ו-With Love שהגיעו למקום ה-67, ה-182 וה-167 בבילבורד 200 בהתאמה. אולם המשיך ונצר במוחו את מורת רוחו כשהתבקש על ידי קולומביה רקורדס לייצר חומר עכשווי. הוא אף השווה את הבקשה הזו לאמו, שהתבקשה מכמה מלקחותיה שחיו מהיד אל הפה לתפור עבורם שמלה "זולה".[45] על רקע הסכסוך בינו לבין קולומביה רקורד החליט בנט לעזוב אותה ולעבור לחברת ורב רקורדס. לאחר מכן עבר לתקופה ללונדון, שם הנחה תוכנית טלוויזיה בשם "Tony Bennett at the Talk of the Town".‏[46] יחד עם חברת התקליטים החדשה שלו ניסה עוד כמה סוגות מוזיקליות שונות, כולל עוד כמה יצירות של הביטלס, אך המשיך להיכשל בשווקים הבינלאומיים מבחינה מסחרית. בעוד כמה שנים נפרע החוזה בינו לבין ורב רקורדס, והוא נותר במשך כמה חודשים ללא ליווי של חברת תקליטים.[14][47]

בעקבות כך הקים בנט חברת תקליטים משלו בשם אימפרוב רקורדס. הוא הקליט את השיר "What is This Thing Called Love?", והוציא שני אלבומי אולפן לאור עם ביל אוונס The Tony Bennett/Bill Evans Album (1975) ו-Together Again. אולם לאימפרוב לא היה הסכם עם חברת תקליטים גדולה שתממן את הוצאותיה, ולכן עד שנת 1977 פשטה את הרגל.[48]

כששנות ה-70 קרבו לסיומן לא היה לבנט חברת תקליטים, מנהל מוזיקלי וקונצרטים שהזמינו אותו מחוץ ללאס וגאס. הוא פיתח התמכרות לסמים, הונו ירד באופן משמעותי, ושירות הכנסות הפנים של ארצות הברית ניסה להוציא צווים משפטיים נגד בנט.[26][48]

1979–1989: שינוי בקו הקריירה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 לקח בנט מנת יתר של קוקאין, שכמעט גרמה למותו. לאחר מכן התקשר לבניו, דני ודיי, וציין כי הוא מרגיש אבוד הן בחייו האישיים והן בקריירה המקצועית שלו כזמר ג'אז. הוא הוסיף וטען כי קהל היעד הקבוע שלו כבר לא מעוניין להאזין למוזיקה ביצירתו.[26]

גם דני בנט, בדומה לאביו, הגיע לנקודת שפל בקריירת המוזיקה שלו. להקתו, שהוקמה יחד עם אחיו דיי בשם Quacky Duck and His Barnyard Friends, הגיעה למיצוי מבחינה מסחרית. מגבלותיו הווקאליות של דני הורגשו באלבום האחרון של הלהקה, אך הוא התגלה כאיש עסקים מצליח. לעומת זאת, לאביו, היה כישרון מוזיקלי אדיר, אך לא היה לו ידע פיננסי לתכנן ולכלכל את הקריירה המוזיקלית שלו. לכן, דני הפך למנהל המוזיקלי של אביו.[48] הוא השתלט על ההוצאות הכספיות של אביו, החזיר אותו לניו יורק, והחל לארגן לו הופעות קבועות בקולג'ים ובתיאטראות קטנים כדי להרחי אותו מהתמכרותו לסמים. לאחר מאמץ מסוים הנהיג דני תוכנית פיננסית חדשה ומוצלחת בה יוחזרו כל החובות של בנט לשירותי המס של ארצות הברית. עד שנת 1986 הוחתם בנט מחדש בקולומביה רקורדס, הפעם עם שליטה על תכני היצירות שהוא מוציא לאור. לאחר מכן פרסם את האלבום The Art of Excellence. הוא הגיע למקום ה-160 בבילבורד 200 – האלבום הראשון של בנט שנכנס למצעד מאז 1972.[49]

שיר הנושא "Life in a Looking Glass" של סרט הקולנוע That's Life הושר על ידי בנט וקיבל מועמדות לפרס אוסקר בקטגוריית "השיר המקורי הטוב ביותר".[50]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טוני בנט בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתקופה זו נאסר על חיילים אמריקניים להתרעות עם אפרו-אמריקאים.
  2. ^ בנט ערך בקונצרט שבע הופעות ביום, החל מ-10:30 בבוקר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Tony Bennett Biography". Biography.com. אורכב מ-המקור ב-15 במרץ 2018. נבדק ב-12 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Corey Kilgannon (26 ביוני 2009). "He's Never Left Astoria Behind". The New York Times. ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 במאי 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Aswad, Jem (1 בפברואר 2021). "Tony Bennett Reveals Battle With Alzheimer's Disease". Variety. נבדק ב-1 בפברואר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ "Tony Bennett: Legendary singer retires from stage aged 95". BBC News. 13 באוגוסט 2021. נבדק ב-13 באוגוסט 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ Bennett, Tony (7 בדצמבר 2010). The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett (באנגלית). Simon and Schuster. ISBN 978-1-4516-3499-0. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 19–23
  7. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, p. 29
    ”Tony Bennett's paternal grandfather, Giovanni Benedetto, grew up in the village of Podargoni, above Reggio Calabria. The family were poor farmers, producing figs, olive oil, and wine grapes. His mother's family, the Suracis, also farmed in Calabria. Neither side of the family could read or write“
  8. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 27
  9. ^ Robert Sullivan (24 בספטמבר 2007). "Tony Bennett: The musician and the artist". Today.com. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 24–25
  11. ^ Brady, James (10 ביולי 2008). "'Why I'm A Democrat'". Forbes. ארכיון ארכיון מהמקור מ-12 בנובמבר 2011. נבדק ב-22 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Greg Fitzgerald (producer) (c. 2001). "Tony Bennett". Jazz Profiles. NPR. נבדק ב-16 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, p. 27
  14. ^ 1 2 3 William Ruhlmann. "Tony Bennett: Biography". AllMusic. אורכב מ-המקור ב-30 בספטמבר 2011. נבדק ב-11 ביוני 2005. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 33–34
  16. ^ Deborah Apton (27 בספטמבר 2007). "Nightline Playlist: Tony Bennett". ABC News. ארכיון ארכיון מהמקור מ-14 ביוני 2008. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 35–36
  18. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 39–40
  19. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 51
  20. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 52–53
  21. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 54–56
  22. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 57–59
  23. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 60–61
  24. ^ "Tony Bennett". Tavis Smiley. PBS. 29 בספטמבר 2006. אורכב מ-המקור ב-28 בדצמבר 2007. נבדק ב-6 בינואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ 1 2 Lynn Elber (5 בספטמבר 2007). "Clint Eastwood tells Tony Bennett's story for 'American Masters'". Associated Press. אורכב מ-המקור ב-16 ביוני 2008. נבדק ב-15 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ 1 2 3 John Lewis (ביולי–באוגוסט 2003). "Tony Bennett". AARP The Magazine. אורכב מ-המקור ב-12 בפברואר 2009. נבדק ב-22 באוקטובר 2007. {{cite journal}}: (עזרה)
  27. ^ "The One Show: 04/07/2011". The One Show. BBC. 4 ביולי 2011. ארכיון ארכיון מהמקור מ-9 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Todd Leopold (אוקטובר 18, 2007). "Tony Bennett remains true to standards". CNN. ארכיון ארכיון מהמקור מ-אוקטובר 6, 2008. נבדק ב-אוקטובר 21, 2007.
  29. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 124–125
  30. ^ Cossar, Neil (2005). This Day in Music: An Everyday Record of 10,000 Musical Facts. Sterling Publishing. ISBN 1-84340-298-X. May 8 page.
  31. ^ Whitburn, The Billboard Book of Top 40 Hits, p. 35
  32. ^ Brooks and Marsh, The Complete Directory to Prime Time Network and Cable TV Shows, p. 1407
  33. ^ 1 2 ביוגורפיה של ראלף שרון
  34. ^ The Beat of My Heart, Allmusic
  35. ^ Bennett, Tony; Friedwald, Will (1998). The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 167
  36. ^ 1 2 Giddins, Gary (18 בנובמבר 2001). "A Long-Distance Legend Who's Lapped the Field". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Simon, Ron (22 בדצמבר 2008). "Under the Tree: A Present that Captured History". Paley Center for Media. אורכב מ-המקור ב-28 בדצמבר 2008. נבדק ב-28 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Fox, Margalit (אפריל 10, 2015). "Ralph Sharon, 91, Tony Bennett's Pianist". The New York Times. p. B19. ארכיון ארכיון מהמקור מ-יוני 2, 2015.
  39. ^ Whitburn, Joel (2002). Top Adult Contemporary: 1961-2001. Record Research. p. 31.
  40. ^ "officialcharts.com". officialcharts.com. נבדק ב-3 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Whitburn, The Billboard Book of Top 40 Hits, p. 35.
  42. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 186
  43. ^ Gavin, James (1992-09-27). "Tony Bennett Carries the Torch for Classic Pop". The New York Times.
  44. ^ Tawa, Nicholas E., Supremely American: Popular Song in the 20th Century, Scarecrow Press, 2005, עמ' 220–221
  45. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 31
  46. ^ Evanier, All the Things You Are, pp. 194–195.
  47. ^ Evanier, All the Things You Are, p. 200.
  48. ^ 1 2 3 Fabrikant, Geraldine (2 במאי 1999). "Talking Money With: Tony Bennett: His Heart's in San Francisco, His Money in His Son's Hands". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ Tony Bennett - The Billboard 200
  50. ^ "Oscars Nominations Henry Mancini". Oscars.org.