נמל התעופה של דבלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נמל התעופה של דבלין
Aerfort Bhaile Átha Cliath
Dublin Airport Logo.png
DublinAirportfromtheair.jpg
נתוני השדה
קוד IATA
‏‏DUB‏
קוד ICAO
‏‏EIDW‏
סוג השדה ציבורי
מפעיל רשות שדות התעופה של דבלין
בעלים ממשלת אירלנד
עיר סמוכה סוורדס, מחוז פינגל
משרת את דבלין, אירלנד
בסיס לחברות
קואורדינטות 53°25′17″N 6°16′12″W / 53.42139°N 6.27000°W / 53.42139; -6.27000קואורדינטות: 53°25′17″N 6°16′12″W / 53.42139°N 6.27000°W / 53.42139; -6.27000
גובה מעל פני הים 74 מטר (242 רגל)
www.dublinairport.com
מסלולי טיסה
כיוון
מגנטי
אורך סוג
מסלול
רגל מטר
10/28 8,652 2,637 בטון
16/34 6,798 2,072 אספלט
מפת הנמל
סטטיסטיקה (2013)
נוסעים 20,166,783 (Increase5.6%)
תנועות מטוסים 163,703 (Increase4.5%)

נמל התעופה של דבליןאירית: Aerfort Bhaile Átha Cliath, באנגלית: Dublin Airport) הוא נמל תעופה בינלאומי המשמש את אזור דבלין בירת אירלנד. הנמל ממוקם כעשרה קילומטרים צפונית לדבלין, סמוך לעיר סוורדס שבמחוז פינגל. בשנת 2013 עברו בנמל התעופה כ-20.2 מיליון נוסעים ב-163,703 תנועות מטוסים, נתון המציב אותו כנמל התעופה העמוס באירלנד ובאי האירי בכלל.

נמל התעופה משמש בעיקר יעדים קצרים ובינוניים, וכן מספר יעדים בין-יבשתיים, בעיקר למזרח התיכון ואמריקה הצפונית. הנמל משמש כבסיס פעולה מרכזי לחברת הדגל האירית אייר לינגוס, לחברת התעופה הזולה הגדולה באירופה, ריאנאייר, ולמספר חברות אזוריות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 הקימה ממשלת אירלנד את חברת התעופה אייר לינגוס, שהחלה להפעיל טיסות משדה התעופה הצבאי קייסמנט. בשנת 1937 החלו בבניית הנמל החדש באזור שנקרא קולינסטאון, ששימש כבסיס לחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם הראשונה. עד לסוף שנת 1939 נבנו משטחי דשא לנחיתה, וכן כבישים פנימיים, חניונים, ומערכת תאורה חשמלית. טיסת הבכורה יצאה ב-19 בינואר 1940 לליברפול, אנגליה.

מבנה הטרמינל שנפתח ב-1941

בשנת 1940 החלו בבניית בית הנתיבות בנמל, ובתחילת 1941 הוא נפתח לציבור. המבנה תוכנן על ידי האדריכל דזמונד פיצג'רלד, אחיו של גארט פיצג'רלד שהיה פעמיים הטישך. עיצוב המבנה הושפע ממראה גשרי האונייות של אותה התקופה, והוא כיום מבנה לשימור.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הופסקו מרבית הטיסות לשדה התעופה. הקו היחיד שפעל בשנות המלחמה היה הקו לליברפול של איר לינגוס, לתקופה קצרה הופעלו גם טיסות לשדה התעופה ברטון הסמוך למנצ'סטר. בשנת 1947 הושלמה בנייתם של שלושה מסלולים מבטון[1].

משנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים הורחב הנמל, כדי להתמודד עם הגידול המתמיד. חברות תעופה חדשות החלו לפקוד את הנמל, בהם בריטיש איירווייז, סבנה ו-BKS. בשנת 1958 הושק קו טרנס-אטלנטי ראשון דרך שאנון. בשנות השישים פקדו את הנמל באופן קבוע מטוסי סילון כבואינג 707, בואינג 737, BAC-11 והוקר סידלי טריידנט. בשנת 1969 עברו בנמל 1,737,151 נוסעים.

בשנת 1971 הזמינה אייר לינגוס שני מטוסים רחבי גוף מדגם בואינג 747. המטוס הראשון שנמסר בחודש מרץ, ביצע מטס חגיגי מעל רחוב או'קונל ביום פטריק הקדוש. עד לסוף העשור היו בצי אייר לינגוס שלושה מטוסים מדגם זה. כדי להתמודד עם גודל המטוס, נפתחה בשנת 1972 זרוע חדשה המסוגלת להכיל כחמשה מיליון נוסעים בשנה. הצמיחה בשדה התעופה בשנות השבעים, לה ציפו בעקבות ההשקעות הרבות בשדה התעופה ובאייר לינגוס, לא התממשה[2].

משנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 פתחה אייר לינגוס את "אייר לינגוס קומיוטר", שקהל היעד שלה היו אוכלוסיית היוממים, אשר הפעילה טיסות יומיות קבועות לשדות תעופה קטנים באירלנד ובבריטניה. טיסות אלו הופעלו באמצעות מטוסי טורבו-פרופ, מתוצרת סאאב ופוקר. מרבית קוים אלו הושבתו עקב פיתוח רשת הכבישים המהירים באירלנד.

התחרות העזה שהתפתחה בשוק הטיסות במדינה, בעיקר בקו דבלין-לונדון, הביא לכך שבשנת 1989 עברו בנמל התעופה כ-5.1 מיליון נוסעים. באותה השנה, נפתחו מסלול חדש שאורכו 2,640 מטרים, ומרכז בקרת תעבורה אווירית.

בשנות התשעים המשיך הנמל להתרחב במהירות, השלוחה הראשונה לבניין הטרמינל הישן, הוארכה משמעותית. כן נבנתה שלוחת B החדשה, שצוידה בגשרי עלייה למטוס. קומת הקרקע של הטרמינל הישן הוחזרה לפעילות על מנת שיוכלו להפעיל ממנו שערי יציאה נוספים. שלוחה D שבנייתה הושלמה בשנת 2007, משמשת כאזור עלייה למטוס ייעודי לחברות הזולות. בשלוחה זו 14 שערי יציאה, ואין גשרי עלייה למטוס.

בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הצלחת תוכנית "סלטיק טייגר", חווה נמל צמיחה משמעותי בשנות התשעים והאלפיים. צמיחה זו התרחשה בעקבות אנשי העסקים הרבים אשר פקדו את המדינה, יחד עם הגידול בתיירות הפנימית, והעלייה החדה במספר היוצאים לחופשות מחוץ למדינה.

בחודש ינואר 2006, עברו לראשונה מספר האירים היוצאים לחופשות בחו"ל, את מספר התיירים הנכנסים למדינה. אירים רבים נוסעים למכירות סוף השבוע שאחרי חג המולד בניו יורק. ביקוש נוסף לטיסות מגיע מצידם של אירים אשר רכשו נכסים להשקעה בדרום אירופה ובשווקים המתעוררים שבמזרח אירופה.

כמו כן, מהגרי העבודה, בעיקר ממדינות מזרח אירופה, הביאו לפתיחתם של מספר קווים חדשים. אירלנד היא אחת משלוש מדינות שפתחו את גבולותיהן באופן חופשי בפני מהגרים מעשר המדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי בשנת 2004. מאז, עברו ממדינות אלו לאירלנד למעלה ממאה אלף איש.

בשנים 2009 ו-2010 חווה הנמל ירידה משמעותית במספר הנוסעים, אך משנת 2011 מספרם נמצא במגמת עלייה.

הסכם ההובלה האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993 נחתם הסכם הובלה אווירית, בין ארצות הברית לאירלנד. ההסכם אפשר לחברות התעופה להפעיל טיסות טרנס-אטלנטיות ישירות מדבלין ליעדים בארצות הברית, ללא צורך בחניית ביניים בשאנון.

ההסכם נועד להבטיח את האינטרסים של נמל התעופה שאנון הממוקם בחוף המערבי, ששימש בעבר בעיקר כתחנת תדלוק בטיסות בין אירופה לצפון אמריקה. כניסתם לשירות של המטוסים המודרניים בעלי קיבולת דלק רבה יותר, הפכה אותו למיותר, והוא חווה קיטון משמעותי.

במסגרת ההסכם, נדרשו חברות התעופה על כל טיסה ישירה בין דבלין לארצות הברית, להפעיל טיסה שתעצור לחניית ביניים בשאנון. שקיעה נוספת במעמדו של שדה התעופה בשאנון התרחשה בנובמבר 2006, כשאושרו יותר טיסות לדבלין. בשנת 2007 אושר הסכם שמיים פתוחים בין ארצות הברית והאיחוד האירופי, והדרישה לעצירת ביניים הוסרה לחלוטין. הדבר גרם לגידול עצום בטיסות בין דבלין לארצות הברית, ואייר לינגוס לבדה הפעילה טיסות ישירות מדבלין ל-16 יעדים בארצות הברית.

בתי נתיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרמינל 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרמינל 1 נפתח בשנת 1972, הוא תוכנן בתחילה להכיל חמישה מיליון נוסעים בשנה. על פי התוכנית המקורית, היה אמור להיבנות זרוע נוספת ובה שערי עליה למטוס, אולם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. מסיבות אבטחה הופסק השימוש בחניון שהיה בקומה העליונה, ושטחו הפך למשרדים.

בתחילת שנות התשעים שופץ הטרמינל, ובשנת 1999 נפתחה זרוע B. בשנת 2007 נפתחה זרוע D המשמשת את חברות התעופה הזולות.

מטרמינל 1 יוצאות מרבית הטיסות הקצרות, למעט אלו המפעילה אייר לינגוס. חברות התעופה אייר קנדה ואייר טראנסט הקנדיות, הן מפעילות הטיסות הארוכות היחידות בטרמינל.

טרמינל 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית הטרמינל החלה באוקטובר 2007, והוא נחנך ב-19 בנובמבר 2010. שטח בית הנתיבות כ-75,000 מ"ר, ובו 19 שערי עלייה למטוס. הטרמינל מסוגל להכיל 15 מיליון נוסעים בשנה, וכך להעלות את הקיבולת הכללית של שדה התעופה ל-35 מיליון נוסעים בשנה.

הטרמינל כולל זרוע אחת ארוכה (E), ומתוכננת הרחבה לזרוע נוספת (F) מדרום לה. עלות בניית הטרמינל הסתכמה בכ-600 מיליון אירו, נתון שעורר ביקורת רבה עקב ההאטה הכלכלית במדינה בשנים אלו.

מרבית חברות התעופה המפעילות טיסות ארוכות פועלות מבית הנתיבות, חברת התעופה אייר לינגוס מפעילה מטרמינל זה אף את טיסותיה הקצרות.

בטרמינל זה קיימת עמדת גבול של ארצות הברית (פריקלירנס), המאפשרת לעוברים בה כניסה מהירה בשדות היעד.

יעדים ארוכי טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל-DAA, מפעילת הנמל, תוכניות התרחבות שאפתניות, במסגרתה נוספו בשנים האחרונות יעדים חדשים בצפון אמריקה ובמזרח התיכון. כמרבית שדות התעופה בעולם, הושפעו גם הטיסות הטרנס-אטלנטיות מהנמל מפיגועי 11 בספטמבר.

בשנת 2005 השיקה חברת התעופה מבחריין, גאלף אייר, קו סדיר בין המדינות. בשנת 2006 החלה אייר לינגוס להפעיל קו סדיר לדובאי. למרות רווחיותו, בוטל הקו לבחריין ביוני 2007, כחלק מארגון מחדש של גאלף אייר, מהלך זה נוצל על ידי איתיחאד איירווייז שהשיקה קו לאבו דאבי ביולי אותה השנה. אייר לינגוס הפסיקה את טיסותיה לדובאי במרץ 2008.

במאי 2011 החלה US איירווייז להפעיל טיסות לשארלוט שבקרוליינה הצפונית. בינואר 2012 החלה אמירטס להפעיל טיסות לדובאי בתדירות יומית. ביוני 2012 החלה יונייטד איירליינס להפעיל טיסה יומית לוושינגטון-דאלס.

ביוני 2013 החלה אמריקן איירליינס להפעיל טיסות לJFK, בנוסף לקו העונתי שלה משיקגו-או'הייר. טיסות אלו מופעלות בתדירות יומית בחודשי הקיץ, וארבעה פעמים בשבוע בחודשי החורף. בין החודשים יוני לספטמבר מפעילה יונייטד איירליינס שתי טיסות יומיות מניוארק-ליברטי לדבלין.

באפריל 2014 החלה אייר לינגוס להפעיל טיסות סדירות לסן פרנסיסקו ולטורונטו-פירסון. בספטמבר 2014 תגברה אמירטס את הקו לדובאי בטיסה יומית נוספת, וכן שודרגו המטוסים בקו לבואינג 777-300ER. איתיחאד איירווייז הוסיפה גם היא מספר טיסות.

תחבורה אל הנמל וממנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל הנמל מגיע הכביש המהיר M-1.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נמל התעופה של דבלין בוויקישיתוף

Camera-photo.svg מדיה וקבצים בנושא נמל התעופה של דבלין באתר Airliners.net

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ company profile / company history באתר daa (באנגלית)
  2. ^ History - Seventy Years And Counting באתר dublinairport.com (באנגלית)