משתמש:Utzli/הפצצת אושוויץ
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
מכשולים בקבלת החלטות בעלות הברית לביצוע ההפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא רוזוולט נמנע מלפעול למען קרבנות השואה
הנשיא רוזוולט, בחושיו הפוליטיים המחודדים, ידע שהגירת יהודים לארצות הברית אינה פופולרית. הוא נמנע מכל פעולה לטובת היהודים באירופה, ומינה את ידידו ברקינרידג' לונג לאחראי על עניין הפליטים. מר לונג הורה לקונסולים באירופה לדחות שוב ושוב מתן ויזות כניסה לארצות הברית. התוצאה הייתה שמכסת ההגירה השנתית נוצלה רק בכ 10% וממאות אלפי יהודים נמנעה ההצלה על ידי כניסה לארצות הברית.
לפני הבחירות לנשיאות של 1944 , הסנט והקונגרס החלו תהליך של אישור הקמת ועד לפליטי המלחמה. תוך כדי התהליך ברקינרידג' לונג הסתבך בשקרים על כמות הפליטים שכבר הגיעה לארצות הברית. שר האוצר היהודי שכנע את רוזוולט להקים ועד זה כדי להימנע משערוריה שתזיק לרוזוולט בבחירות. הוועד הוקמה ואכן הציל יהודים (הוועד יזם ומימן את פעילותו של וולנברג).[1]
לקראת הבחירות לנשיאות ב-1944 לרוזוולט היה חשוב לזכות בתמיכת מיליוני האמריקאים ממוצא פולני, ולכן הצטרף לבריטים ושלח מפציצים אמריקאים להטיל הספקה לעזרת המרד בוורשה, משימה עם אבידות כבדות שבקושי עזרה. לעומת זאת היהודים ממילא תמכו בו ברוב עצום ולא היה לו צורך פוליטי להתאמץ לזכות בקולותיהם, כמו למשל להפציץ את אושוויץ.
לכן, אין זה מפליא שממשל רוזוולט התנגד להפצצת אושוויץ.
בכל זאת, לזכותו של רוזוולט עומדת שליחת מכתב מאיים (ע"י שר החוץ קורדל הול) ב 26.6.1944 לשליט הונגריה הורטי ובו נכתב:"אני סומך לא רק על שיקולים הומינטרים אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מהארצות התרבותיות... אלא אם המשלוחים יופסקו מידית". [2] מספר ימים אחר כך, ב 2.7.1944 בודפשט הופצצה קשות על ידי 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שבדיה, האפיפיור ועוד) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושויץ, וכך ניצלה שארית יהודי הונגריה (כ 200,000 בעיקר בבודפשט) [3] . למסעות רצח נוספים לא היה ה"הספק התעשייתי" של אושוויץ.
מדיניות סודית של משרד המלחמה האמריקני
ויימן כותב שמשרד המלחמה האמריקני, שדחה את התוכנית להפצצת אושוויץ, לא נועץ כלל עם מפקדי חיל האוויר באירופה ושסיבת הדחייה הייתה מדיניות סודית של משרד המלחמה, שלפיה הצבא לא יעסוק "בהצלת קורבנות פעולות הדיכוי של האויב, אלא אם יהיו פעולות הצלה שכאלה תוצאה ישירה של מבצעים צבאיים שמטרתם להביס את כוחות האויב." על מדיניות זו הוחלט בוושינגטון חמישה חודשים קודם לכן. [4]
אמנת האג
מדריך השדה של משרד המלחמה של ארצות הברית, שיצא לאור ב-1940 ציטט מילה במילה את אמנת האג משנת 1907, שנגדה את ההריסה ההיפותטית של אושוויץ: "ההתקפה או ההפצצה בכל אמצעי שהוא, של ערים, כפרים, מבני מגורים, או בניינים לא מוגנים, היא אסורה." המדריך גם מפרט שלוש דוגמאות של "מקומות מוגנים", שאחד מהם יכל לשמש להצדקת הפצצת אושוויץ מבחינה חוקית והוא: "מקום שמיושב על ידי כוח צבאי." [5]
החשש מהרג אזרחים חפים מפשע
לא מן הנמנע שכתוצאה מהפצצה היו נהרגים מאות, אם לא אלפי אסירים ומספר גדול פי כמה היו נפצעים. בנוסף לכך היה חוסר וודאות בהצלת הנותרים. שיקולים אלה היו למכשול בפני החלטת מנהיגי בעלות הברית בביצוע ההפצצה על עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע, זאת דווקא בגלל שיקולים הומניטריים ומשום לבם הרחום. שיקול זה עומד בניגוד לסברת פורת: "אין מנוס מן המסקנה המרה שבעלות הברית פשוט לא רצו להפציץ את אושוויץ, משום שהיו אדישות לגורל היהודים שהיו בה." [6] קיצ'נס תומך בדעה זו באזכרו ספר שכתב ההיסטוריון רונאלד שאפר שמתאר את רגישות מנהיגי צבאות בעלות הברית להרג חפים מפשע. קיצ'נס גם מזכיר עדות בנושא מ-1985 של לואיס פאוול, שהיה קצין במודיעין האמריקני ומאוחר יותר שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. פאוול ענה לשאלה ספציפית בנושא באומרו: "אני בטוח לחלוטין שגנרל ספאץ היה מתנגד לכל הצעה להרוג אזרחים יהודיים, על מנת להוציא את אושוויץ מכלל פעולה באופן זמני. לא סביר לחשוב שאדם הגיוני ינהג לפי הצעה כזו." [7]. אך לפי יהודה באואר, הגנרל קארל ספאץ , מפקד חיל האוויר האמריקאי באירופה,אכן הציע להפציץ את אושוויץ ב 2.8.1944 לאחר שנודע לו תוכן דו"ח וורבה-ווצלר, אולם הוא לא קיבל לכך הרשאה[8].
החשש ממעשי נקם גרמנים בעקבות ההפצצה
זהו אחד הנימוקים שהעלה מקלוי בתשובתו לפהלה מ-14 באוגוסט באשר לדחיית בקשת ההפצצה: "מאמץ מסוג זה, אפילו נניח שהוא מעשי, עלול לעורר את הגרמנים לנקוט פעולות נקם חריפות עוד יותר." [9] לסברת מקלוי היה על מה להסתמך. בדו"ח של המודיעין הבריטי מ-5 בספטמבר 1944 עלה כי בידי הגרמנים היו 160,000 שבויים מחבר העמים הבריטי ובנוסף לכך היו בידיהם 30,000 שבויים אמריקניים. [10] כפי שמציין פיינגולד, הנאצים יכלו להסלים את הטרור ולהוציא להורג שבויי מלחמה. הוא מאזכר ראיון שנעשה עם מקלוי בשלהי המאה העשרים ובו הוא אמר שדווקא נימוק זה ולא חוסר הנכונות להקצות משאבי מלחמה למשימות לא חיוניות - כנימוק העיקרי לדחיית אופצית ההפצצה. [11]
הבקשות להפציץ את אושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיזמון ובקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבקשות להפציץ את אושוויץ החלו להישמע ממנהיגים יהודיים רק ב1944, ולא במקרה. בסוף ינואר 1944 הקים נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט את הוועד לפליטי מלחמה (War Refugee Board), שנועד לסייע לאנשים שנפגעו מן המשטר הנאצי. הקמת גוף זה יצרה כתובת ברורה שאליה ניתן היה להפנות בקשות כאלה, כתובת שלא הייתה קיימת לפני כן. מנהל הוועד אף פנה לארגונים יהודים וביקש מהם הצעות לפעולות הצלה. בנוסף, המצב המלחמתי באירופה השתנה: בעלות הברית הצליחו להשיג עליונות אווירית מעל שמי אירופה במהלך החודשים הראשונים של 1944, דבר שהקל בהרבה על ביצוע גיחות הפצצה. ההתקדמות באיטליה, הנחיתה בנורמנדי בתחילת יוני והתקדמות הצבא האדום במזרח אירופה יצרו תנאים נוחים בהרבה לפעולה נגד אושוויץ, וקיצרו מאד את הטווח שהיה על מפציצים לעבור. מאידך, ההשתלטות הנאצית על הונגריה במאי ותחילת השילוחים של יהודי המדינה לאושוויץ, היו ידועים לקהילייה הבינלאומית ודרשו התערבות מיידית. ניצחון בעלות הברית נראה בטוח יותר ויותר, ובאווירה זו חשו מנהיגי היהודים כי הם יכולים לבקש את הפצצת אושוויץ, צעד שלא היו יכולים לעשות בשנים שלפני כן[12].
כשלושים מנהיגים ונציגי ארגונים יהודיים היו מעורבים בהעלאת הצעות מעין אלה. ההצעות הוגשו לברית המועצות, בריטניה וארצות הברית, ונידונו גם עם אנשי הממשלות הגולות של פולין וצ'כוסלובקיה. ההצעות הועלו בפגישות סגורות, כמעט ללא פרסום. מעלי ההצעות לא היו אנשי צבא ולא הייתה להם הכשרה צבאית. הם לא היו יכולים לדעת אילו מהצעותיהם היא רלוונטית וישימה, ולכן העלו שלוש דרכי פעולה עיקריות:
- הפצצת פסי הרכבת המובילים לאושוויץ;
- הפצצת תאי הגזים והמשרפות;
- תקיפה קרקעית על ידי כוחות של בעלות הברית או על ידי אנשי המחתרת הפולנית[13].
בקשות מארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפניה הראשונה לגופים רשמיים בארצות הברית בבקשה להפציץ את אושוויץ ואת מסילות הברזל המובילות אליה נעשתה ב2 ביוני 1944. יצחק גרינבוים, ראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, פנה בבקשה זו לוועד לפליטי מלחמה שהוקם בשנת 1944 בפקודתו של נשיא ארצות הברית רוזוולט. גרינבוים פנה לוועד מבלי להיוועץ עם חבריו מהסוכנות. [14]. פנייה זהה הועברה כמה שבועות לפני כן, במאי, על ידי הרב האורתודוקסי הסלובקי חיים מיכאל דב ויסמנדל, והיא הגיעה לוועד לפליטי מלחמה ב18 ביוני. הרב ויסמנדל דרש את הפצצת קו הרכבת קושיצה-פרשוב שבו הועברו יהודים מהונגריה לאושוויץ[15].
הפניה הבאה להפצצת מתקני ההשמדה הייתה ב24 ביוני. גרהארט ריגנר, איש הקונגרס היהודי העולמי (שהוזכר לעיל) מסר לרוזוול מקלילנד, נציג הוועד לפליטי מלחמה בברן, תקציר של דו"ח ורבה-וצלר. הוא צירף לדו"ח כמה הצעות: האחת, להזהיר את הגרמנים לבל יבצעו את תוכניתם; שניה, לפרסם את הדו"חות בעיתונות; וגם שתי הצעות להפצצה: האחת, הפצצה של שש מסילות הברזל שהוליכו אל אושוויץ, תוך ציון שמותיהן, והשנייה - "יש להפציץ מן האוויר את מחנות אושוויץ ובירקנאו, במיוחד את הבניינים המכילים את תאי הגז והמשרפות, שאפשר להבחין בהן על פי ארובותיהן הגבוהות"[16]. בראשית נובמבר הגיע נוסחו המלא של דו"ח ורבה-וצלר לוועד האמריקני לפליטי מלחמה[17].
בקשות מבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת פולין הגולה פנתה לבריטים כבר ב1 בינואר 1941, בבקשה להפציץ את אושויץ כדי לשחרר אסירים פולנים[18] במקביל להגעת המידע לרשויות ממשלת ארצות הברית, הגיע תקציר של דו"ח ורבה-וצלר למשרד החוץ הבריטי ב4 ביולי, באמצעות נציגי ממשלת צ'כוסלובקיהה בז'נבה. ב26 ביולי הגיע למשרד החוץ הבריטי הדו"ח המלא[19]. עמו הוגשו בקשות להפצצת מסילות הברזל והפצצת המשרפות באושוויץ ובבירקנאו "שאפשר להבחין בהן על פי ארובותיהן הגבוהות ומגדלי השמירה שלהן"[20].
ב30 ביוני 1944 נפגשו חיים ויצמן ומשה שרת עם תת-שר החוץ הבריטי וביקשו להפציץ את אושוויץ, זאת כחלק ממסע לחצים על הממשלה הבריטית.[21]
מה ידעו בעולם על אושוויץ?[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, ידיעות שונות על גירוש היהודים למזרח ולמחנות שונים הגיעו למערב החל משנת 1942. אולם השם אושוויץ לא היה ברור עד 1943. המודיעין הבריטי ידע כבר ב-1942 ממספר מקורות על אושוויץ כמחנה השמדה, וזאת גם על ידי יירוט ופענוח תשדורות רדיו של מחנות ריכוז, כולל אושוויץ, ובהם מספרי האסירים הנכנסים ומספרי האסירים המתים.[22][23] המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), ארגון הביון, המודיעין הצבאי והמבצעים המיוחדים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, קיבל דיווחים על אושוויץ החל מספטמבר 1942[24][25].
ב-1944 כבר היו בידי בעלות הברית ידיעות ברורות למדי על הנעשה במחנה; ידיעות אלה הוברחו מתוך המחנה על ידי המחתרת, וכן הגיעו באמצעות בורחים שונים. אחד מן הדו"חות החשובים היה זה שהובא על ידי רודולף ורבה ואלפרד וצלר שנמלטו מן המחנה ב7 באפריל 1944. באביב 1944 כבר היה בידי מקבלי ההחלטות במערב מידע מדויק למדי על הנעשה במחנה, אך המידע עוכב בידי גורמים שונים, והגיע מאוחר מדי לידיעת הציבור הרחב.[26]
מחנה ההשמדה אושוויץ הוזכר בעיתונות. ב18 בנובמבר 1943, פרסם העיתון פלסטיין פוסט ידיעה תחת הכותרת "Last polish ghetto wiped out", ובה מוזכר כי שרידי גטו בוכניה נשלחו ב"רכבת מוות" לאושוויץ [27]. כשלושה חודשים לאחר מכן, ב16 בפברואר 1944, פרסם העיתון ידיעה נוספת שכותרתה "Tale of one death camp" ובה נאמר כי עד סוף 1943 נרצחו במחנה למעלה מחצי מיליון בני אדם[28]. ידיעה דומה פורסמה באותו יום גם בעיתון "דבר" [29]. ב11 ביוני פרסם "דבר" ידיעה על הרכבות עיתון "דבר" פרסם ב 11.6.1944 כי "הגיעה השיירה הראשונה מהונגריה לפולין...ויש לראות בזה את אות האזעקה הראשונה לחיסול היהדות ההונגרית[30].
מצדדי התקיפה הצביעו על שני מקורות שלפי דעתם סיפקו מידע מודיעיני מספק על מנת לאפשר תקיפה מוצלחת של מחנה בירקנאו: האחד - תצלומי אוויר של אושוויץ, והשני - דו"ח ורבה וצלר ודו"חות נוספים שאיששו אותו.
תצלומי אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלות הברית, בעיקר חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר של ארצות הברית, ביצעו מספר רב של גיחות הפצצה על מתקני הדלק והגומי הסינתטי של גרמניה שבשלזיה עילית, במטרה להחניק את אספקת הדלק לורמאכט. במסגרת הפצצות אלה נקבע מחנה אושוויץ III מונוביץ' כיעד לתקיפה. באותה עת היה מקובל בעריכת תצלומי אוויר כי הטייס יפעיל את מצלמתו זמן קצר לפני הגיעו מעל לאתר שהתבקש לצלמו ויסגור אותה כאשר יגיע למסקנה שחלף מעבר לאותו אתר. מחנה מונוביץ' צולם לראשונה לקראת תקיפה ב4 באפריל 1944. בעת הצילום סגר הטייס את המצלמה לאחר שעבר שישה קילומטרים, וכך צולמו עשרים תצלומים נוספים שבשלושה מהם הופיע מחנה אושוויץ I. מחנה בירקנאו, אושוויץ II, צולם לראשונה ב31 במאי.
התמונות נשלחו לפיענוח במודיעין האמריקני ובמודיעין הבריטי. "מאחר שנמצאו שפע של פרטים רלוונטיים וחשובים בבתי החרושת, לא ראו המפענחים צורך להתייחס לשורות הרבות של הצריפים באושוויץ I, שלא היו שונים במאומה ממאות צריפים אחרים, מחנות צבא, מחנות של שבויי מלחמה ומחנות עבודה באזור שלזיה."[31] מחנה אושוויץ I צולם בשלישית ב26 ביוני 1944, בעת טיסת סיור נוספת לצילום המפעלים במונוביץ'. באחד מבין עשרים התצלומים נראים אושוויץ I, מונוביץ' ובירקנאו[32].
דו"ח ורבה ווצלר ודו"חות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רודולף ורבה ואלפרד וצלר שהו באושוויץ-בירקנאו כעצירים במשך שנתיים, עד שהצליחו להימלט ב10 באפריל 1944, לסלובקיה. בזכות תפקידיהם המנהליים במחנה עלה בידם לגלות פרטים חיוניים אודותיו, אותם הם חרטו בזכרונם. הם זכרו את מספרי היהודים שנרצחו בבירקנאו לפי ארצות מוצאם וכן את ממדי המחנה.[33]. דו"ח דומה התקבל גם ממורדוביץ' ורוזין, שני יהודים שנכחו בגירושים מהונגריה למחנה.[34] שני זוגות נמלטים אלה הגיעו אל ראשי המחתרת היהודית הסלובקית, סיפוריהם תוחקרו כל אחד בנפרד, הוצלבו ואומתו [35] מספר עצירים פולניים הצליחו להימלט מן המחנה ולהעביר דו"חות על המתרחש בו. הידוע שבהם הוא הדו"ח של Jerzy Tabeau, שהיה רב סרן בצבא פולין[36] שברח אף הוא מהמחנה. מחמת קשיי התקשורת בזמן המלחמה הגיעו הדו"חות אל בעלות הברית רק לאחר חודשיים[37].
ד"ח ורבה-וצלר הגיע לידיעת העולם בעקבות פעולתו של ג'ורג' מאנטלו (George Mantello), דיפלומט יהודי שעבד בקונסוליה של סאן סלבדור בשווייץ. מאנטלו ניסה להתערב בגירוש יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, באביב 1944. הוא ביקש מחברו, הדיפלומט הרומני פלוריאן מנוליו (Florian Manoliu) לנסוע לבודפשט כדי לברר את המצב. מנוליו נפגש עם משה קראוס, ראש המשרד הארצישראלי בבודשפשט, וזה מסר לו לו כמה דו"חות, ובהם תמצית של דו"ח ורבה-וצלר. מנוליו מיהר לחזור לשווייץ, וב21 ביוני הגיעו הדו"חות לידיו של מאנטלו. בניגוד לדיפלומטים אחרים, מאנטלו הפיץ מיד עותקים רבים של הדו"ח, שנשלחו ליעדים רבים, בשווייץ ובעולם. משלוח הדו"ח החל מסע תקשורת עולמי, שהביא את אושוויץ לכותרות העיתונים. בעקבות הרעש התקשורתי פנו מדינות וגופים רבים לשליט ההונגרי מיקלוש הורטי בדרישה להפסיק את המשלוחים למחנה ההשמדה, משלוחים שאכן הופסקו בידי הורטי ב7 ביולי[38][39].
[
הדוגמה השנייה התייחסה לגנרל איירה אייקר , ששימש מ-15 בינואר 1944 כמפקד זירת האוויר של המזרח התיכון. אליה השתייך הלהק ה-15, שעסק במשימות הפצצה על מתקני הדלק בסביבות אושוויץ ושהוצע כי יערוך הפצצה על המחנה. לדברי עיתונאי שראיין אותו ב-1979 הוא לא היה מודע לקיום בירקנאו בזמן תהליך ההשמדה. עוזרו, ג'יימס פטרון, מי שהיה אחר-כך היסטוריון של זירת חיל-האוויר של המזרח התיכון, מציין שחיל האוויר לא היה מודע לקיום מחנה בירקנאו.[40]
גנראל איירה אקר ( Ira C. Eaker ) מפקד חיל האוויר האמריקאי באיטליה (שמפציציו כבר הפציצו באזור אושויץ) אמר בתחילת יולי 1944 בעת ביקור בלונדון, שכוחותיו יכולים וצריכים להפציץ את אושויץ.[41]
תומכי ההפצצה סברו, שתצלומי האוויר של בירקנאו שהיו בידי בעלות הברית מתחילת אפריל, בצירוף דו"ח ורבה-וצלר שהוגש לבעלות הברית ביוני, היוו מודיעין מספיק עבור בעלות הברית על מנת להפציץ את המחנות. [42] למעשה צולם מחנה בירקנאו לראשונה באקראי ב-31 במאי 1944. על אף אחד ממפענחי תצלומי האוויר לא הוטלה המשימה לחפש מחנות ריכוז. לא היו להם האמצעים להבין את קיומם ולא הייתה להם כמעט גישה למודיעין הלהק האווירי ה-15, או למודיעין האווירי בכלל. למעשה, הדו"ח של ורבה-וצלר הגיע לוועד לפליטי מלחמה ב-24 ביוני ולמשרד החוץ הבריטי רק ב-4 ביולי. הדו"ח המלא, בן עשרים וחמישה עמודים, ביחד עם התקציר בן חמישה עמודים, הגיע ללונדון רק ב-26 ביולי, בזמן שכבר היה מאוחר מדי להציל את יהודי הונגריה. [43] הדו"ח המלא הגיע לוועד לפליטי מלחמה האמריקני רק בתחילת נובמבר, כשתהליך ההשמדה כמעט הסתיים. [44]
אפילו אחרי ה-26 ביולי לא היה הדו"ח המלא של ורבה-וצלר ישים לצורכי מודיעין. היה זה דו"ח מעורר חלחלה על מעשי הרצח של הגרמנים, אך לצורך הפצצה מדויקת על המתקנים הוא היה חסר ערך. התיאור שלהם את המשרפות התמקד בתיאור המזעזע של הרצח ולא כלל את הפרטים הנחוצים לביצוע התקפה עליהם כמו מבנה הבניינים, ממדיהם, החומרים שמהם הם עשויים ומיקום אמצעי ההגנה כנגד מטוסים במחנה. עצמים המסכנים מטוסים הטסים בגובה נמוך כמו חוטים חשמליים ומגדלי שידור ורדיו לא הוזכרו כלל. ארובות ואזורי יער הוזכרו רק במעורפל. הדו"ח לא ציין את מיקומם המדויק של המשרפות ומתקני הגז לצורכי מיפוי. בדו"ח הייתה לפחות טעות אחת, שהייתה יכולה לבלבל את המנסה לחבר בינו לבין תצלומי האוויר: בסיכום נכתב שניתן להבחין בקצה הצפון-מזרחי על ידי הארובות של ארבע המשרפות, בעוד שלמעשה הארובות האלה מוקמו בחלק הנגדי או המערבי של המחנה. יתרה מכך, מפה של האזור, שהגיעה למשרד החוץ הבריטי ב-22 באוגוסט, הייתה לחלוטין לא מדויקת. [45]
המפענחים היו אמנם יכולים להתאים בין הדו"חות לבין תצלומי האוויר, אך המחברים עצמם נשארו בסלובקיה ולא היו נגישים לתחקור פנים אל פנים לצורך כך. [46] גם אם היו המפענחים מצליחים לתאם בין הדו"חות מ-4 ביולי לבין תצלומי האוויר, היה הדבר אורך עוד שבועיים עד שלושה שבועות, כלומר שהיה נעשה לכל המוקדם באמצע יולי. לצורך מיקום המטרות היה צורך בתצלומים נוספים שיצולמו בטיסה בגובה נמוך, וניתן היה לפענח אותם לכל המוקדם באמצע אוגוסט 1944. הצעד הבא, של נטילת יחידות אוויריות פנויות מהים התיכון היה אורך שבוע נוסף. תכנון הפעולה ואימון היחידות היה מצריך לפחות עוד שבוע. מכאן, שמועד ההתקפה היה נקבע לתחילת ספטמבר 1944. לשם השוואה, מטוסי מוסקיטו תקפו את כלא אמיין, פעולה שויימן מביא בתור דוגמה [47] (ומביאים גם סינקלייר [48] ופהלה [49]). זו הייתה מטרה הרבה יותר פשוטה וקרובה מאושוויץ. ההתקפה עליה התבצעה שלושה שבועות מרגע קבלת בקשת המחתרת הצרפתית. מזג אוויר גרוע עיכב את המשימה רק ביום אחד.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Wyman institute: FDR's One Step Against the Holocaust, [1]
- ^ "The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz: George Mantello" by David Kranzler, p. 117 "I rely not only on humanity, but also upon the force of weapons...Hungary's fate will not be like any other civilized ..unless the deportations are stopped."
- ^ משפט אייכמן, עדות פרודיגר,ממנהיגי יהדות הונגריה, [2]
- ^ ויימן, שם, 261-260
- ^ קיצ'נס, שם, 264-263
- ^ פורת, שם, 402
- ^ קיצ'נס, שם, 265-264
- ^ עיתון הארץ,6.10.2013, הרדידות של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, מאת יהודה באואר[3]
- ^ גילברט, שם, 275
- ^ גילברט, שם, 228, הערה
- ^ פיינגולד, שם, 368
- ^ מדוף וצוקר, עמ' 6, הערה 6.
- ^ מדוף וצוקר, עמ' 6 - 7.
- ^ פורת, עמ' 393-392; גילברט, עמ' 201-200; ויימן, עמ' 360.
- ^ גילברט, עמ' 192, 198, 216.
- ^ גילברט, עמ' 218-216, 224.
- ^ גילברט, עמ' 298-297.
- ^ אתר אושויץ: מכתב של ממשלת פולין הגולה לבריטים ב 4.1.1941 ובו בקשה להפציץ את אושוויץ.
- ^ גילברט, עמ' 264.
- ^ גילברט, עמ' 241-239.
- ^ Wyman Institute:AMERICA'S FAILURE TO BOMB AUSCHWITZ , [4]
- ^ הארכיון הלאומי הבריטי.
- ^ Jonathan Roth: A Missed Opportunity? Assessing the Likely Effectiveness of an Allied Bombing Raid on Auschwitz, עמ' 6.
- ^ Military Agency Records: COI/OSS Central Files 1942-1946 (Entry 92), קופסה 119, תיקיה 16. באתר הארכיון הלאומי של ארצות הברית.
- ^ Records of the Office of Strategic Services (Recorg group 226) 1942 - 1947, קופסה 73.
- ^ מרטין גילברט: מה ידע העולם ומתי; מירוסלב קרני: דו"ח ורבה-וצלר. בתוך: אושוויץ - אנטומיה של מחנה מוות. עמ' 571 - 606.
- ^ Last polish ghetto wiped out, פלסטיין פוסט, 18 בנובמבר 1943
- ^ the palestine post,jerusalem 16.2.1944, tale of one death camp: by the end of 1943, 500,000 had been murdered in the gas chambers of the Oswiecim concentration camp , [5]
- ^ "עד סוף שנת 1943 נרצחו באושוינצים בעזרת גזים מרעילים חצי מיליון יהודים...הוצאה להורג על ידי גזים מרעילים מבוצעת בעיקר בבז'אזינצה (בירקנאו)"
שגיאות פרמטריות בתבנית:דבר
פרמטרי חובה [ 2 ] חסרים [6], דבר, 16 בפברואר 1944 - ^ ממשלת פולין הגולה בלונדון, הגיעה השיירה הראשונה מהונגריה לפולין, דבר, 11 ביוני 1944
- ^ גילברט, עמ' 176-175, 198.
- ^ גילברט, שם, עמ' 228-227
- ^ גילברט, עמ' 182-178; ויימן, עמ' 359-358.
- ^ גילברט, עמ' 197.
- ^ גילברט, עמ' 212-211.
- ^ [http://en.auschwitz.org/h/index.php?option=com_content&task=view&id=13&Itemid=12&limit=1&limitstart=9 Informing the world about Auschwitz ], באתר Auschwits-Birkenau Memorial and Museum.
- ^ גילברט, עמ' 213-212, 216; ויימן, עמ' 360-358.
- ^ אילה נדיבי: הפצת דו"ח אושוויץ ודו"ח שואת יהודי הונגריה והשפעותיה. ילקוט מורשת 83, ניסן תשס"ז, עמ' 53 - 84. מאוחזר באתר "דעת".
- ^ John Lamperti: El Salvador's Holocaust Heroes, באתר math.dartmouth.edu.
- ^ פורג'ר, שם, 419, הערה 31
- ^ , Churchill and the Holocaust by Richard M. Langworth. "when the request was put to the American Air Force Commander General Ira C. Eaker when he visited the Air Ministry a few days later he gave it his full support. He regarded it as something that the American daylight bombers could and should do " [7]
- ^ גילברט, שם, 275; ויימן, שם, 375
- ^ קיצ'נס, שם, 248
- ^ גילברט, שם, 241-239
- ^ קיצ'נס, שם, 249
- ^ פורג'ר, שם, 420, הערה 44
- ^ ויימן, שם, 378
- ^ גילברט, שם, 260
- ^ גילברט, שם, 298