ניקו ניתאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניקו ניתאי
ניקו ניתאי
ניתאי בהצגה "הנפילה"
לידה 22 בדצמבר 1931
שכונת קרנגאש, בוקרשט, רומניה רומניהרומניה
פטירה 23 במרץ 2020 (בגיל 88)
ישראל ישראלישראל
סוגה מועדפת תיאטרון
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
דמות ידועה

אסף ב"קשת וענן"

ז'אן בטיסט קלמנס ב"הנפילה"
שפה מועדפת עברית
עיסוק שחקן, מחזאי ובמאי תיאטרון
פרסים והוקרה

פרס רוזנבלום

פרס לנדאו
http://www.t-karov.co.il
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניקו ניתאי (22 בדצמבר 193123 במרץ 2020) היה שחקן, במאי תיאטרון ומחזאי ישראלי. משחקני התיאטרון הוותיקים בישראל, כתב וביים מחזות רבים, מייסד תיאטרון הסימטה ביפו, ותיאטרון "קרוב" בתל אביב.

ניתאי נחשב לפורץ דרך וחלוץ בתיאטרון השוליים הישראלי. מוכר לרבים בזכות תוכנית הטלוויזיה לילדים "קשת וענן", בה הופיע בשנות ה-80, וכן בזכות הצגת היחיד שלו "הנפילה", שהוצגה למעלה מ-45 שנה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם ניקו יעקוב[1] וגדל בשכונת קרנגאש (אנ') בבוקרשט, בירת רומניה, ולמד בבתי ספר יהודיים, בהם בתי הספר "מלבי"ם" ו"קולטורה". עם מוריו נמנו דמויות חשובות של האליטה היהודית בתקופה זו, כמו הסופר מיכאיל סבסטיאן והמוזיקאי חיים שוורצמן.[2] בגיל 10 השתתף בלהקת הילדים בהדרכתו של ליקה גרינברג שפעלה במסגרת התיאטרון היהודי באראשאום בבוקרשט, בימי הדיקטטורה הפאשיסטית-צבאית של אנטונסקו. אחרי נפילת הרודנות הפאשיסטית, למד תיאטרון וקולנוע באוניברסיטת בוקרשט. הופיע לראשונה ב"תיאטרון קונסטנטין נוטארה"(רומ') בעיר הולדתו. עלה לישראל בשנת 1961. בישראל סיים תואר שני בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.

פעילותו בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הראשון בו שיחק בישראל היה "אילוף הסוררת" מאת שייקספיר ב"תיאטרון חיפה", הצגת הבכורה של התיאטרון שזה עתה הוקם. בהמשך שיחק במחזות תיאטרון רבים, כמו "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס, "ריצ'רד השני","הנערים שבחבורה" (מארט קראולי) "חלום ליל קיץ" ועוד. וכמו כן שיחק בתיאטראות רבים, בין היתר ב"תיאטרון הבימה", "תיאטרון האהל" וב"תיאטרון צוותא".

ניתאי ביים עשרות מחזות, בהם "החלום האמריקני" ו"מותה של בסי סמית" מאת אדוארד אלבי, "נדנדה בשניים" מאת ויליאם גיבסון, "תפוס את הגנב" מאת יוסף לפיד, "הירושה" מאת שולמית לפיד, "המרפסת" של ז'אן ז'נה, "הבשורה" מאת אהרון אשמן, "אדם הוא אדם" מאת ברטולט ברכט, "הנבחרים" מאת ריינר ורנר פאסבינדר ועוד.

בנוסף כתב מספר מחזות תיאטרון, בין היתר "איש הרוח, הזונה והליצן", "גן עדן טרום חובה", "היפוכונים" ו"אדון בקבוק" ואף ביים ושיחק בחלקם.

לאחר פעילות ענפה בתיאטראות הממסדיים, פעל ניתאי החל מתחילת שנות ה-80 מחוץ לממסד התיאטרוני. ב-1982 ייסד את "תיאטרון הסימטה" ביפו, אותו ניהל במשך כ-18 שנה. בשנת 2001 ייסד את תיאטרון השוליים "תיאטרון קרוב", שפעל בבית מרכזים בתל אביב עד שריפתו. השריפה הקשה שפקדה את המבנה ב-2003 כילתה מחזות, תלבושות, פלקטים וארכיונים רבים של ניתאי.[3] התיאטרון הוקם מחדש ב-2004 במשכנו החדש במתחם התרבות והאמנות בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בין ההצגות בהן ביים ושיחק בתיאטרון קרוב: "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש" מאת מטיי וישניאק ו"הזבובים" מאת ז'אן-פול סארטר.

מאז 1975 שיחק ניתאי בהצגת היחיד שעיבד בעצמו, "הנפילה" מאת אלבר קאמי, אשר הפכה להצגת היחיד הוותיקה ביותר בישראל.[4] הצגות יחיד נוספות שהעלה ניתאי הן "פינוק מטריף" מאת אמיל אז'אר, "את ואני ואשליות" מאת ז'אן קוקטו ופול ז'רלדי ו"ל. ס. דיוניסוס" ו"געגועים לטחנות רוח" מאת ניתאי עצמו.

בין ההצגות האחרונות שביים באנסמבל תיאטרון קרוב:

2014 – "במערכה האחרונה" ע"פ שירת הברבור מאת אנטון צ'כוב

2016 – "המלך ליר" מאת ויליאם שייקספיר, שם כיכב בתפקיד המלך ליר

2015 – "אי הבנה" מאת אלבר קאמי

2016 – "שייקספיר מצונזר" מאת מטיי וישניאק

2017 – "אחת מעשר" מאת ניקו ניתאי

2018 – "חדשות אחרונות" מאת מיכאיל סבסטיאן

2019 – "מכתב אבוד" מאת יון לוקה קאראג'אלה

2018 - שיחק ניתאי בהצגה "פרידה" שביימה בתו, דורית ניתאי נאמן.

קריירה בטלוויזיה ובקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1964 שיחק בסרטו של מנחם גולן "שמונה בעקבות אחד". בשנת 1971 שיחק בסרט הצרפתי "הלילה המופלא" (fois... par jour ‏7), סרטו של דניס הרו (Denis Héroux). בשנת 1979 שיחק בתפקיד שמעון בר יונה בסרט האמריקאי "ישו".

בין השנים 1986-1983 שיחק בתפקיד "אסף" בתוכנית "קשת וענן", ששודרה בטלוויזיה החינוכית.

בשנת 1994 שיחק בסרט האמריקאי "Hellbound" בו הופיע גם צ'אק נוריס. בשנת 2003 השתתף בסדרה "פרנקו וספקטור" לצד משה איבגי, ששודרה בערוץ 2. בשנת 2013 שיחק בתפקיד אורח בסדרה "חסמבה דור 3" וכן בסדרה "חיות לילה", ששודרה בהוט קומדי סנטרל.

פעילותו באינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 השתתף בקליפ לגרסת הרדיו של השיר "זלמן זה לא אתה" של קובי אוז. ניתאי השתתף בתפקיד זלמן. הקליפ פורסם באתר YouTube.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתאי היה אב לשתי בנות וסב לחמישה נכדים. בתו דורית ניתאי נאמן היא במאית ושחקנית וממשיכת דרכו בניהול תיאטרון קרוב.

ב-23 במרץ 2020, נפטר בגיל 88.[5] [6]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1996 קיבל את פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה על מפעל חיים (תיאטרון הסימטה) ותרומתו לתרבות התיאטרון.
  • בשנת 2006 קיבל אות המופת, הדוגמה, האיכות והמצוינות בקטגוריה "תיאטרון ישראלי במיטבו" ממפעל הפרסים והאותות איגוד הצרכנים בישראל ויד מאיר וציונה דיזנגוף.
  • בשנת 2006 זכה בתעודת כבוד, Diploma de Onare, ממכון התרבות הרומני בישראל.
  • בשנת 2007 קיבל לו פרס "קיפוד הזהב" על מפעל חיים על תרומתו לתיאטרון הפרינג'.
  • באוקטובר 2012 זכה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה בתחום התיאטרון.[7]
  • בשנת 2013 זכה לאות Meritul cultural להצטיינות בתחום התרבות - אמנויות הבמה - עם דרגת מפקד , מטעם נשיא רומניה - יחד עם במאי הקולנוע אנדריי קלראשו [8][9]
  • בשנת 2020 קיבל אות של כבוד מטעם שגרירות רומניה, יחד עם השחקנית ליא קניג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cercul cultural din Ierusalim, "Noi întâlniri la Ierusalim", p.88
  2. ^ Cercul cultural din Ierusalim, "Noi întâlniri la Ierusalim", p.52-55
  3. ^ מתוך כתבה על השריפה בבנין מרכזים, "חלום בלהבות", ובה ראיון עם ניתאי, באתר עיתון תל אביב
  4. ^ מתוך "הנפילה", באתר תיאטרון "קרוב"
  5. ^ רן בוקר, איש התיאטרון ניקו ניתאי הלך לעולמו בגיל 88, ynet, ‏23 במרץ 2020
  6. ^ תיאטרון קרוב - מייסודו של ניקו ניתאי, www.facebook.com (בעברית)
  7. ^ מרב יודילוביץ', הוכרזו זוכי פרס לנדאו לאמנויות הבמה, באתר ynet, 24 באוקטובר 2012
  8. ^ פרס אבירות לניקו ניתאי, א.מ.י.ר, ‏24 בדצמבר 2017 (בעברית)
  9. ^ באתר שגרירות רומניה בישראל