נגד הגליליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נגד הגלילייםיוונית: Κατὰ Γαλιλαίων; בלטינית: Contra Galilaeos), כלומר נוצרים, היה חיבור פולמוס יווני שנכתב על ידי הקיסר הרומי יוליאנוס, הידוע בכינויו "הכופר", במהלך תקופת שלטונו הקצר (361–363). אף על פי שנכתב במקור ביוונית, החיבור ידוע יותר תחת שמו הלטיני, ככל הנראה בגלל התייחסותו הנרחבת בחיבור התגובה הפולמוסי של קירילוס האלכסנדרוני, "נגד יוליאנוס" (Contra Julianum).[1]

כקיסר, יוליאנוס ניסה לעצור את השפעתה הגוברת של הנצרות באימפריה הרומית, ועודד תמיכה בכתות הקיסרות האליליות המקוריות ובדתות האתניות של האימפריה. במאמר זה תיאר יוליאנוס את מה שנחשב לשגיאות ולסכנות האמונה הנוצרית, וניסה לשפוך אור לא מחמיא על מחלוקות מתמשכות בתוך הכנסייה הנוצרית. יוליאנוס הציג את הנוצרים ככופרים ביהדות, שהקיסר ראה בה כדת ותיקה ומבוססת מאוד שיש לקבלה במלואה. לאחר מותו של יוליאנוס בקרב בשנת 363, המאמר הוחרם, ואפילו הטקסט אבד. הטיעונים של יוליאנוס ידועים רק מיד שנייה, באמצעות טקסטים שנכתבו על ידי סופרים נוצרים שביקשו להפריך את טיעוניו.

על החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליאנוס היה הקיסר הפגאני האחרון ששלט באימפריה הרומית. בהיותו אחיינו של הקיסר קונסטנטינוס, הוא חונך כנוצרי, אם כי למד אצל נאופלטוניסטים בזמן שגדל, ונטש בסתר את הנצרות בשנת 351. לאחר שהפך לקיסר, ניסה לסיים את רדיפות עובדי האלילים שנמשכו בעשורים הקודמים, בלגליזציה של הקרבת פולחן, שחזור מקדשים פגאניים רבים ומימון כתות. אף שלא רדף נוצרים ולא אסר על קיומה של הנצרות, הוא הפסיק את הסיוע הכספי לכנסייה הנוצרית והפסיק את העונשים שהוטלו על נוצרים כופרים. הוא גם חיבר חיבורים שתקפו את אלה שעם רעיונותיהם הוא לא הסכים, כולל שניים על אלה שכינה "ציניקנים כוזבים" ו"נגד הגליליים", שנכתב במהלך שהותו באנטיוכיה בחורף 362–363.

הטקסט של "נגד הגליליים" לא שרד, ככל הנראה הושמד בצו אנטי-פגאני בשנת 448 או 529. מה שאנחנו יודעים עליו מקורו בכתביו של קירילוס האלכסנדרוני, שציטט מתוכו באריכות בזמן שכתב הפרכה שנשלמה בין השנים 434–437 או 439–441. אולם גם ההפרכה של קירילוס לא שרדה בשלמותה. רק עשרה ספרים עדיין קיימים, שכולם מכסים את הספר הראשון מתוך שלושה של "נגד הגליליים", אף כי שרדו גם קטעים רבים מתוך עשרה ספרים נוספים. קירילוס טען שמדובר באחת היצירות האנטי-נוצריות החשובות ביותר שנכתבו, וכי היא נחשבה לרוב כבלתי ניתנת להפרכה, ואילו ליבאניוס שיבח אותה כיצירה גדולה עוד יותר מהביקורות של פורפיריוס. אף שסופרים נוצרים רבים כתבו טקסטים שבהם זלזלו ביוליאנוס, רק תאודור ממופסואסטיה (אנ') ניסה לכתוב הפרכה של היצירה לפני קירילוס.

מלבד הניגוד הברור בין היותו של קירילוס נוצרי והיותו של יוליאנוס פגאני, השקפותיהם הדתיות היו שונות מאוד. בעוד שיוליאנוס תמך בקהילה היהודית באימפריה הרומית וביקש לבנות מחדש את בית מקדשם, קירילוס כתב לרוב כיצד הקהילה היהודית עמדה בדרכה של הנצרות, וכי הגויים צריכים לדחות את כל הדברים היהודיים, כולל הרעיון של בניית המקדש מחדש בירושלים, רעיון שיוליאנוס אימץ. ייתכן ומחלוקת עקרונית זו ביחס לערך האמונה היהודית היא שהפכה את ההפרכה של קירילוס למרירה כל כך, שכן היא מדברת על יוליאנוס כאדם הנתון בהשראת השטן, שרצה לגרור כמה שיותר אחרים הרחק מהאמונה הנוצרית, ואת המסורת היוונית שיוליאנוס הגיע מממנה כאיוולת. ואכן, לדברי קירילוס, כל אמת שנמצאה בטקסטים היוונים הייתה שם כתוצאה מכך שהיוונים שמעו על חכמתו של משה - אפילו אפלטון היה כביכול מעריץ גדול של המחוקק היהודי. הפרכתו הייתה אפוא ניסיון להוכיח כי השקפתו של יוליאנוס על המסורת האפלטונית כעליונה על המסורת הדתית של משה הייתה, למעשה, היפוך האמת, שכן היו אלה היוונים שמילותיהם היו צל של האמת של משה.

תקציר החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיצד בני אדם החלו להאמין באלוהי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליאנוס מותח קודם כל ביקורת על מנהג של הגליליים של הכחשת קיומם של האלים (אתאיזם), ומנהגם, שנלקח מהיוונים, להיות עצלנים ובעלי אמונות טפלות. הם "ליקטו משניהם [משתי הדתות] את הדברים שהשתרגו על עמים אלה ככוחות רשע: את האתאיזם מקלות הראש היהודית, ואילו את אורח החיים המושחת והנרפה מן העצלות וההמוניות שלנו" (42E–43B).[2] יוליאנוס טוען כי בני אדם מטבעם יודעים על קיומו של אלוהים מבלי שלימדו אותם על כך וכי לכל בני האדם יש אמונה הטבועה בהם כי האלים שוהים בשמיים ומתבוננים במתרחש בעולם. יתר על כן, כל בני האדם, מתוך התבוננות באופי היציב של גופי השמיים, הגיעו לידי אמונה כי האלים הם נצחיים ולא משתנים (43A – 52C).

מה שהיוונים והעברים אומרים על האלוהי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליאנוס ממשיך לדון במיתוסי הבריאה של היוונים והיהודים, ומצטט את תיאור ספר בראשית. הוא מלגלג על הרעיון לפרש פשוטו כמשמעו את התיאור היהודי, וטוען שזה בלתי אפשרי מבחינה הגיונית: הוא שואל כיצד זה סביר שאלוהים לא ידע שהאשה שברא כעזר כנגדו של אדם, לא תביא לאדם ברכה, אלא דווקא צרה, בהיותה שותפה לסיבה לגירושם מגן עדן?[3] כיצד הצליח הנחש לדבר שפה אנושית?[4] האם זה לא מוזר ביותר שאלוהים מנע מבני האדם שברא את היכולת להבדיל בין טוב ורע? הרי ברור כי כך האדם לא יימנע מרע ולא יתאמץ לטוב.[5] לדבריו, הכח להבחין בין טוב לפחות טוב שייך לתבונה[6] ומשכך, הנחש היטיב למעשה עם הגזע האנושי.[7] יוליאנוס טוען כי אל שאינו רוצה לחלוק את חכמתו עם האדם[8] צריך להיקרא "צר עין" (baskanos),[9][2] ולכן פירוש הסיפור כפשוטו הוא גם חילול השם ועלבון כלפי אלוהים. אל אמיתי, לדבריו, לא היה מונע את ידיעת הטוב ורע מבני האדם ולא היה מקנא בבני אדם שאוכלים מעץ החיים וחיים לנצח. אי לכך, לסיפור זה חייבת להיות משמעות עמוקה יותר.[10]

יוליאנוס מעלה גם שאלות מהסיפור כיצד אלוהים ברא את העולם: מאין באו התהום, החושך והמים; מאין הגיעו מלאכים, מאחר שהם לא מוזכרים בתיאור הבריאה.[11] יוליאנוס מבחין בין "הבורא הבלתי אמצעי של העולם" ובין "האלים שמעליו",[12] ובכך נראה שמאמץ את ההבחנה הנאו-אפלטונית בין הישות העליונה לדמיאורג. אלא שברצונו להבהיר שהתפיסה היהודית של "הבורא הבלתי אמצעי" נחותה מזו של אפלטון, משום ש"האל לפי משה אינו בורא דבר שאין לו גוף, כי אם עורך ומסדר של החומר הקדמון".[13][2] בעיני יוליאנוס, סיפור בראשית אינו עוסק באל בורא, אלא באל נחות שרק עיצב את החומר שכבר נוצר.

הוא משווה זאת לתיאור הבריאה של אפלטון בטימאיוס (אנ'), שבו אלים נחותים מעצבים את החומר שיצר האל הבורא.[14] יוליאנוס ממשיך וטוען כי חייב להיות יותר מאל אחד שעיצב את החומר, מאחר שאילו היה רק אל אחד, כל היצורים שנבראו היו זהים. העובדה שיש הבדל כזה בין יצורים אלמותיים, בני אדם ובעלי חיים, מוכיחה שאלים שונים עיצבו יצורים שונים.[15]

אלוהי משה, בהיותו אל שבחר את היהודים כעמו והעניק להם בלבד את מתנת הנבואה ואת תורתו, הוא אלוהי העם היהודי בלבד, ולא של אף גזע אחר של בני אדם. יוליאנוס סבור כי זה אבסורד להאמין שאלוהים שברא את כל העולם, שמתאר את עצמו כאל קנאי, הסתפק בהגבלת עצמו לטיפול בשבט קטן בארץ ישראל, תוך שהוא מאפשר לכל העמים מלבד ליהודים לעבוד אלילי שקר במשך אלפי שנים:[16]

”אם הוא, אפוא, במידה שווה אלוהי כולנו ובורא כל, מפני מה התנכר לנו? נכון יהא, אם כן, לחשוב שאלוהי העברים איננו היוצר של תבל ומלואה, ואין שלטונו בכל, אלא... מצומצם הוא, ומכיוון שממלכתו מצומצמת יש לראותו כמוגבל בצוותא עם אלים אחרים. האם עוד נשים לבנו אליכם בשעה שאתם או אחד משלכם, בתארו בנפשו את אלוהי הכל, הגיע להכרה צרת אופק בלבד?”.[16][17]

אלוהי היהודים העדיף להגביל את עצמו לעם אחד, ולכן אין הפגנים חייבים לו הכרת תודה.[18][17]

לאחר מכן דן יוליאנוס כיצד היוונים רואים באלים כנציגיו של האל הבורא, שכל אחד מהם אחראי על הטיפול באומות, ערים וגזעים שונים של בני אדם,[19] מה שמסביר מדוע אופיים ומנהגיהם של בני אדם כה שונים זה מזה.[20] הוא לועג לרעיון כי פרשנות מילולית לסיפור מגדל בבל יכולה להסביר כראוי מדוע בני אדם שונים כל כך זה מזה, באומרו שהיא אינה מסבירה מדוע לבני אדם יש ערכי מוסר או חוקים שונים או מדוע יש להם הבדלים פיזיים כה בולטים.[21] במקום זאת, הוא מאמין, אלים שונים אחראים על גזעים ועמים שונים ולכן גם על ההבדלים של האנושות.[22] אלוהי משה אכן קיים, אך רק כנחות לאלוהי הכל.[23]

יוליאנוס מצטט את עשרת הדיברות ושואל איזו אומה יש בנמצא, שמלבד הדיבר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" והדיבר "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת", אינה סבורה שעליה לשמור את הדיברות האחרים.[24]

מוטיב חוזר בחיבור הוא קנאת האל היהודי.[25][2] יוליאנוס טוען כי הפסוק "אנכי יהוה אלהיך אל קנא"[26] הוא בבחינת עלילה על אלוהים ושואל כיצד יכולה קנאות להיות תכונה אלוהית, שהרי "אם כן, אדם קנא וצר עין נראה לך ראוי לגינוי, אבל הופך אתה זאת למידה אלוהית אם נאמר שהאל קנא הוא?"[27] ואם הוא אלוהים באמת קנאי, מדוע לא מנע מהגויים לעבוד אלים אחרים: "כיצד, אפוא, לא עצר בעדם בעצם ידו...? האם לא היה מסוגל לעשות זאת, או שמלכתחילה לא רצה למנוע שהאלים האחרים יֵעַבדו?".[28][2]

יוליאנוס שואל מדוע, אם האל היהודי הוא האל היחיד, היהודים לא הצליחו להשיג הישגים כמו עמים אחרים, כמו היוונים, הפיניקים או המצרים,[29] ומדוע היהודים נשתעבדו על ידי כל כך הרבה עמים אחרים.[30] הוא מציין כי ליהודים מעולם לא היה מצביא גדול כמו המצביאים בקרב היוונים והרומיים,[31] מעולם לא הופיעה אצלם רפואה כמו זו של היפוקרטס,[32] והמלך שלמה, "החכם מכל אדם" אצלם, אינו בר השוואה לפוקילידס, תאוגניס או איסוקרטס, שהרי אותו שלמה לא הצליח להתגבר על תאוותו ועבד גם אלים אחרים.[33][34]

מדוע נטשו הגליליים אמונות יהודיות?[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליאנוס תוקף את המתנצרים, שמצד אחד, נטשו את האלים הנצחיים לטובת "הפגר המת של היהודי"[35] וערקו מהפגנים אל "העברים",[36] אך מצד שני, מוטב היה לו נשארו עם היהודים במקום להתנצר:[17]

”שהרי עובדים הייתם אל אחד... ולא אדם... אמנם בהיותכם משתמשים בחוק נוקשה וחמור, שרב בו הפרא והברברי, תחת חוקינו הרכים והאנושיים... אבל זכים וטהורים יותר הייתם מבחינה פולחנית”.[37][17]

על רקע ההשוואה בין נוצרים ליהודים, יוליאנוס מביע את השקפותיו החיוביות ביותר על היהודים, להם לפחות יש "הלכות מדוקדקות בענייני פולחן, ורבבות איסורים ומצוות המצריכים אורח חיים של קדושה כשל כוהן".[17] יוליאנוס מקדיש זמן לדיון, כיצד אפילו לאחר שהגליליים אימצו מסורות יהודיות בשמן, הם באמת דחו אותן ורק קיבלו את חילול האלים שבהן.[38] הוא מבקר את האמונה כי ישו הוא הנביא שאותו חזו משה וישעיהו, שכן ישו, בהיותו כביכול בן האלוהים, לא היה צאצא מיהודה, ואומר שהרעיון של אל הטוען שהוא האל היחיד, הבורא ישות שווה לו (ובכך אל שני), נוגד את האמונות המונותיאיסטיות של היהדות.[39] הוא מצביע על כך שהגליליים נטשו רבות מהאמונות המרכזיות ביהדות, כמו הקרבת בעלי חיים[40] והגבלות התזונה שלה,[41] ומבקר את הטענה כי אלוהים קבע להם חוק חדש בזמן שמשה הזהיר בנחרצות כל כך מפני שינוי החוק.[42]

יולייאנוס אף מגיע למסקנה "שדעתם של היהודים מסכימה עם אומות העולם פרט לאמונה באל אחד. שהרי דבר זה מיוחד להם וזר לנו, כי שאר הדברים משותפים איכשהו לנו ולהם".[43][44]

לצד נטישת תורת היהודים, יוליאנוס גם מאשים את הגליליים בנטישת תורותיהם של השליחים המקוריים. הוא טוען שאף שליח לא טען כי ישו הוא אלוהים עד יוחנן.[45] הגליליים גם אינם מצייתים לדבריו של ישו, מאחר שהם מקדשים קברים ואת המתים, ואילו ישו התייחס לאתרי קבורה כמקומות של טומאה.[46] לאחר מכן מביא יוליאנוס מנהגים יהודיים אחרים שננטשו על ידי הגליליים כמו ברית מילה וחג הפסח, ותוהה מדוע הם זנחו מנהגים כאלה, בזמן שיוחסה להם חשיבות כה רבה בהלכה היהודית,[47] כשהוא מרחיק לכת וטוען כי הנוהגים הדתיים של משה ואברהם קרובים הרבה יותר למנהגים הדתיים של היוונים מאשר לאלה של הגליליים,[48] המתעקשים לטעון כי הם יורשי היהדות. אולם גם על המונותאיזם, ההבדל הממשי היחיד בין היהודים לשאר האומות, ניתן לגשר:[44]

”אולם עובד אני תמיד את אלוהי אברהם יצחק ויעקב... שנטה חסדיו לי ולאלה העובדים אותו כשם שעבדו אברהם, וגדול הוא ורב כוח, אך לכם [הנוצרים] אין חלק ונחלה בו”.[49][44]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קירילוס האלכסנדרוני, נגד יוליאנוס (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 פטר שפר, יודופוביה, עמ' 73 (תרגום מתוך: דוד רוקח, היהדות והנצרות בראי הפולמוס הפאגאני, 1991).
  3. ^ נגד הגליליים, 75
  4. ^ נגד הגליליים, 86A
  5. ^ נגד הגליליים, 89A
  6. ^ נגד הגליליים, 89B
  7. ^ נגד הגליליים, 93D
  8. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ"ב
  9. ^ נגד הגליליים, 93E
  10. ^ נגד הגליליים, 94A
  11. ^ נגד הגליליים, 49C–49D
  12. ^ נגד הגליליים, 96C
  13. ^ נגד הגליליים, 49E
  14. ^ טימאיוס, 28B–C, 41A–C (באנגלית); נגד הגליליים, 57B–58C
  15. ^ נגד הגליליים, 65D–66A
  16. ^ 1 2 נגד הגליליים, 106C–E
  17. ^ 1 2 3 4 5 פטר שפר, יודופוביה, עמ' 74 (תרגום מתוך: דוד רוקח, היהדות והנצרות בראי הפולמוס הפאגאני, 1991).
  18. ^ נגד הגליליים, 138C–D
  19. ^ נגד הגליליים, 115
  20. ^ נגד הגליליים, 131C
  21. ^ נגד הגליליים, 138A
  22. ^ נגד הגליליים, 143A
  23. ^ נגד הגליליים, 148B
  24. ^ נגד הגליליים, 152B–D
  25. ^ למשל: נגד הגליליים, 93E, 106E
  26. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק ד'
  27. ^ נגד הגליליים, 155C–D
  28. ^ נגד הגליליים, 155D–E
  29. ^ נגד הגליליים, 176–178
  30. ^ נגד הגליליים, 210A
  31. ^ נגד הגליליים, 218B–C
  32. ^ נגד הגליליים, 222A
  33. ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק ד'
  34. ^ נגד הגליליים, 224C–E
  35. ^ נגד הגליליים, 194D
  36. ^ נגד הגליליים, 201E
  37. ^ נגד הגליליים, 201E–202A
  38. ^ נגד הגליליים, 238A–C
  39. ^ נגד הגליליים, 253B–D
  40. ^ נגד הגליליים, 305E–306A
  41. ^ נגד הגליליים, 314C
  42. ^ נגד הגליליים, 320
  43. ^ נגד הגליליים, 306B
  44. ^ 1 2 3 פטר שפר, יודופוביה, עמ' 75 (תרגום מתוך: דוד רוקח, היהדות והנצרות בראי הפולמוס הפאגאני, 1991).
  45. ^ נגד הגליליים, 327A
  46. ^ נגד הגליליים, 335B
  47. ^ נגד הגליליים, 351–354
  48. ^ נגד הגליליים, 356C
  49. ^ נגד הגליליים, 354B