נתן אלתרמן נולד בעיר ורשה שבפולין, אז במערב תחום המושב של האימפריה הרוסית, כבנם הבכור של בלה לבית ליבוביץ, רופאת שיניים (ואחותו של שלמה זלמן אריאל), ויצחק אלתרמן, שיהיה לימים מחלוצי גן הילדים העברי והמנהל הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. יצחק נולד באוברוביצ'י, עיירה ששוכנת בדרום מזרח בלורוסיה, הידועה כיום כבלארוס. באותה תקופה התגוררו בה כ-2,000 איש, יותר מחצי מהם היו יהודים. בלה נולדה בעיירה ז'לובין ב-12 במרץ1882 לשניאור חיים ליבוביץ ולסטרנה פרידה. סבה מצד אמה היה הרב שניאור זלמן פרומקין. אימה, סטרנה פרידה, הייתה אמורה להתחתן עם צאצא משפחת שניאורסון, לאחר שאביה אסר עליה לחזר אחרי אהוב ליבה האמיתי. לבסוף הודיעה פרידה כי היא איננה רוצה להתחתן עמו. ביטול נישואי השניים הזיק לסטרנה מבחינה כלכלית, והיא התחתנה עם שניאור מאוחר יותר.[1]
יצחק ובלה התחתנו ב-1909, ונתן נולד שנה לאחר מכן. נתן קרוי על שמו של אחד מאבותיה של המשפחה. נתן כונה בילדותו "נונה", כינוי שדבק בו שנים רבות לאחר מכן. ב-15 באוגוסט1913 נולדה אחותו לאה,[5] שכונתה "לוסה". המשפחה התגוררה בוורשה ברחוב פאוויה. שכנם היה רופא העינייםאליעזר לודוויג זמנהוף.[6]
בדצמבר 1914 הודיע מושל ורשה כי מי שאינו תושב קבע ייאלץ לעזוב את העיר, משפחת אלתרמן התגוררה בעיר ללא הסדר חוקי, והם נאלצו לעזוב אותה. המשפחה נסעה בהתחלה ברכבת להומל, שם היה ביתו הקודם של יצחק, אך כעבור זמן מה עזבו את העיר ועברו למוסקבה. משפחת אלתרמן התגוררה שם שלוש שנים עד למהפכת אוקטובר, אז הוטלו מגבלות חמורות על יהודי העיר,[7] והם נאלצו לעזוב ב-1918 לקייב שבדרום-מערב רוסיה (באוקראינה של ימינו).[8]
ב-1919 ברחה המשפחה מקייב, ושנה אחר כך התיישבה בקישינב, שם למד נתן בגימנסיה העברית "מגן דוד" שנוסד שנה אחר כך ב-1920, מייסד בית הספר היה יהודה לייב צירלסון, שגם עמד באותה תקופה בראש אגו"י. בלימודיו בבית הספר בלט אלתרמן בכתיבתו, אך בקרב בית הספר זכה לפרסום לראשונה לאחר שפרסם מספר שורות מחורזות ב"טל ילדות", כתב עת שעורכיו היו תלמידים. הגיליון הופיע לראשונה ב-16 בינואר1921, בגיליון הופיעו מאמרים שהציגו את מטרות אגו"י ואת המגמה הכללית של כתב העת, שירו של אלתרמן "ירחון ערכנו באגודתנו" הציג בעיקר את כישרונו הספרותי.[9]
אלתרמן איגד את שיריו שכתב בעיתוני בית הספר במחברתו האישית, במחברת היו 157 עמודים ונכתבו בה 70 שירים, שלושה מהם הגדיר אלתרמן כפואמות.[10] רוב השירים נכתבו בקישינב, כמה נכתבו בקייב, אחד נכתב בקמיאנקה ואחד נכתב במוסקבה.[11] במחברת כתב אלתרמן כמה שירים העוסקים בחגי ישראל ומועדיו, דוגמת ראש השנה ויום הכיפורים. זאת מכיוון שהחגים היהודיים היוו חלק מהותי מחיי יהודי קישינב.[12]
ב-31 במרץ1925 סיים אלתרמן את לימודיו ב"מגן דוד". למחרת, ב-1 באפריל נערכה משפחתו לנסיעה לקונסטנצה שבדרום רומניה. המשפחה עזבה את קישינב ב-2 באפריל. ב-3 באפריל 1925 עלה עם משפחתו על האונייה "אסיה", שהפליגה מנמל קונסטנצה ברומניה. המשפחה נרשמה ברשימת הנוסעים, אך הפקיד שערך אותה רשם את שם משפחתם "אלטמן" במקום "אלטרמן".[13]
התיישבותו בארץ והלימודים בגימנסיה הרצליה (1925–1929)[עריכת קוד מקור | עריכה]
עת הגיעה המשפחה לארץ ישראל התיישבה בתל אביב. תחילה התגוררו בבית משפחת ספיבק שברחוב גרוזנברג 12, אחר כך יצחק הצליח לשכור דירה בעיר ברחוב העבודה, שם התגוררו במשך כחצי שנה. בהמשך עברו לרחוב ברנר 18, ובקיץ 1928 עברו לרחוב סירקין 11.[15]
ב-1 בספטמבר1926 החל אלתרמן ללמוד בגימנסיה הרצליה.[5] בהגיעו לגימנסיה אלתרמן שלט היטב בשפה העברית, אך גם שלט במקצועות הכלליים. אלתרמן לא הרבה להשתתף בשיעורי הגימנסיה, וגם כשהיה משתתף היה לעיתים מגמגם עקב קשיי דיבור שהתגלו אצלו בצעירותו. לעומת זאת, אחותו לאה לקחה חלק פעיל בתנועות הנוער היהודיות הציוניות, בהתחלה במחנות העולים ולאחר מכן בשומר הצעיר.[16]
בלימודיו בגימנסיה הרגיש אלתרמן זיקה ללשון העברית, לתנ"ך ולציונות. אלתרמן בלט בגימנסיה במיוחד בחיבוריו, מורו לעברית בגימנסיה חיים הררי הקריא לא אחת את חיבוריו של אלתרמן בפני כיתתו. מלבד לימודי הספרות, אלתרמן אהב ללמוד את התנ"ך, בין המורים שלימדו אותו את המקצוע נמנים בן-ציון מוסינזון ודוד שמעוני.[17]
גם כשהתגורר בתל אביב המשיך אלתרמן לכתוב שירים במהירות רבה, מוריו ואף אחד מבני כיתתו לא ידעו על כך. חבריו ממגן דוד הביאו לאלתרמן מחברת שירים זמן קצר טרם עזיבתו את קישינב. השיר הראשון במחברת נכתב בקונסטנצה, בעת שהמתין להפלגה. את השיר כתב ב-2 באפריל 1925, ואת השיר האחרון במחברת כתב ב-27 באפריל1927. בסך הכל, כתב אלתרמן בתקופה זאת 70 שירים.[18] לבסוף אלתרמן סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ב-18 ביולי1929.[5][19]
אלתרמן שהה על האונייה "פרובידנס" במשך 6 ימים, הגיע לנמל מרסיי ומשם נסע לפריז בעזרת רכבת. על האונייה היה גם חיים גמזו, בין אלתרמן וגמזו נוצר קשר כבר ביום הראשון להפלגה, הם שהו יחד בתא ועלו יחד על הרכבת לפריז. אך אלתרמן התעקש לשמור מרחק מגמזו ולא הרבה בדברים, אך מנגד חש קרבה עמוקה לגמזו. אלתרמן וגמזו עזבו את הרכבת בתחנת ליון ומשם הגיעו לרובע הלטיני, בו שכנה אוניברסיטת סורבון. את הלילה הראשון בצרפת הם בילו במלון קטן וישן, אך למחרת קיבלו כתובת למעונות הסטודנטים שלהם, המגורים היו במלון ארמיטאז' (Ermitage Hotel).[22]
אלתרמן וגמזו התעניינו בפוליטיקה של צרפת, אך לא פחות מכך באמנות ובספרות הצרפתית, אלתרמן השתדל לקרוא מדי שבוע את שבועון הספרות הפופולרי אז Les Nouvelles littéraires (אנ'), בשבועון נכללו שירים וסיפורים שבעזרתם יכל אלתרמן לקבל רושם ראשוני על המצב באזורו.[23]
בסך הכל, שנתו הראשונה של אלתרמן בפריז נמשכה תשעה חודשים בלבד. אלתרמן הגיע לעיר באוקטובר 1929, ובסוף יולי 1930, לאחר סיום תקופת המבחנים, חזר לחופשה בארץ ישראל. כדי להגיע לארץ אלתרמן נסע למרסיי ברכבת ועלה על אונייה שיצאה ממנה ליפו, ההפלגה נמשכה שישה ימים. את ימי החופשה ניצל אלתרמן לטובת קריאת דברים שלא הספיק לקרוא במהלך לימודיו, כגון ספרים ועיתונים חדשים וכתבי עת ספרותיים. מדי יום קרא את הארץ, בסופי השבוע הקפיד לקרוא את דבר, לרוב בשל מוסף הספרות שבו, ועיין בעיתונים הספרותיים שהיו נפוצים אז: כתובים ומאזנים. גם בהיותו בארץ המשיך בסתר לכתוב שירים, רק אביו ידע על כך.[26]
ב-22 באוקטובר 1930 עלה על אונייה שיצאה מיפו למרסיי, אך הפעם לא שב לפריז ברכבת, אלא נסע לנאנסי, שם החל ללמוד חקלאות. אלתרמן בחר ללמוד שם שנתיים על מנת להיות אגרונום. במחזור של אלתרמן למדו 12 סטודנטים מארץ ישראל.[27]
עוד בתחילת לימודיו בנאנסי נחשב אלתרמן לתלמיד שקדן, והיה מרוכז מאוד בשיעורים והתעניין בחומרים שלמד, ובעת שהיה בחדרו סיכם בפירוט את מה שלמד והקפיד להכין את מטלות הבית. הקושי היחיד שחווה בזמן לימודיו היה העבודה במעבדה, התלמידים נדרשו בה לרשום ולשרטט (או לצייר), ובשל קושי בהזזת יד ימינו, התקשה מאוד לעשות זאת. יותר מפעם אחת נאלץ אלתרמן לבקש עזרה בביצוע מטלות לימודיות.[28]
בינואר 1931 החליט אלתרמן לשלוח עותק של אחד משיריו במחברת לאברהם שלונסקי. הוא שלח את השיר לכתובת של מערכת כתב העת "כתובים" שאותו ערך שלונסקי, שדרות רוטשילד 13.[28] אלתרמן בחר לשלוח לשלונסקי את השיר "בשטף עיר", ושלונסקי מיהר להוציא את השיר בגיליון ה-19 של כתב העת.[29] השיר נכתב בהשראת המשורר הצרפתי שארל בודלר.[30] ב-16 באפריל שלח למערכת "כתובים" שיר נוסף שלו, "בגן בדצמבר".[31][32] לאחר ששניים משיריו פורסמו ב"כתובים", פורסם עוד שיר שלו בכתב העת, יתד. השיר פורסם בשני גיליונות שונים בשל אורכו. חלקו הראשון של השיר פורסם ב-21 במאי,[33] והחלק השני פורסם ב-28 במאי, שבוע לאחר מכן.[34][35]
בקיץ 1931 ביקר בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית בפריז, התערוכה נמשכה כחצי שנה וביקרו בה כ-33 מיליון איש. אלתרמן כתב רשימה בעת שביקר בתערוכה. לאחר ששב מפריז אלתרמן העלה את רשימתו על כתב, שנשלחה גם היא לשלונסקי. שלונסקי בחר לשלב אותה בעיתון הארץ, בו עבד מאז 1928 וערך את החדשות והמוסף הספרותי בעיתון ופרסם מאמרים. רשימתו של אלתרמן פורסמה בעיתון ב-22[36] וב-23 בספטמבר 1931.[37][38]
בשלהי מרץ 1932 פרסם אלתרמן מאמר בכתב העת גזית, המאמר נשא את השם "במעגל" ובו הביע את דעתו בפעם הראשונה בנוגע למחלוקת ספרותית בארץ ישראל. המחלוקת הייתה בעניין אישיותו של חיים נחמן ביאליק, מחלוקת אחרת בעניין ביאליק התנהלה ב-1927, לאחר שנאם לכבוד שני סופרי יידיש, פרץ הירשביין וי"ל פרץ, בנאומו נשמע כאילו הקנה ליידיש ולעברית מעמד שווה, מה שהצית את המחלוקת. אך המחלוקת הפעם הייתה סביב פרסום שירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שפורסם בכתב העת "מאזנים". ביאליק כתב אותו בקיץ 1931 בעקבות דיוני הקונגרס הציוני העולמי ה-17 שהתכנס בבזל. השיר היה שיר תוכחה בו הפנה ביאליק את כעסו כלפי ההנהגה הציונות, וטען כי היא לא טרחה לבדוק את גודל המשבר אליו נקלעו גם התפוצות וגם היישוב בראשית שנות ה-30. שלונסקי תקף חזיתית את ביאליק, הוא החל ברשימה קצרה שפורסם ב"הארץ", ואחר כך פרסם את "מן הקצה אל הקצה", מאמר שחידד את המחלוקת.[39]
אלתרמן עוד היה בנאנסי, אך עדיין הביע את דעתו על השיר, את טיעוניו לשיר הגדיר "הערות לויכוח", תוך שהוא מצטט משיר אחר של ביאליק "שחה נפשי", אלתרמן היה בעל תכונה שמרנית ונטה לכבד את מסורת העבר, אלתרמן הטיל ספק בנטייה לחלק את הספרות לפי אסכולות. אף שהיה מזוהה עם האסכולה של שלונסקי, אלתרמן לא הצליח לשאת את הביקורות הלא מוצדקות שהוטחו בביאליק. אך באותה מידה ראה צורך להגן על שלונסקי, לו רחש כבוד והכיר תודה, ובהמשך המאמר דחה את ניסיונו של שלמה צמח לשלול לחלוטין את יצירותיו של שלונסקי (הציטוט מ"שחה נפשי" מודגש):[40][41]
אין אני חושב כי יש לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית, לא משורר לא נביא – חוטב עצים אנוכי – שורה אופינית לכל סופר ויוצר. לשלושה יסודות אלה יש להוסיף עוד יעוד. הם באים לידי גילוי על⁻ידי יסוד צדדי הנקרא בכימיה קאטאליזטור ובספרות – כישרון. ר“ל, כי בשיר הנידון הפעיל האמן (הכישרון) לא את המשורר (הפונה כלפי פנים אל התבל שבו, האלוהים שבו, הסיטרא-אחרא שבו), ולא את הנביא (הפונה כלפי חוץ ומורה דרך), אלא את איש-ההמון המגיב מתוך זעזוע הרמ"ח. [...] כשמישהו מדבר על אחד מהסופרים בכללותו ולא על יצירה בודדת מוצלחת פחות או יותר ומבטל כלאחר-יד פרשה שלמה של ספרות, הרי מתעוררת ממילא השאלה לכוונותיו של המישהו הזה.
למרות שמפרסום "בשטף עיר" ועד לפרסום "במעגל", אלתרמן עדיין חשב שיצטרף לעבוד כאגרונום כפרנסה. אך לא היה לו ספק בכך כי הספרות איננה מאורע בודד חולף, אלא קביעה של ממש. ותהה כיצד אפשר לחבר בין השירה לחקלאות. הנושא עלה מספר פעמים במכתבים בין אלתרמן לאביו יצחק, ב-25 ביוני 1932 כתב יצחק לבנו: "בעת האחרונה התחלתי דואג למצוא עבודה בשבילך כאן", במשפט זה גרס כי אלתרמן צריך לעבוד כפועל חקלאי לצורך הכשרתו ככזה, אך מנגד אמר כי הוא צריך שיהיה לו זמן על מנת להתכונן לבחינות, כדי שיוכל לעסוק בספרות.[42]
בין 4–5 ביולי 1932 נערכו הבחינות במגמתו של אלתרמן, הבחינות עסקו בזואולוגיה, בוטניקה, כימיה וגאולוגיה, אלתרמן סיים אותן בהצלחה וציונו הסופי היה AB (עובר). דיפלומתו של אלתרמן הונפקה כמעט שלושה שבועות מראשית הבחינות ב-22 ביולי.
לאחר שסיים את לימודיו אלתרמן החליט לא להישאר בצרפת. יצחק חשב לשלוח אליו כרטיס נסיעה לארץ ישראל, אך במקום זאת העדיף לשלוח לו בהמחאה את הסכום הדרוש להגעתו. יצחק שלח לבנו 1,750 פרנק צרפתי טרם הבחינות ב-25 ביוני, על מנת שיוכל לרכוש כרטיס נסיעה אך גם כדי לממן עניינים נוספים בנוגע לעזיבתו. מייד לאחר שקיבל את הכסף אלתרמן רכש כרטיס נסיעה לרכבת וגם כרטיס הפלגה לאונייה חזרה, אחר כך פינה את חדרו, ארז את חפציו, סידר את הניירות הרבים שהיו בו ונפרד מחבריו ללימודים. בראשית אוגוסט עלה על הרכבת ויום אחר כך עלה על אונייה שיצאה ממרסיי. האונייה הגיעה לאלכסנדריה שבמצרים ומשם המשיכה לנמל יפו.[3]
אלתרמן חזר לארץ ישראל באוגוסט 1932 ועבר להתגורר בבית הוריו החדש שברחוב אלנבי.[5] ביום חזרתו הופיע גיליון חדש של כתובים עם שני פרסומים של אלתרמן שכתב בנאנסי, רשימה בשם "המזרקה" ושיר בשם "שני ימים".[43]
בספטמבר 1932 עבר לעבוד במקוה ישראל, הוא עבד בחווה החקלאית בבית הספר. כדי להגיע לחווה נאלץ לקחת אוטובוס מתל אביב, כשהגיע לחווה, אליהו קראוזה קיבל את פניו ושלח אותו לעבוד בפרדס. משימתו הראשונה הייתה לחפור סביב שורשי העצים על מנת שיקבלו רוח ושמש. ההערכה הייתה לחפור עד 80 עצים בכל יום, בשעות הלילה האדמה הייתה לחה עקב הטל הרב שספגה, וביום הרטיבות הגיעה למכנסיהם של העובדים והובילה לאי-נוחות. עבודתו של אלתרמן נמשכה כ-12 שעות, הוא נהג להגיע למקום בשעות הבוקר המוקדמות ומשם להמשיך לעבר הפרדס ולהתחיל בעבודה. גם בעת עבודתו במקוה ישראל המשיך לכתוב פרוזה ושירה. אלתרמן עזב את מקוה ישראל בדצמבר 1932, שלושה חודשים בלבד לאחר שהחל לעבוד במקום.[44]
בזמן שעבד במקוה ישראל הפגיש אותו מרדכי עובדיהו עם הניה זיסלה, אלתרמן החליט לחזר אחריה במטרה ליצור מערכת יחסים איתה.[45] אך לפי עובדיהו, בסוף 1933 זימן אביו יצחק את הניה למשרדו, ושאל אותה מה היא מחפשת בבנו, והסביר לה שבנו יהיה אדם מפורסם בעתיד וניסה לרמוז לה שהוא לא מתאים לה. יצחק ביקש מהניה שלא תצא עם אלתרמן ובכך תיפרד ממנו, יצחק אף בכה באותה הפגישה. לבסוף הזוג נפרד לאחר שהניה גילתה שאלתרמן שתה לשכרה והחליטה להינשא לעובדיהו, ההודעה על הנישואים של השניים פורסמה בינואר 1935.[46]
לאחר שעזב את מקוה ישראל עבר ל"דואר היום", עיתון יומי שערך איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה. אלתרמן עבד בעיתון כמתרגםטלגרמות ולא כתב בעיתון. אך העבודה בעיתון לא נמשכה חודשים רבים ושוב התעורר אצל אלתרמן הצורך בעבודה לצד פרנסה, הוא עזב את העיתון לאחר חודשים ספורים.[47] לאחר שעזב את "דואר היום" נסע לחיפה לאחר שקיבל הזמנה אליה מיוסף סערוני, סערוני הודיע לאלתרמן שיצחק טריואקס רוצה לייסד עיתון בעיר, והוא גייס אותם לשם כך. עיתונו של טריואקס נקרא "בשער",[48] העיתון הודפס לראשונה ב-1 ביוני 1933. למרות התקוות הגדולות של טריואקס, העיתון לא צלח והודפסו רק חמש גיליונות שלו, ובסוף החודש נסגר.[49] באותה שנה החל לכתוב פזמונים לתיאטרון "המטאטא".
מאוחר יותר פגש אלתרמן את עבריה שושני (עופר) בבית הקפה "שלג לבנון" בתל אביב. עבריה היא ילידת בית-גן שעברה לתל אביב כשהייתה בת 16 ב-1930 לצורך לימודי גננות,[50] לאחר מכן עברה למרחביה ובקיץ 1933 חזרה לתל אביב. בעת שנפגשו אלתרמן היה עוד בקשרים עם זיסלה, אך למרות זאת עדיין חפץ בעבריה, אם כי גם לעבריה היו קשרים עם חבר אחר. אלתרמן נהג ללוותה לצריף בו התגוררה בתל אביב ושוחח איתה שם רבות. אלתרמן עורר בעבריה אמון רב, בין היתר בזכות שנינותו, מהידע הרב שלו ומיושרתו.[51]
ב-22 בדצמבר 1933 התפרסם בטוריםשיר אהבה ושמו "עץ הפלפל", העוסק בעיקר ביחסים בין אלתרמן לשושני. בשיר שושני מוצגת כמי שמנסה להתחמק מאלתרמן, אך הוא נמשך אליה בכל זאת ובוחר להתעלם מיחסה כלפיו:[52]
את היטב יודעת שאני פיקח, דעי אפוא גם זאת – אני חזק... ואיך? עשרה לילות נשאו את הירח ואני אחד נשאתי את ראשך. [...] את רואה באור, לכן מיהרת לסגת, ואני כאז איני רואה דבר פטישי הגא עדיין מרסק את רימוני גופך העז והיקר.
רק בראשית 1934 אלתרמן הבין כי עבריה שושני איננה מעוניינת בו, עבריה רצתה אדם איתן ואמין שייתן לה מקום מגורים וביטחון כלכלי עקב פטירת אביה בגיל צעיר והיותה ילדה ונערה ענייה תוך כדי שהיא רחוקה מאמה ומאחיה. לאחר שנפרדה מאלתרמן עברה לחוות כנרת, שם פגשה את יוסף אופין והם עברו להתגורר בקיבוץ אפיקים, אך למרות שנשאר בתל אביב המשיך אלתרמן לעקוב אחר חייה של עבריה וכמה פעמים בודדות נפגש איתה, וכאשר היה צריך לנסוע לצפון הארץ היה עובר דרך קיבוץ אפיקים, שבו קיים פגישה עם חבריו: ישראל זמורה, אליהו טסלר, יעקב אורלנד ואבות ישורון.[53]
ב-15 בפברואר 1934 פרסם אלתרמן בפעם האחרונה בעיתון "הארץ".[54] חצי שנה אחר כך, ב-20 ביולי 1934 החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלף נון".[55] בראשית כל שיר תיאר אלתרמן את הערב שהגיע על תל אביב, באחת מהשירים תיאר את חופה בשיאה של עונת הרחצה. אורח החיים בשירים הללו הוא אורח חיים חילוני, על אף שאלתרמן כיבד רבות את המסורת.[56]
ב-27 ביולי העביר לשלונסקי את "אל תיתנו להם רובים", העוסק בחייל שלחם במלחמת העולם הראשונה המשחזר את סיפורו בשיר. השיר היה יוצא דופן מכל שיריו של אלתרמן עד אז, עד לפרסום השיר אלתרמן לא שילב בשיריו מסרים פוליטיים. אם כי בכתביו עבור "המטאטא" ול"סקיצות תל אביביות" שילב אלתרמן חלקים אקטואליים, כמה מהם עסקו ביחסים בין היהודים, הערבים והבריטים ובמתח בין השמאל לימין. ב"אל תיתנו להם רובים" התנגד אלתרמן למלחמה ולהתחמשות, והביע תמיכה בשלום ושילב בשיר סיסמאות פציפיסטיות שהיו נפוצות בשמאל באירופה, אך גם ב"יחדיו". נטייה זאת חלה גם ביצירות אחרות של אלתרמן בעיתונות, בבלדה ששמה "אבא נלחם לחופש" שפורסמה ב"דבר" הזדהה אלתרמן עם פעילי הרפובליקנישר שוצבונד בעקבות קרבותיהם עם אוסטריה בפברואר 1934. לצד "אל תיתנו להם רובים" הופיעו תרגומיו של אלתרמן לשני שירים של אמיל ורהארן שעסקו בסוציאליזם.[57]
ב-2 בנובמבר עזב את העיתון, ובסך הכל פרסם 22 טורים של "סקיצות תל אביביות", כשהאחרונה שבהן פורסמה ב-20 בספטמבר. השיר האחרון שפורסם ב"סקיצות תל אביביות" היה מותר לומר.[58][59] אלתרמן חזר ל"הארץ" והחל לפרסם טור דומה אך בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי, בשם "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו שמונה שנים, שבהן התפרסמו 297 טורים שעליהם חתם בשם העט "אגב".
ב-7 בנובמבר חזר לעיתון הארץ והחל לכתוב שירים בנוסח פיליטוני, עזיבתו של אלתרמן את דבר התרחשה בעקבות הצעה שהציע לו משה יוסף גליקסון, גליקסון הציע לאלתרמן לעבוד כעורך לילה ולקבל משכורת קבועה. נוסף על כתיבת שירים בנוסח פיליטוני, אלתרמן תרגם מברקים שהגיעו מסוכנויות הידיעות. אלתרמן הגיע למערכת העיתון בשעות הערב, ועזב אותה בחצות. בעקבות שני מאמרים שפרסם שמריהו גורליק התפתח ויכוח בין עיתון הארץ לעיתון דבר, האחרון תקף את גורליק ואף האשים אותו בבגידה. אלתרמן נכנס באופן מפתיע לויכוח שבועיים בלבד לאחר שעזב את דבר, במאמר שפרסם ב"הארץ" בשם "פרוזדורים" ניסה להגן על גורליק.[60][61]
לצד כתיבתו האקטואלית הוא הצטרף לקבוצת המשוררים "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, שהתרכזה סביב כתב העת "טורים" ומרדה בממסד הספרותי של אותה עת, שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק. ספר שיריו הראשון, "כוכבים בחוץ", יצא לאור ב-1938 בהוצאת "יחדיו" (למעשה, הוצאה עצמית של חברי הקבוצה), והתקבל כחידוש בשירה העברית.
אלתרמן פגש ב"שלג לבנון" את רחל מרכוס בין אביב לקיץ 1934,[62] בפעם הראשונה שמרכוס פנתה אל אלתרמן היא ביקשה שיכתוב לה פזמונים או שירים. על אף שאמה סוניה הציעה לה שלא להינשא לאלתרמן, השניים התחתנו בראשית 1935 ברחוב יבנה בתל אביב. הזוג התגורר בדירה זעירה ברחוב הגליל 9 (כיום רחוב מאפו), בו התגוררו גם אברהם שלונסקי ויעקב הורוביץ.[63]
בדצמבר 1934 החל לכתוב את המדור "רגעים" ב"הארץ" ופרסם שישה שירים באותו החודש, בסך הכל, אלתרמן פרסם במדור 333 שירים במהלך שבע השנים שבהן הופיע המדור, בממוצע, פורסמו במדור בין שניים לשלושה שירים בשבוע. למעשה, המדור "רגעים" הוא המשך של המדור "סקיצות תל אביביות" שפרסם ב"דבר".[64] ב-10 במאי1935 פרסם במדור את השיר "הדרך להיסטוריה",[65] שנכתב בעקבות פרשת חבש שהתרחשה באימפריה האתיופית. במסגרת הפרשה, ממשלת איטליה הפשיסטית בראשות בניטו מוסוליני איימה לכבוש את חבש.[66]
ב-4 ביולי 1935 הוקרן הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה שהופק לצורך גיוס כספים עבור פעולות ההתיישבות בארץ. אלתרמן כתב ארבעה שירים שנכללו בסרט, הסרט זכה להצלחה אדירה גם בקרב התפוצות, כמו גם שיריו של אלתרמן שנכללו בסרט. את השירים שכתב אלתרמן עבור הסרט ביצעו הרכבים מוזיקליים וזמרים, והם היו נפוצים בקרב היישובים, תנועות הנוער, והושמעו רבות בתחנות הרדיו והופצו על גבי תקליטים, גם שמואל סמבורסקי, שהרבה לנהל ערבי שירה בציבור, שר אותם שוב ושוב בערבי השירה שניהל.[67]
ב-28 באוקטובר 1935 הזכיר אלתרמן לראשונה את הערבים בשיר "השביתה",[68] אלתרמן כתב את השיר בעקבות השביתה הכללית שהתקיימה בקרב הערבים עקב הודעת ממשלת המנדט כי משטרת המנדט מצאה כלי נשק מוברחים על אונייה שיצאה מבלגיה כדי לייבא לארץ ישראל נפט, בעוד שהוועד הערבי העליון טען כי היו אלה היהודים אשר הבריחו את כלי הנשק. בשיר זה תיאר אלתרמן באופן לועג אפנדי הנמצא מול בית הסראייה ביפו, המעשן נרגילה ושובת.[69]
בעת שהגיעו חברי ועדת פיל לארץ ישראל בנובמבר 1936 פרסם אלתרמן שיר בשם "הועדה מסיירת", בו הגן אלתרמן על הציונות. אלתרמן טען כי ניתן להציג את החקלאות המפותחת ואת הכבישים שנסללו בארץ ישראל כעובדה שניתן להציג בפני הוועדה.[70]
החל מ-29 בדצמבר1937 ועד ל-16 במרץ1938 לא הופיע מדורו בעיתון הארץ "רגעים", בעקבות חופשתו של אלתרמן מהעיתון שנמשכה כחודש, מינואר עד פברואר.[71]
בראשית 1938 פרסם אלתרמן את ספר השירים הראשון שלו: "כוכבים בחוץ", בהוצאתה של יחדיו. אלתרמן חשש רבות טרם פורסם השיר והיה חסר ביטחון עצמי, וטען כי יצטער על הוצאתו לאחר מכן, החששות האלה עלו בראשו של אלתרמן בשלהי יולי 1937, כשהספר עמד לצאת לאור. בעת שנפגש עם ישראל זמורה אמר לו כי יוציא את הספר תוך זמן קצר. בעת שהספר הופץ לראשונה היה אלתרמן בן 27, בגרסתו הראשונה הכיל "כוכבים בחוץ" 140 עמודים ו-68 שירים שפוצלו לארבעה חלקים, שמרביתם נכתבו במשך שלוש שנים.[72]
שבוע לפני שהספר הופץ לראשונה, ב-11 בפברואר 1938 ערך אברהם שלונסקי בביתו נשף ספרותי לכבוד אלתרמן. בנשף השתתפו חבורת "יחדיו", הוריו של אלתרמן יצחק ובלה וישעיהו קלינוב, מזכיר מערכת הארץ דאז. בתחילת הטקס פתח שלונסקי בהערכות על ספרו החדש של אלתרמן, אך מנגד אמר שלא הבין כמה שירים מהספר, ואף אביו של אלתרמן, יצחק, לא הבין. אחרי שלונסקי דיברו חבריו ב"יחדיו" מנשה לוין ולאה גולדברג, אלתרמן שתה הרבה משקאות חריפים באותו הערב, כששכרותו נרגעה מעט הקריא לנוכחים כמה מהשירים בספר.[73]
אלתרמן זכה להצלחה רבה לאחר ש"כוכבים בחוץ" הופץ, אך באותה עת היה אביו, יצחק, חולה מאוד. בעקבות מחלתו זו נאלץ יצחק לפרוש מתפקידו כמנהל מחלקת החינוך ב-11 בספטמבר 1936. אך לא רק יצחק סבל ממחלה באותה עת, גם סבתו של נתן ואמה של בלה, סטרנה פרידה, חלתה בסרטן הכבד. פרידה נפטרה ב-25 בנובמבר 1936, שבועיים בלבד לאחר שנולד ללאה אלתרמן בן ושמו ערן, סטרנה נקברה בבית הקברות נחלת יצחק.[74]
ב-1938 שיתף פעולה עם דניאל סמבורסקי ושניהם יצרו את השיר "זמר הפלוגות", שהיה ההמנון של פלוגות השדה. יצחק שדה ביקש באופן אישי מאלתרמן לכתוב את השיר לכבוד כינוסם הראשון של פלוגות השדה, שדה היה מוערץ על ידי אלתרמן ואף הוגדר על ידי אלתרמן כידיד נפש.[75] בספטמבר 1938 כתב אלתרמן את השיר "תוצרת הארץ".
יוצרים ואנשי צבא בקפה מאור בתל אביב, במחצית השנייה של 1948. (מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי (שלישו של יצחק שדה), צילום: בנו רותנברג, מאוספו של יורם שדה, יפו
ב-1 בפברואר1939 סבל יצחק משיתוק בנשימה, איבד את יכולת הדיבור ואושפז בבית החולים הדסה. לאורך היום שכב במיטתו בבית החולים כשנתן, רחל, בלה וזלמן עומדים לידו. ביום חמישי, 2 בפברואר 1939, בשעות הבוקר, נפטר יצחק בגיל 57. בעקבות מותו, ציווה ראש עיריית תל אביבישראל רוקח לסגור את מחלקת החינוך בעיר כאות אבל על מותו של יצחק. הוועד הלאומי של כנסת ישראל הכריז על הפסקת הלימודים בבתי הספר ובגנים ביום שלמחרת החל מ-10:00 בבוקר, אפילו המורים בתיכונים ובבתי הספר העממיים ארגנו משלחות תלמידים להלוויתו של יצחק.[76]
שלושה שבועות לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, פרסם אלתרמן רשימה בשם "רשימה על אותו נושא" בשבועון "השומר הצעיר", בעקבות רשימה שפרסמה לאה גולדברג באותו שבועון ב-8 בספטמבר 1939. הרשימה הייתה למעשה שלושה שירים שכותרתם הייתה "משירי מכות מצרים", לשירים ברשימה נתן את השמות "דם", "צפרדע" ו"כינים". בשיר תיאר את העיר תבאי במצרים שחוותה אסון, אלתרמן מציג את האסון כעונש על חטא שחטאה בו.[77]
אלתרמן המשיך לתקוף את גרמניה הנאצית גם בשיריו ההבאים ב"רגעים", לגנות את האגרסיביות של ברית המועצות על פינלנד, לזלזל במדינות שהפגינו נייטרליות, לעקוב אחרי האירועים במזרח הרחוק ובחבל הבלקן, לבקר את הברית שנוצרה בין גרמניה, יפן ואיטליה ואת החיבור של מדינות הציר לסלובקיה ולהונגריה. אחד מהשירים החריגים שפרסם ב"רגעים" בזמן מלחמת העולם השנייה, היה "לובלין" ב-27 בנובמבר 1939,[80] בו שם דגש על מצבה של יהדות פולין. השיר נכתב בעקבות ידיעה שפרסם עיתונאי מלונדון שהופיעה באותו היום בעיתון "הארץ", בידיעה נחשף כי בלובלין הוקם אזור בגודל של 12,000 קמ"ר,[81] שנועד לאכלס יהודים שהובאו גם ממחוזותיה החדשים של גרמניה הנאצית ומזרח גרמניה, וינה ופראג.[79] מרבית השירים שכתב אלתרמן בעת מלחמת העולם השנייה הופיעו בכתב העת מחברות לספרות.[82] הגיליון הראשון של כתב העת בינואר 1940 נפתח בחמישה שירים שחיבר אלתרמן, מלבד אלתרמן, לקחו חלק בגיליון הראשון גם עורך כתב העת ישראל זמורה, יעקב פיכמן, יעקב הורוביץ, אליהו דוד שפיר, סיני אוקו, יונתן רטוש, יוכבד בת-מרים, אבות ישורון ואליהו טסלר.[83]
גם בשנתיים הבאות למלחמה אלתרמן היה נתון למתרחש בה, עקב כך, סדר היום של מדורו ב"הארץ" "רגעים", תאם את זה של העיתונות היומית בארץ, שהעדיפה להציג קודם את הדיווחים על מהלכיה של המלחמה טרם הצגת העדכונים על מצבם של היהודים.[84]
ב-1939 פורקה גם חבורת "יחדיו", ואברהם שלונסקי הקים את "דפים לספרות" בשבועון "השומר הצעיר", באותו הזמן ישראל זמורה היה עסוק בהכנות לקראת כתב עת חדש. אל שלונסקי הצטרפו אלתרמן, יוכבד בת-מרים, אבות ישורון, יעקב הורוביץ, אליהו טסלר, רפאל אליעז ויעקב אורלנד.[82]
בינואר 1941 נולדה בתם היחידה של נתן ורחל תרצה אתר, לימים משוררת אף היא. תרצה היתה ציפור נפשו של אלתרמן שהתמוגג מהיופי והכישרון שלה ודאג לה. הוא הרגיש גם אשמה על כך שהיתה עדה לתקריות השכרות שלו ועל זה שידעה על הקשר הרומנטי שלו עם צילה בינדר.[86] במקביל לנישואיו עם מרכוס ומגוריו עמה בדירה בשדרות נורדאו עד יום מותו, ניהל בידיעתה יחסי אהבה ממושכים עם הציירתצילה בינדר, אשר איירה אחדים מספרי הילדים שכתב. תרצה הסכימה בשתיקה לקשר זה כיוון שהעריצה את אלתרמן והרגישה שאינה משתווה לו. את צילה הכיר אלתרמן באחד מבתי הקפה בתל אביב לאחר שניסתה להסב את תשומת ליבו אליה. בהמשך היא פגשה אותו בחוף פרישמן וביקשה ממנו ללוותה לביתה. צילה התקשתה להשלים עם העובדה שאינה אישתו החוקית.[87] הוא היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו ובצניעותו החומרית.
בשלהי מרץ 1941, פרסם אלתרמן את ספר השירה השני שלו "שמחת עניים", לכבוד הופעת הספר התקיימה מסיבה שנערכה על ידי ישראל זמורה ורעייתו, עדה. במסיבה קרא אלתרמן את כל הספר מראשיתו ועד סופו. ביום הופעת הספר נתכנסה החבורה לעוד מסיבה, בביתו של אבות ישורון, שהיה אחד ממעריציו הגמורים. ביומנו האישי, כתב ישראל זמורה על אותה מסיבה בביתו של ישורון כי היו בה "מזיגה מצויינת של פראות, פרימיטיביות, בלתי-אמצעיות, עם שירה, הברקות בינה, אהבה מיוחדת, חושנית, לשירה ולמשורר."[88] אלתרמן התייצב בספר כמבשר תאולוגיההומניסטית, שכללה תכנים חילוניים מובהקים.[89]
באפריל 1941 פרסם ישראל זמורה מאמר ב"מחברות לספרות", המאמר התפתח לסדרת מאמרים שהתפרסמו במדורו של זמורה "מפנקסו של מבקר". המאמר הראשון התפרס על גבי שני עמודים, בראשית המאמר שיבח זמורה את ספרו של אלתרמן, וכתב כי הוא ייחודי מאוד, מקורי, עממי, חדשני, לשוני ועוד.[90]
ב-27 בנובמבר1942, לאחר שנודע על כך שמבוצעת השמדה שיטתית של יהודים באירופה, פרסם אלתרמן שיר שהעביר מסר של מחאה כלפי האל. המחאה היא למעשה פרודיה על אתה בחרתנו מכל העמים, מילים שאותן העמיד אלתרמן כצירו הרעיוני והמבני של השיר עקב לימודיו ב"מגן דוד". אך לא רק האל מוזכר בשיר, גם נושא הילדים באירופה (לפני שנודע על כמות הנרצחים בשואה) מוזכר בשיר: בבית הרביעי בשיר מתאר אלתרמן ילד החווה פוגרום, ובבית השישי כמה ילדים פונים לאמם ודורשים ממנה לא להביט לעברם, על מנת שלא תראה את המעולל בהם.[91]
אלתרמן פנה אל מו"ל "הארץ" גרשום שוקן וביקש ממנו להעלות את שכרו, על אף הצלחת ספריו, "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים", אלתרמן רצה להגדיל את הכנסתו. גם הכנסותיה של אשתו רחל היו מעטים, ומשכורתה של אמו הייתה נמוכה. שוקן סירב, ובינואר 1943 אלתרמן עזב את עיתון "הארץ" וחזר ל"דבר", שם החל לכתוב את מדורו האקטואלי "הטור השביעי", שהתפרסם מאז מדי שבוע עד תחילת 1967. רק מאוחר יותר הבין שוקן כי שגה בסירוב לבקשתו של אלתרמן.[92]
ב-5 בפברואר 1943 פרסם את פרסומו הראשון ב"דבר".[93] אלתרמן פרסם שיר בשם "נקודת ארכימדס" בטורו השביעי שלו בעיתון (שעל שמו נקרא המדור "הטור השביעי").[94]
ב-1944 הפסיק לכתוב לתיאטרון "המטאטא" והחל לכתוב לתיאטרון "לי-לה-לו".
בפברואר 1944 יצא ספרו השלישי של אלתרמן, "שירי מכות מצרים", בהוצאת צבי שנקראה על שם בנו של ישראל זמורה, שהקים את חברת ההוצאה לאור. כמה חודשים אחר כך הוציא את ספרו הרביעי, "האפרוח העשירי", שהיה למעשה ספר הילדים הראשון של אלתרמן.[96]
התייצבת בלהב, הדוק אגרופים. ותשאג, וזוכר העולם אות באות: אנחנו נלחם! נלחם על החופים, בבתים נלחם, נלחם ברחובות!
בשנה שאחרי מלחמת העולם השנייה, שיריו בטור השביעי התמקדו במצבם של היהודים באירופה. אחד מהשירים הבולטים האלה היה "על הילד אברם", שנכתב בהשראת מאמר שפרסם שמעון סאמט בעיתון "הארץ". ב-19 באפריל1946 פרסם סאמט את המאמר "ילדי ישראל בפולין של היום",[104] בו סיפר על פגישותיו עם ילדים ניצולי שואה בעת ביקורו בפולין. במאמר פורסמו שתי תמונות, ובשנייה מופיע ילד בשם אברמה'לה (אבראמאק) היושב על גרם מדרגות. שבוע בלבד לאחר המאמר פרסם אלתרמן את השיר, ששמו המלא היה "על הילד אברם הישן על מדרגות ביתו בפולין מפחד לשכב במיטתו".[105]
ב-14 במרץ 1946 הציע לו יוסף אבידר להתלוות אליו ולצפות בעלייה לביריה, שרוכל הופקד עליה. בסופו של דבר, ביריה הורדה מהקרקע והשטח נתפס והוחזק על ידי הבריטים. לאחר הפרשה שב אלתרמן לתל אביב.[107]
אל נסב את עינינו. לשוא נתכחש להודה של אותה שעת ליל. שוא נדם. כי דוברת לשון האש בה שרפו את עצמם השנים.
אלתרמן סיקר רבות את פרשת אוניית המעפילים " אקסודוס", ופרסם שלושה שירים בנושא. שירים אלו פורסמו בין סוף יולי לאמצע ספטמבר 1947: השיר הראשון, "מפלת אירופה תש"ז", פורסם ב-25 ביולי.[111] השיר נכתב בעקבות בקשתה של בריטניה לקלוט את פליטי האונייה בצרפת. השיר השני, "העם ושליחו", פורסם ב-5 בספטמבר.[112] ונכתב על רקע ידיעה שעסקה במות תינוק על אחת מהאוניות שהיו בדרכן לנמל המבורג. השיר השלישי והאחרון, "מהו חג לאומי", פורסם ב-12 בספטמבר.[113] לאחר שהוחלט ביישוב על "יום המבורג" ארבעה ימים קודם לכן. יום זה נועד להבעת הזדהות עם המעפילים שהיו על אקסודוס.[114]
מחשרת השמועות, מעמעום הרעמים, מעצרת עמים, מצעקה על ימים, מכרזות הפינוי האנגלי הנשקל, מנבואות ליום־תוהו באפס־ממשל, מרמזי המזרח המאותת איומיו. [...] בלי עמוד, בין ליל־נוגה וליל־מאדים, מבקיעה, מבקיעה, עצמאות היהודים!
ב-29 בנובמבר 1947 קיבל האו"ם את הצעת ועדת אונסקו"פ, במה שנודע ככ"ט בנובמבר. יום לפני כן, 28 בנובמבר, לא הופיע הטור השביעי.[117] לדעת מרדכי נאור, אלתרמן לא פרסם את הטור השביעי ב-28 בנובמבר כי אלתרמן חווה אז סערת נפש בשל מאורעות הדמים שהיו אז.[117] יום לאחר כ"ט בנובמבר פרצה מלחמת העצמאות. אלתרמן הגיב לראשונה לכ"ט בנובמבר ב-5 בדצמבר,[118] עקב העובדה שלא פרסם את הטור השביעי בשבוע הקודם.[117]
בסמוך להכרזת העצמאות פורסם הקובץ הראשון של הטור השביעי, הכולל את הטורים שהופיעו מהופעתו לראשונה עד לשלהי 1947. הספר כלל גם מבחר מהשירים ב"רגעים".[120]
בראשית יוני 1948 סייר אלתרמן במחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. ביקור זה תוכנן על ידי לוי שורץ, שותפו למסע ומאנשי המוסד לעלייה ב'. אלתרמן ביקר במשך עשרה ימים בקפריסין. כמה ימים לאחר שחזר לארץ ישראל, ב-22 ביוני, הופגזה האונייה אלטלנה בידי צה"ל.[121] שלושה ימים אחר כך, ב-25 ביוני, פרסם ב"טור השביעי" את השיר "אהבת ישראל ושרפת הנשק".[122] בשיר תמך אלתרמן בדעתו של דוד בן-גוריון, לפיה כל ויתור לאצ"ל היה מוביל את מדינת ישראל לאנרכיה.[123]
כאשר אלתרמן החליט להתייצב בלשכת גיוס בתל אביב, הוצע לו לשרת כקצין תרבות במחלקת התרבות. אלתרמן סירב לכך, ולאחר מאמץ רב והתערבות מצד יצחק שדה, אושר שאלתרמן ישרת ביחידה קרבית. ב-29 באוגוסט 1948 הגיע אלתרמן במחנה תל ליטוינסקי, ובכך גויס לצה"ל. הדיווחים על גיוסו של אלתרמן פורסמו בעיתונים "דבר" ו"מעריב". מספרו האישי היה 122609. יצחק שדה, שהיה אז מפקד חטיבה 8, הורה להציב את אלתרמן בחטיבה, ואלתרמן צורף לגדוד 88, גדוד מרגמות שהוקם במסגרת החטיבה.[124]
ביום השני של מבצע יואב, 16 באוקטובר 1948, תקפה חטיבה 88 את הכפר עיראק אל-מנשייה, למען כיבושו. על אלתרמן הוטל המלאכה להוציא את הפגזים שנועדו לפגוע באויב, ולהגישם לרגם, אלתרמן צלח זאת. לבסוף הקרב כשל. בעת שאלתרמן התייצב בפני יצחק שדה, הודיע לו שדה כי הוא שולח אותו לביתו, עקב גילו ובריאותו. אלתרמן סירב, ודרש לחזור לגדוד, שדה סירב, ודרש ממפקדת חטיבה 88 להורות על אלתרמן לארוז את ציודו ולחזור לביתו. כשבועיים לאחר תקיפת החטיבה, ב-31 באוקטובר, הגיע אלתרמן למחנה תל ליטוינסקי, שם קיבל את ההודעה הרשמית על סיום שירותו בחטיבה.[125]
ביום בו פורסם השיר ב"הארץ", בן-גוריון, שהיה בקשרי ידידות עם אלתרמן,[131] שיבח אותו על כתיבת השיר במכתב ששלח אליו. לדברי בן-גוריון, הוא אף הורה להדפיס את שירו של אלתרמן ולחלקו לצבא.[132] ימים ספורים אחר כך הודפס השיר בחוברת בהוצאת "אחדות", בצירוף מכתבו של בן-גוריון. חוברת זאת הופצה באלפי עותקים שהובאו ליחידות צה"ל.[133]
לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, אלתרמן העריך כי ארצות ערב טרם קיבלו את הקמת מדינת ישראל. לקראת כינוסה של מועצת הליגה הערבית, כתב אלתרמן שיר בשם "הסיבוב השני והליגה הערבית". בשיר תיאר את הדעה המדינית שרווחה אז בקרב המנהיגים הלאומיים.[136]
אלתרמן העריץ רבות את צה"ל ולוחמיו, אם כי מדי פעם נהג להתריע על מעשי עוולה שנעשו כלפי ערביי ישראל מצד צה"ל. ביולי 1949 נערך בכנסת דיון על הצעת חוק "הגנה וביטחון בשעת חירום", בעת הדיון, אלתרמן סבר כי אמצעי הביטחון לא יקבעו את ביטחון ישראל.[137]
מראשית ימיה של מדינת ישראל, תמך אלתרמן במפא"י, אם כי לא היה חבר בה. זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השנייה פרסם טור בשם "הסיסמה והרקע", בו מתח ביקורת על מפלגת הציונים הכלליים, שניצלה את מערכת הבחירות על מנת לערער את מעמדה של מפא"י בעזרת ניהול תעמולה לוחמנית.[138]
ב-16 במרץ1950 התייחס אלתרמן לראשונה להסכם השילומים, ופרסם שיר בשם "שלושה דברים בעניין התביעה מגרמניה". שיר זה נכתב בעקבות הודעתו של שר החוץמשה שרת יומיים קודם לכן על הגשת איגרת זהות לארבעת אזורי הכיבוש בגרמניה, שכללה גם "תביעה בסך מיליארד וחצי כשילומים מגרמניה לעם היהודי". על הצהרה זו אלתרמן טען כי את המילה "שילומים" יש להחליף במילה אחרת, והציע כחלופה את "החזרת השד". כמו כן, סבר כי לא היה צריך לנמק את הסיבות לתביעה ולתלותה ב"שיעור דם". בסוף השיר, בירך אלתרמן את נציגי המדינה שקיימו את המשא ומתן על ההסכם, שאלתרמן חשב כי הוא הכרחי.[139] ב-18 בינואר1951 הבהיר אלתרמן את עמדתו כלפי ההסכם בטור השביעי, ואמר כי הוא תומך בהסכם, אך מתנגד לכך שיושג במשא ומתן ישיר.[140] ב-10 בספטמבר1952 נחתם ההסכם באופן רשמי בלוקסמבורג.[141] יומיים לאחר חתימת ההסכם ב-12 בספטמבר, אלתרמן פרסם בטור השביעי מאמר בשם "אחרי חתימת ההסכם".[142] במאמר המשיך לחזור על עמדתו כי הוא תומך בהסכם.[143]
לאחר חזרתו של שרת ארצה ב-14 בספטמבר, נאם במסיבת עיתונאים. בנאומו, טען שרת כי מרבית תומכי ההסכם החטיאו את מטרתו האמיתית. אלתרמן חשב כי דבריו של שרת כוונו גם אליו,[144] וב-17 בספטמבר פרסם את תגובתו לנאום.[145] במאמר, אלתרמן טען כי שרת פירש את עמדותיו באופן שגוי, ועל כך תקף אותו בטורו. שלא כמו בן-גוריון, לאלתרמן לא היה כל קשר עם שרת, אך האחרון קרא רבות את הטור השביעי, וביומניו חיבר רשמים על הטורים, חלקן היו ביקורתיים וחלקן חיוביים.[146]
מלבד שרת, אלתרמן היה חלוק בעניין ההסכם גם עם בן-גוריון.[147][148] בן-גוריון מצדו כינה אותו בשם "נתן החכם".[149]
יום לפני יום הולדתו ה-43, ב-13 באוגוסט1953, הגיע משלוח השילומים הראשון מגרמניה על האונייה "אתרוג".[150] כבר בבוקר היום חיבר אלתרמן שיר בשם "עם בוא האונייה הראשונה", המקדם את פניה.[151] השיר פורסם למחרת בטור השביעי ב-14 באוגוסט,[152] יום הולדתו.
אלתרמן תמך בצירופה של מפ"ם לממשלה, אך לעיתים היה ביקורתי ואף עוין כלפיה, בשל תמיכתה הרבה בברית המועצות. לעומתו, אחותו לאה להב הייתה חברת קיבוץתל-עמל וחברת המפלגה.[153][154]
ב-8 בינואר1954 פורסם בעיתונו, דבר, כי בקרוב ייצא הקובץ השני של הטור השביעי. למנויי העיתון הובטח כי מי שישלם לשנה עבור דבר, יקבל את הספר במהלך חודש פברואר.[155][156] הספר זכה לתפוצה גדולה.[157]
לצורך פרסום הקובץ לקח אלתרמן הפסקה מכתיבה ב"דבר", ובאפריל חזר לכתוב בעיתון.[158]
שבוע לאחר הפרסום ב"דבר", ב-15 בינואר, פרשה אימו בלה מעבודתה במרפאת השיניים בבית הבריאות ברחוב שטראוס, שם עבדה במשך 15 שנה, זמן קצר לאחר מות בעלה. חודש לפני פרישתה, שלח לה ראש עיריית תל אביבחיים לבנון הודעה בה הודה לבלה על שירותה למען העירייה.[159] שנה לאחר מכן ב-1955 עברה מתל אביב לקיבוץ תל-עמל, בו התגוררה בתה.[160]
לוחית זיכרון בפתח ביתם של נתן אלתרמן, רחל מרכוס ותרצה אתר, בשדרות נורדאו 30 בתל אביב, בו התגוררה המשפחה מאז 1955
בעת שבלה עברה לתל-עמל, אלתרמן ומרכוס התכוננו למעבר למגורים בשדרות נורדאו 30, זאת לאחר 16 שנות מגורים ברחוב בן עמי 7. לראש הממשלה דוד בן-גוריון נודע כי לאלתרמן אין דירה, וכי סביבת מגוריו לא יכולה לספק לו שקט למען עבודתו. בן-גוריון ביקש מעוזריו להציע לאלתרמן לרכוש דירה באזור שנבנה לטובת חיילי קבע. ההצעה הועברה לאלתרמן על ידי שמעון פרס וסורבה.[161]
לאחר השיחה אלתרמן כתב שיר על הנושא בשם "הדף הפתוח", שהופיע בטורו ב-11 בפברואר[164] לאחר שאושר לפרסום על ידי הצנזורה. אלתרמן שואל "אם היה זה ראוי ונחוץ" ו"אם אמנם עלינו ליתן את הדין על מידת קלות־יד ומידת קלות־ראש שצימחו את הסבך המופרך־המדהים" ומסיים בדרישה ל"מסקנה מעשית".[165]
ב-7 בפברואר נחתם החוזה המאשר את פרסום מחזות מולייר בשפה העברית, מה שהחל את הקשר בין אלתרמן להוצאת הקיבוץ המאוחד, שעתידה לפרסם את יצירתו המקורית.[166]
ב-24 ביולי 1956 משה דיין הזמין את אלתרמן להיות עד ל"מבצע גאות", במסגרתו פורקו משאיות, זחל"מים, תותחים ללא רתע ועוד.[173] למבצע זה היו עדים גם דוד בן-גוריון ושמעון פרס.[174] בעקבות המבצע הסודי אלתרמן חיבר שיר בן 52 שורות אודותיו,[175] בשם עוד יסופר. אלתרמן הביא את השיר לבן-גוריון, שהקריא אותו בישיבת ממשלתו.[176] השיר הותר לפרסום יום לאחר מכן והקלטה של בן-גוריון קורא את השיר הושמעה ב"קול ישראל".[177] באמצע אוקטובר אותה שנה, בן-גוריון הקריא את השיר בפני מליאת הכנסת.[178]
הכיצד אפשר באותו בית שירה עצמו להכריז על דבר והיפוכו, להכריז על כך ש'לא שואפי שטחים אנחנו' ועל כך שיש לנו זכות קנין על הר סיני?
ב-7 בדצמבר הקדיש אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו בשירו בטור: "תחום המשולש".[182][183] מיד לאחר מתן פסק הדין של הנאשמים בטבח, ב-17 באוקטובר1958, פרסם אלתרמן בטורו את השיר "עם פסק-הדין",[184] שבוע לאחר מכן פרסם בטורו שיר נוסף בנושא בשם "הדין וסביביו".[185] לאחר ערעור הנאשמים, חנינתם ומאוחר יותר שחרורם מהכלא, פרסם אלתרמן ב-13 בנובמבר1959 את השיר "החנינה".[186] לדברי חיה שחם, אלתרמן לא ראה בחנינת הנאשמים כ"תיקון המעוות", אלא "הפעלה בלתי-ראויה של מידת הרחמים כלפי אלה שמנעו רחמים וחנינה מאותם אנשים שביקשו אותם מידיהם".[187]
ב-14 ביוני1957 התראיין ישראל זמורה לעיתון "הארץ", והודיע כי ספר נוסף של אלתרמן עתיד לצאת לאור.[190] הוא אף חשף את שם הספר: עיר היונה. זמורה אמר בראיון כי מרבית מתוכן הספר יכלול שירים של אלתרמן שלא פורסמו לעולם.[191]
השם "עיר היונה" נלקח מהפסוק בספר צפניה: ”הוֹי מֹרְאָה, וְנִגְאָלָה--הָעִיר, הַיּוֹנָה” (ספר צפניה, פרק ג', פסוק א') ומהפסוק בספר ירמיהו: ”..וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי, חֶרֶב הַיּוֹנָה.” (ספר ירמיהו, פרק מ"ו, פסוק ט"ז), אליו מתייחס אלתרמן במישרין בגוף השיר. המילה "יונה" מתפרשת הן כשם הציפור יונה, המבשרת את השלום והן כפועל משורש י.נ.ה (הציק, לחץ).[192]
בשנת 1959 פרסם נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שהיווה מתקפה על סגנונו השירי של אלתרמן והאשימו במלאכותיות ובחוסר-רגש. מאמר זה הופנה נגד אלתרמן, אך כוון נגד כל חבורת "יחדיו", ופתח פתח לשירה עברית צעירה, ללא חרוז ומשקל על נושאי היומיום, כמגמה מנוגדת לזו שהובילו אלתרמן ובני דורו.
ב-1967 הפסיק לכתוב את "הטור השביעי" ב"דבר" והחל לכתוב מאמריםפובליציסטיים ב"מעריב", שכונסו לאחר מותו בספר "החוט המשולש".
במהלך החודש שלאחר פטירתו התנוסס שמו של אלתרמן בכותרות של עשרות כתבות, בעמודי השער של העיתונים הישראלים, במאמרים, בטורי דעה, בדפים פנימיים ובמוספים שמותגו כמדורי ספרות. ספדו לו בכירי המערכת הביטחונית והפוליטית, נותחו יצירותיו, הוקדשו לו שירים של משוררים ישראלים ידועים ואף נשלח מכתב למערכת דבר שמתח ביקורת על אי־נכונותה של הממשלה לקבור אותו בין גדולי האומה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בהתעלמות מהוראתו לקבור אותו בטקס צנוע וסמלי, כפי שביקש בצוואתו.[203] ההספד הצנוע שנכתב עליו בעיתון "הארץ" פורסם ללא חתימה אולם כיום ידוע כבר כי כתב אותו עובד העיתון הסופר יהושע קנז.[204]
אלתרמן היה חילוני, אך סבתו הייתה דתיה ובמגורי הוריו בתל אביב נהגו לשמור כשרות. בנוסף, אלתרמן למד בגימנסיה "מגן דוד" בה חונכו התלמידים חינוך דתי עם חינוך ציוני. אלתרמן צם ביום הכיפורים ובימים נוראים היה הולך לבית כנסת. לאחר שאביו נפטר גידל זקן והיה נוכח בבית כנסת בזמן אמרת קדיש. אלתרמן נהג ללכת עם כמה מחבריו להילולה לזכר שניאור זלמן מלאדי בכפר חב"ד.[205]
יצירתו העשירה של נתן אלתרמן כוללת שירה לירית ופזמונים, שירי ילדים ומחזות, וכתיבה אקטואלית בשירה ובפרוזה. מלבד כתיבתו המקורית הרבה אלתרמן גם בתרגום יצירות מופת מספרות העולם.
ספרו הידוע והמוערך ביותר הוא ספרו הראשון "כוכבים בחוץ", שבו מתבונן המשורר בהתפעלות בבריאה ומתאר את חוויותיו ממפגשים רבי-היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. הספר נפתח בשיר "עוד חוזר הניגון" – מהידועים בשיריו, שאף זכה לכמה לחנים. בשיר מופיעות כמה מה"דמויות" המלוות את הספר לכל אורכו: ההֶלֶך עובר־האורח והדרך הארוכה שהוא הולך בה, העיר, העצים, ואיתני הטבע – הרוח, הגשם והברקים. ברבים משירי הספר שב ההלך ומופיע, ויחסו אל "הדרך" והנופים שסביבה מביע את חוויית העולם של המשורר – התפעמות מהעולם ומעוצמת הטבע ואיתניו, ותחושת חידלון לעומתם.
מנגד, השיר זכה גם לביקורות מעורבות, כמו זו של משה סמילנסקי, שהיה באותה העת עורך כתב העת בוסתנאי. סמילנסקי הדגיש בביקורתו את הדברים המופיעים בספר: שירה לירית רגישה, שלל צירופי מילים, מודרניזציה של פסוקים בתנ"ך וגמישותו של אלתרמן בשפה העברית. אך מנגד טען סמילנסקי כי אלתרמן פוחד להביע את רגשותיו האמיתיות בספר, ובמקום זאת בוחר לברוח מהפשטות ולדבריו מייצר "סממנים מסמאים ולהטי פיוט, כתחליף לרגש חי ותוסס". סמילנסקי טען כי שירתו של אלתרמן היא חנחונית, מפולספת, קופצנית, מצורפת באסוציאציות, פרדוקסלית, ציורית ומרוחקת, בסיום דבריו כתב:[206]
המשורר נחבא אל כלי השירה, את קלסתרו אין אנו רואים, אם כי כבר מורגש שעור קומתו. דומה, שהוא מתפרנס מריבית השירה, והקרן עצמה עודנה שמורה לפיקדון. המוטיבים וצורותיהם, כפי שניתנו בספר שלפנינו, אינם אלא מרגלים, שיצאו לתור את ארץ הפיוט ולסמן גבולותיה, והמשורר עצמו עודנו מהסס ומתמהמה, אך אנו מחכים לו.
השיר "פגישה לאין קץ" למשל, זכה לפרשנויות רבות בשל העמימות שבו: האם הנמענת בשיר היא אהובה בלתי מושגת, או שמא השיר הוא פנייה אל העולם או הבריאה בגוף שני יחיד, כאל נקבה, פנייה החוזרת גם בשירים נוספים בספר:
את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים", שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה התפרסם ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה שגיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים שעזב – את רעייתו, את חבריו ועוד. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה, והתייחסותו אל המלחמה נותרה עמומה. רמז לעמדתו נמצא בדבריו על הספר – "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?"
לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו אלה מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקת בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות). בספרו "עיר היונה" שיצא לאור ב-1957 מתערב הפן האישי עם החברתי והלאומי.
בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדיכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ"), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב; בתגובה היא כתבה לו את "שיר הנשמרת".
אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון. ארבעה מהם הוצגו על במות תיאטראות הקאמרי והבימה במהלך שנות השישים: "כנרת כנרת" עסק בימי ההקמה של קבוצת דגניה; "פונדק הרוחות" מספר על אמן המגלה כי שועבד להצלחה על חשבון זוגתו וחייו הפרטיים; "משפט פיתגורס" הוא מחזה דרמטי פילוסופי על היחס בין ידע אנושי לבין ידע מתוכנת; ו"אסתר המלכה" עסק במגילת אסתר. נוסף על אלה, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" היא קומדיה על חילופי תפקידים בין שלמה המלך לסנדלר פשוט, שאותה אלתרמן תרגם ועיבד למחזמר על פי מחזהו של סמי גרונמן. שני מחזות נוספים מאת אלתרמן היו "חוף המדוזה" ו"ימי אור האחרונים" - שניהם נגנזו, לא הוצגו, ונמצאו בעזבונו.
עת נכנס אלתרמן לזירת המחזאות המקורית בשלהי שנת 1961, הוא כבר היה ידוע כמתרגם של מחזות קלאסיים ומודרניים, כמשורר וכפזמונאי מחונן, שתרם רבות לזמר הארץ-ישראלי ולתיאטרונים הסאטיריים "המטאטא" ו"לי-לה-לו". עם "כנרת כנרת", פתח אלתרמן דף חדש כמחזאי מקורי. הן מחזותיו שהוצגו והן המחזות הגנוזים שפורסמו לאחר מותו הם מחזות רעיוניים, חלקם היסטוריים וחלקם פיוטיים, המשלבים הגות, שירה, הומור וגרוטסקה. לעומת מחזאים ישראלים אחרים בני התקופה, אלתרמן חתר לאמירה גלויה וישירה, מההיבט הציבורי או הרעיוני, לגבי הסוגיות השונות שבהן עסקו מחזותיו. מחזותיו הם ברובם אידיאיים-דידקטיים מבחינת המסר המובלע או הגלוי שהם מבקשים לבטא, ובכל אחד מהם ניכר ניסיון לבחינה אנליטית של סוגיות שונות במישור הלאומי או האוניברסלי. למרות שארבעת המחזות של אלתרמן אשר הוצגו על הבמות לא זכו להצלחה מבחינת היענות הקהל ותגובות הביקורת, הם מהווים פרק חשוב בתולדות המחזה הישראלי המקורי: מחזותיו של אלתרמן ביטאו ניסיון לעצב נוסח חדש ושונה של דרמה ישראלית, אשר ביקש לפרוץ את מגבלות נוסח תש"ח והדרמה הישראלית של שנות החמישים.[207]
בטור "רגעים" שכתב ב"הארץ" מסוף 1934 ועד תחילת 1943, עסקו רבים מהשירים בעיר תל אביב, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסקו שירים רבים במלחמה זו ובשואה, ונימתם הייתה של עידוד ונחמה. לאחר מותו קובצו שירי המדור בספר "רגעים" (שני כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד).
את השיר "אל תיתנו להם רובים" חיבר אלתרמן עקב מות החייל האחרון שהשתתף במלחמת העולם הראשונה, בשיר זה החייל מספר לאחותו בבית החולים את חוויותיו בעת המלחמה:[57]
בשני הבתים האלה החייל משחזר את המאורע בקרב: הקרב התרחש באביב, השדות היו בשיא פריחתם, ומצב הרוח של החיילים היו נעלה וכמה מהם הורידו את קסדותיהם. אך פתאום שרר באוויר ריח גז, החיילים לבשו מסכות גז וירו לכל עבר ואף הרגו אחד את השני ללא אבחנה מפחד ומתמימות. החייל טוען שהמוות בבית החולים הוא מהוגן ושקט, אך בשדה הקרב זכר החייל את הרצח, השנאה וריח הגז, ואף מודה כי רצח שלושה חיילים ופצע אחד ואמר כי אם לאף אחד לא היה נשק הקרב לא היה מתרחש, ובבית האחרון אומר החייל את בקשתו האחרונה לאחות:[57]
בשירו "היינו כחולמים" שפורסם בדבר, התייחס אלתרמן להפלגת ספינת המעפיליםולוס שהחלה את הפלגתה מיוון ובזאת התחילה ההעפלה. אף על פי שהספינה החלה את הפלגתה ביולי 1934, "היינו כחולמים" פורסם ב-31 באוגוסט.[210] בשיר מתאר אלתרמן את ההתרגשות והסודות הגדולים בליל הורדת המעפילים, המצוקה שאליה נקלעו נוסעי הספינה והפחד מפני איום הבריטים.[59]
בשיר הראשון שחיבר אלתרמן בתום 30 ימי האבל על מות אביו, "שתי התחייבויות", התייחס אלתרמן מצד אחד להתחייבותו של היישוב, שטען כי לא יפר אותה, ומצד שני התייחס להתחייבות הבריטים ליהודים בזמן הצהרת בלפור, שממשלת בריטניה התכוננה להפרה:
אנו מתחייבים לבנות ולסלול! אנו מתחייבים פה גב לא להרכין! אנו מתחייבים להיות בני־חורין! אנו מתחייבים לסלע הניחר לטעת בו עץ ולהוריד בו מטר! אנו מתחייבים לחרוש בציות! אנו מתחייבים לחיות!
ישראל מצפה וקשוב ומבשרים לו יום יום חגיגית, על הספר ההוא, החשוב, בספרות היפה האנגלית.
המסר שביקש להעביר אלתרמן אפיין את השיח אז: המעשה הציוני לחוד, והפוליטיקה של בריטניה לחוד, וטען כי המעשה הציוני יהיה זה שיקבע.[211]
לאחר שעזב את "הארץ" וחזר לכתוב בדבר, הופיעו שיריו האקטואליים במדורו "הטור השביעי" שהתפרסם אחת לשבוע במשך 24 שנים. במהלך השנים קובצו שירי הטור בכמה מהדורות של ספרים הנקראים "הטור השביעי".
רבים משירים אלו הביעו מחאה נגד הבריטים וביטויי תמיכה בפלמ"ח וב"הגנה" שלחמו בהם (כגון "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" ו"מסביב למדורה"). אלתרמן נמנה עם המתנגדים לדרכם של האצ"ל ולח"י,[110] ובחלק משיריו הוקיע את מעשיהן.[212] אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שהודפס ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, המתאר את הקרבתם של הלוחמים להקמת המדינה ואת מחיר הדמים שנדרשה המדינה לשלם.[213]
גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, והשיר "על זאת" שבו ביקורת על פשע מלחמה שביצעו לוחמים ישראלים במהלך מלחמת העצמאות, ובן-גוריון הורה להפיצו לקציני צה"ל. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.[214]
בשירו האחרון, "אז אמר השטן", שנמצא בעזבונו על ידי בתו, מזהיר אלתרמן את עמו מפני קטרוגו של השטן את צדקת דרכה המוסרית של מדינת ישראל, על ידי זה שיטע בה רגשות אשם וישכיח את ההיסטוריה: ”אכהה את מוחו ושכח שאיתו הצדק”. בשיר אחר, "ארץ ערבית", יוצא אלתרמן נגד טענת ערביי ארץ ישראל, שהם העם הילידי בארץ ישראל: ”נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ וזורעים את אורם הרעוד על העיר השוקטת אל-קודס שחנה בה המלך דאוד”.[218]
אלתרמן כתב גם שירים לילדים. החל משנת 1932, החל לפרסם שירים וסיפורים במוסף "לילדים" שצורף לעיתון "דבר" ובעיתון "כלנוע". אחד המפורסמים בהם הוא "זה היה בחנוכה" שהומחז לרוב בגני ילדים ובתי ספר.
בשנת 1958 הוציא ספר שירי ילדים בשם "ספר התיבה המזמרת". השירים בספר עסקו בנושאים ציוניים (כמו בשיר "אנשי העלייה השנייה" העוסק באידיאל ההתיישבות והעבודה) ובסיפורים תנ"כיים והיסטוריים (כמו בשיר "ספני שלמה המלך" העוסק בספנים העבריים בעציון גבר בתקופת המלך שלמה והשיר "מסעות בנימין מטודלה" העוסק בנווד היהודי המפורסם). לדברי חוקרת הספרות זיוה שמיר, אלתרמן הרבה לכלול בשירים בספר זה דיונים ספרותיים מתוחכמים שספק אם ילדים יכלו לקלוט את משמעותם המלאה, וכן אקרובטיות לשונית שבאה "לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות של כל מילה וכל אות וכל תג ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו".[220]
על שמו של אלתרמן קרויים מספר רחובות בערי ישראל, כולל בעירו תל אביב.
דמותו של אלתרמן מעטרת שטר כסף בערך 200 ש"ח, במסגרת סדרת השטרות שהנפיק בנק ישראל החל מ-2014 ומנציחה משוררים. השטר הנושא את דיוקנו של אלתרמן יצא בדצמבר 2015.[222]
על שמו בית הספר העל-יסודי "תיכונט ע"ש אלתרמן" הנמצא בצפון תל אביב, וכן חטיבת הביניים "אורט ע"ש נתן אלתרמן" שנמצאת בקריית השרון שבנתניה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
אלתרמניה, סרטון באתר יוטיוב
נתן אלתרמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
נתן אלתרמן, באתר ספוטיפיי
נתן אלתרמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
שיר של אלתרמן וזעירא במלאת 3 שנים להתיישבות החדשה ניר דוד (תל-עמל), 1940, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
.svg){kind=logo}
מרדכי נאור, סיפורה של הידידות בין נתן אלתרמן ליצחק שדה, באתר הארץ, 15 באפריל 2013
האזנה למספר שירי זמר של אלתרמן, באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
