מתתיהו רוזין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית
קבר מתתיהו רוזין בנחלת יצחק

מתתיהו רוזין (19161 במאי 1950) היה זמר פזמונים, בדרן, מגיש ושחקן עברי בתל אביב בימי היישוב. משחקני התיאטרון המוזיקלי "לי-לה-לו", ומטובי המבצעים של פזמוני נתן אלתרמן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזין נולד ב-1916 בוורשה בירת פולין. יחד עם חבריו לתנועת הנוער הציוניות ביקש לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ, אך היות שלא עלה בידו להשיג סרטיפיקט, לא הורשה להיכנס אליה, נסע לסוריה ומשם הוחזר לפולין. משם נסע עם להקות נודדות דרך הבלקנים והגיע לאיטליה. במאי 1935 רכשה חברת ספנות ארץ-ישראלית את האונייה "תל אביב", לשם הובלת נוסעים בקו טרייסטה-חיפה. רוזין עלה על האונייה כימאי במטרה לעלות ארצה באופן בלתי-לגאלי. בפעם הרביעית או החמישית שהגיע עם האונייה לנמל חיפה, ירד ממנה ונשאר בארץ. הוא עלה לירושלים. תחילה עבד כפועל בניין ובסלילת כבישים. כעבור שנה החל לעבוד בלילות כאופה, ובזמנו הפנוי החליט לנסות את כוחו כזמר. הוא החל את דרכו בזמרה (עברית) בבתי קפה בחיפה שקיימו תוכנית אמנותית עבור הימאים הזרים והחיילים הבריטים: בקפה גינתי-אור שברחוב הרצל ובקפה כץ שבשדרות נורדאו. לאחר מכן התקבל לתיאטרון הסאטירי הקטן "כל הרוחות" שהוקם בראשית 1939 בתל אביב. בתום תוכנית אמנותית אחת, בראשית ימי מלחמת העולם השנייה, עזב את "כל הרוחות" ועבר לשיר בקברט "סמדר" שלחוף תל אביב, וכן בקפה גינתי-ים ובגן מלון סן רמו (גם הם בחוף), וכן בתיאטרון "המטאטא", ובמסיבות ובשמחות. בתל אביב הכיר את נתן אלתרמן, והלה התרשם מכישרונו והחל לכתוב עבורו פזמונים, שהולחנן על ידי שמואל פרשקו ומשה וילנסקי. אלתרמן חיבר עשרות פזמונים שיועדו לרוזין, מהם כמה שהיו ללהיטים, כמו "מילא", "שיכור",[1] "פרוטקציה", "יום-יומיים", "סטלה וגבריליקו", "מי לימון ומר צלחת", "אני רוצה רק להציץ", "אמנות הפיוס", "יוסל", ו-"אם אין לי מה שאני אוהב – אני אוהב את מה שיש לי...". "השניים השלימו זה את זה. אלתרמן היה זקוק למבצע טוב – ורוזין היה זקוק למחבר טוב."[2] רוזין עצמו חיבר ב-1944 (בתקופת "סמדר") פזמון בשם "קָבָלֶרוֹ פלאפל".[3]

בשנת 1945 הצטרף לתיאטרון המוזיקלי "לי-לה-לו" (בתוכנית השנייה שלו – "ריאיון בלי-לה-לו"[4]), והפופולריות של פזמוניו הגיעה לשיאה. רוזין נחשב לאחד המבצעים הטובים ביותר של פזמוני אלתרמן. מייסד התיאטרון ומנהלו, משה ולין, סיפר לימים כי לדעתו רוזין הוא מבצעו הטוב ביותר של אלתרמן מאז ומעולם, והודה ששילם לו את השכר החודשי הגבוה ביותר בתיאטרון: 70 לא"י.[2] את מרבית פזמוניו ביצע ב"לי-לה-לו". בנוסף לפזמונים שביצע לבדו, רוזין השתתף ב-11 מערכונים (רובם מוזיקליים), ככוכב הגברי, וזכה לתשבחות גם כשחקן.

מבקר התיאטרון דב בר מלכין כתב כי "רוזין הוא פרטנר קולגיאלי ביותר על הבמה, הוא עוזר לכל פרטנר שלו להוציא מעצמו את הטוב ביותר... רוזין – גוץ ומהיר תנועה. משחק את פזמוניו – וזה סוד ההצלחה והפופולריות שלו אצל הקהל".[5] לדעת המבקר אורי קיסרי,

"רוזין לא היה מן הפזמונאים הצומחים כפטריות! הייתה לו דיקציה נפלאה, חתך דיבור ומבטא, שהלואי והיו כמותם לרבים מן האמנים הדרמטיים שלנו, האומרים – ואינם שרים – את הטקסט שלהם. רוזין, שהיה "היוצר" של עשרות פזמונות אשר לבעל הטור השביעי [אלתרמן], ידע להגיש את השיר כשאף מלה, אף אות ואף ניב אינם הולכים לאיבוד. והוכחה שלא היה ואין שני לו: מאז נפטר רוזין, חדל נתן אלתרמן לכתוב למען הבמות הקלילות".[6]

עם פרוץ מלחמת העצמאות נסגר התיאטרון, ורוזין התגייס ליחידה קרבית ב"הגנה". לאחר ההפוגה הראשונה הסכים לעבור לשרת במחלקת התרבות (מחת"ר) – גלגולו הראשון של חיל החינוך והנוער – בהמלצת ולין, שהיה קצין תרבות ביחידה. במשך שנה הופיע בצמד עם שמואל (שמוליק) פישר[7] יותר מ-500 פעמים בפני חיילי הצבא בבסיסים, במשלטים, בבתי חולים צבאיים וביישובים בכל רחבי הארץ.

לאחר שחרורו מצה"ל בקיץ 1949 חזר רוזין להופיע ב"לי-לה-לו". אמרגן יהודי מניו יורק שביקר בארץ, הציע דרך הסופר ההומוריסטן יוסף שמעון גולדשטיין ("דער לוסטיגער פעסימיסט" – הפסימיסט העליז') לארבעה מאמני התיאטרון, אלכסנדר יהלומי, מינה בֶּרן, קלרה אימס ורוזין, לנסוע לארצות הברית לסיבוב הופעות בן שלושה חודשים. הנסיעה, שתוכננה לסתיו של אותה שנה, התעכבה, ובסופו של דבר נסעו יהלומי, ברן ורוזין, בחושבם שיוכלו להרוויח סכומי כסף ניכרים שיוכלו לשוב עמם לארץ. השלושה נסעו בחודש ינואר. רוזין וברן הופיעו בוודוויל היידי "נאשיונל טיאטר" בניו יורק עם מערכונים מחיי הארץ. הצגת הבכורה החגיגית זכתה לתשבחות,[8] ובמהלך השבועות שלאחר מכן הוסיפו השניים להופיע, אולם כעבור כחודש נסגר התיאטרון, והם מצאו עצמם עומדים בפני שוקת שבורה. רוזין הצליח להופיע בנשפים קטנים ובהופעות לטובת המגבית היהודית המאוחדת, אך במקום לחסוך כסף לדירה לאשתו ובנו, הפסיד אלפי דולרים. מבין השלושה, רק יהלומי הצליח להרוויח דיו, והאריך את שהותו.[9] (מינה ברן נשארה באמריקה לאחר שהכירה בן-זוג ונישאה לו.) באביב 1950, כעבור יותר מ-3 חודשים בארצות הברית, חש רוזין ברע, ניגש להיבדק אצל רופא ומת מהתקף לב באופן פתאומי עוד בטרם הבדיקה. בן 34 במותו.

גופתו הוטסה לארץ (באונייה "תל אביב"), והוא נקבר בבית העלמין נחלת יצחק. רוזין הותיר אישה, יטקה, ואת בנם בן השנה וחצי, אברהם. ב-6 ביולי 1950 ערך תיאטרון "לי-לה-לו" ערב לזכרו,[10] שההכנסות ממנו הוקדשו לאלמנתו.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]