אילוף הסוררת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אילוף הסוררת, ציור מאת אוגוסטוס אג (1816–1863)
כרזת פרסומת לעיבוד ראשון לקולנוע, אילוף הסוררת (1929), בימוי סם טיילור עם מרי פיקפורד בתפקיד קתרינה ודאגלס פיירבנקס בתפקיד פטרוקיו
פטרוקיו מלמד את הסוררת להיכנע לרצונו, דוחה מתנות בטענה שאינן טובות מספוק, תחריט מאת ויליאם לוסון תומאס על פי ציור מאת צ'ארלס רוברט לסלי

אילוף הסוררת (אנגלית: The Taming of the Shrew) היא קומדיה מאת ויליאם שייקספיר. זהו אחד המחזות המוקדמים של שייקספיר, שנכתב כנראה בשנת 1593 או 1594.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכיבים הבסיסיים של הסיפור מופיעים באגדה הקסטיליאנית מהמאה ה-14, על "איש צעיר שנשא אישה חזקה וחמת-מזג ביותר"[1].

תאריך וטקסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריכי הפרסום וההצגות הראשונות של אילוף הסוררת אינם ודאיים, בשל קיומה של גרסה חלופית לסיפור, הנקראת "אילופה של סוררת" (The Taming of a Shrew). הדעה הרווחת היא שמדובר בגרסה "גנובה" ולא מדויקת של הקומדיה של שייקספיר, או ב"קוורטו פגום" של מחזה אחר שאבד בינתיים, שגם שימש את שייקספיר כמקור[2]. בעוד ש"אילופה של סוררת" הודפס ב-1594 וב-1596, מחזהו של שייקספיר הודפס לראשונה רק עם הכללתו במהדורת הפוליו הראשונה של יצירותיו בשנת 1623. מהדורת קוורטו טובה של המחזה התפרסמה בשנת 1631.

הצגות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצגה הידועה הראשונה של אילוף הסוררת מתועדת ביומנו של האמרגן פיליפ הנסלו ב-13 ביוני 1594 בתור "the Tamynge of A Shrowe". שם זה עשוי להתייחס לשני המחזות, אך מקובל להניח כי היה זה מחזהו של שייקספיר. ידוע בוודאות שהגרסה המקורית השייקספירית הועלתה בפני המלך צ'ארלס הראשון והמלכה הנרייטה מריה ב-26 בנובמבר 1633. לאחר שזכה לעיבודים והמשכים רבים, חזר המחזה לבמה בגרסתו המקורית של שייקספיר בשנת 1844, בהפקה של השחקן והמחזאי בנג'מין ובסטר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האציל הצעיר לוצ'נטיו מגיע אל העיר האיטלקית פדובה, שם בכוונתו ללמוד באוניברסיטה. העדפותיו משתנות משהוא רואה את ביאנקה היפהפייה ומתאהב בה. שתי בעיות עומדות בפניו: ראשית, לביאנקה יש כבר שני מחזרים: גרמיו והורטנסיו. שנית, אביה של ביאנקה, בטיסטה העשיר, לא יתן לאיש לחזר אחרי ביאנקה עד שישיא את אחותה הגדולה ורעת המזג, קתרינה. הוא אף מוכן לתת הון לאדם שישא את קתרינה, אולם אין מעוניינים.

לוצ'נטיו מוצא דרך להתקרב אל אהובתו ביאנקה: הוא מתחפש למורה ללטינית ושולח את משרתו טרניו, לבקש את ידה של ביאנקה כשהוא מחופש כלוצ'נטיו. גם המחזרים האחרים פועלים בסתר. הורטנסיו מתחפש למורה למוזיקה וביחד עם גרמיו הם מחליטים לחפש חתן לקתרינה על מנת להסירה מדרכם.

ואכן, לפדובה מגיעה פטרוקיו, אציל מוורונה שבא לפדובה למצוא אשה עשירה. לא אכפת לו מה טיבה כל עוד היא מביאה עמה נדוניה מכובדת. בשומעו מגרמיו על הנדוניה שהבטיח בטיסטה לבתו הוא מחליט לשאת את קתרינה אף לפני שפגש אותה. לאחר שהוא נפגש עם בטיסטה ומוודא את גודל הנדוניה הוא נפגש עם קתרינה עצמה, לדו-קרב מילולי, מלא עלבונות ועקיצות הדדיות, שבסופו הוא מודיע לבטיסטה כי קתרינה נאותה להנשא לו וכי החתונה תתקיים ביום ראשון הקרוב.

ביום החתונה מחכים הכלה ופמלייתה בעוד פטרוקיו מבושש להגיע. בהגיעו, הוא לבוש בצורה מגוחכת, רכוב על סוס עלוב ומתנהג בכנסייה בצורה מבישה. לאחר החתונה מאלץ פטרוקיו את קתרינה לעזוב את בית אביה לפני הסעודה החגיגית בהכריזו כי מעתה היא רכושו.

בדרך לביתו של פטרוקיו נופלת קתרינה מסוסה, ופטרוקיו משאירה בבוץ. היא מגיעה לביתו רטובה, עייפה ומורעבת, אלא שפטרוקיו מונע ממנה לאכול ולשתות ואינו מניח לה לישון, כל זאת בתירוץ כי האוכל או המיטות אינם טובים מספיק, ולמעשה על מנת לשבור את רוחה ולאלפה.

בינתיים בפדובה, לוצ'נטיו משלב בלימודי הלטינית הכרזת אהבה לביאנקה. כך עושה גם הורטנסיו באמצעות לימוד המוזיקה, אולם ביאנקה בוחרת בלוצ'נטיו, והורטנסיו מסתפק בידה של אלמנה עשירה. בטיסטה מקבל את הצעתו של טרניו (המחופש כזכור ללוצ'נטיו) לשאת את ביאנקה תמורת סכום עצום של כסף, אך דורש כי אביו של לוצ'נטיו יערוב לעסקה. טרניו הלהוט לממש את השידוך עבור אדונו מוצא איש זקן שיתחפש לאביו של לוצ'נטיו, אך בינתיים לוצ'נטיו וביאנקה נישאים בסתר.

פטרוקיו מודיע לקתרינה כי הם מוזמנים לנישואיה הקרובים של אחותה. הוא מביא חייט שיתפור לה בגדי פאר ומעורר בלבה תקווה ליחס טוב יותר, אך קורע את הבגדים במוצאו בהם פגמים שונים, ולמרות תחנוניה משחית את כולם. באמצע הלילה הוא מעיר את קתרינה ולאחר שהוא מאלצה להסכים איתו שעכשיו אמצע היום, הם יוצאים לפדובה. בדרך הם פוגשים בווינצ'נטיו, אביו של לוצ'נטיו, ההולך לפגוש את בנו בפדובה. פטרוקיו פונה אליו כאל נערה צעירה ודורש את קתרינה לעשות כמוהו - דרישה שהיא נענית לה ללא מחאה.

ויצ'נטיו מגיע לפדובה ונחרד לגלות את טרניו מתחזה לבנו ואיש זר מתחזה לו עצמו. אלא שאז מופיעים ביאנקה ולוצ'נטיו, מתוודים על נישואיהם ומקבלים את ברכת שני האבות לזיווג.

כל הדמויות נפגשות למשתה כלולות והמסובים נדהמים לחזות בקתרינה ה"מאולפת" שלא רק נענית לכל מצוותיו של פטרוקיו, אלא גם משתלחת באלמנה לפי הוראותיו של פטרוקיו ומטיפה לה מוסר. הנשים יוצאות מהאולם ופטרוקיו מתערב עם הורטנסיו ולוצ'נטיו על כסף רב, מי מנשותיהם תתייצב מיד לקריאת בעלה. האלמנה וביאנקה מסרבות להגיע ואילו קתרינה מגיעה כשהיא סוחבת איתה את שתי האחרות ונושאת נאום חוצב להבות המבהיר לנשים את מקומן. פטרוקיו דורש כי תנשקו, היא נענית, והוא מכריז על ניצחונו ומברך את כולם בלילה טוב.

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה אילוף הסוררת זכה למספר עיבודים קולנועיים. הידוע ביותר הינו הסרט "אילוף הסוררת", משנת 1967, בכיכובם של אליזבת טיילור ובעלה באותו זמן - ריצ'רד ברטון.

סרט נוסף המבוסס על המחזה הינו "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך", משנת 1999 בכיכובם של הית' לדג'ר וג'וליה סטיילס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Don Juan Manuel, wikisource:en:Libro de los ejemplos del conde Lucanor y de Patronio, Exemplo XXXVº - De lo que contesçió a un mançebo que casó con una muger muy fuerte et muy brava
  2. ^ Anne Barton, in The Riverside Shakespeare, G. Blakemore Evans, textual editor; Boston, Houghton Mifflin, 1974; p. 106