נעמי קליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נעמי קליין
Nation 150th in Seattle - Naomi Klein 01 (21603539423).jpg
נעמי קליין, 2015
לידה 8 במאי 1970 (בת 50)
קוויבקקוויבק מונטריאול, קנדה
עיסוק סופרת ועיתונאית
בן/בת זוג אבי לויס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת טורונטו, בית הספר לכלכלה של לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מסה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי סביבתנות, אנטי-קפיטליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות דוקטרינת ההלם, בלי לוגו, This Changes Everything עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות פעילות 2000 - הווה (כ־20 שנה)
פרסים והוקרה
  • פרס המגזין הלאומי (2009)
  • הפרס הלאומי לספר כלכלי (2001)
  • פרס איזי (2015)
  • פרס הספר האמריקאי (2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.naomiklein.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נעמי קלייןאנגלית: Naomi Klein; נולדה ב-8 במאי 1970) היא עיתונאית, סופרת וחוקרת תרבות ותקשורת יהודייה-קנדית.

קליין התפרסמה בזכות ספרה "בלי לוגו", העוסק במה שקליין רואה כהשתלטותם של תאגידים בינלאומיים על הכלכלה העולמית. בשנים האחרונות היא כותבת ומובילה מאבקים בהקשר של שינוי אקלים והתחממות עולמית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה במונטריאול שבחבל קוויבק בקנדה. הוריה היגרו בשנת 1967 מארצות הברית לקנדה עקב התנגדותם למעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם. אמה, בוני שר קליין (אנ'), היא מפיקה של סרטים דוקומנטריים ואביה, מיכאל קליין, הוא רופא. את קריירת הכתיבה שלה החלה בכתב העת "ורסיטי", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת טורונטו, שאותו אף ערכה. בעקבות הירצחן של סטודנטיות להנדסה במכון הפוליטכני בדצמבר 1989, פיתחה מודעות פמיניסטית.

בשנת 2000 פרסמה קליין את ספרה "בלי לוגו", שנחשב בעיני רבים כמניפסט של תנועת האנטי-גלובליזציה. בספר תקפה קליין את התרבות הצרכנית מוכוונת המותגים והאשימה מספר תאגידים בניצול עובדים במדינות עניות. בין היתר, ביקרה את חברת הנעליים "נייק" בחומרה, והחברה פרסמה תגובה המתייחסת לאי-דיוקים שהופיעו בספר.[1]

קליין מפרסמת מאמרים במגזינים שונים בעולם. ב-2002 פרסמה קליין את "גדרות וחלונות", אוסף של מאמרים ונאומים שכתבה ברוח האנטי-גלובליזציה.

ב-2004, הפיצה עם בעלה, אבי לויס (אנ'), סרט תיעודי, בשם "The Take", אודות עובדים בארגנטינה שהשתלטו על מפעל סגור וחידשו את הייצור באמצעות פעולה כקולקטיב. ההקרנה הראשונה באפריקה הייתה בתוך מבנה בדרך קנדי בעיר דרבן שבדרום אפריקה, שם פעלה תנועת אבהלי בייסמונג'ונדלו.

דוקטרינת ההלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השלישי של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון" (באנגלית: The Shock Doctrine: the rise of disaster capitalism), יצא לאור בספטמבר 2007 ומציג את התזה שלה שממשלות עושות שימוש באירועי אסון לאומיים על מנת לחולל שינויים ניאו ליברליים בכלכלות הלאומיות. לשיטתה הכלכלה הנאו-ליברלית מבית מדרשו של מילטון פרידמן ותלמידיו ב"אסכולת שיקגו", פוגע במרבית האוכלוסייה. קליין טוענת כי הממשלות נוהגות לעשות שימוש במצבן הרגשי של אזרחיהן בעקבות משבר כלשהו, טבעי או יזום – אסון טבע, מלחמה, טרור או משבר כלכלי עמוק, על מנת לשכנע אותן לבצע שינויים כלכליים מרחיקי לכת שעתידים לפגוע בהם, ולהעמיק את הפערים הכלכליים.

הספר מציע שורה של דוגמאות לשימוש בטקטיקה זו, כעליית החונטה הצבאית של הגנרל אוגוסטו פינושה בצ'ילה בשנות ה-70, שהושפע עמוקות מרעיונותיו של מילטון פרידמן. דוגמאות נוספות שהיא מציגה הן היציאה למלחמת פוקלנד על ידי ממשלת בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר, מלחמת עיראק והשפעתה על החברה האמריקאית, ודוגמאות נוספות מפולין, רוסיה ודרום אפריקה.

הספר הוא רב מכר בינלאומי, ובעקבותיו יצא גם סרט תיעודי שבוים על ידי הבמאי מיכאל וינטרבוטום בשנת 2009.

לרגל יציאתו לאור של הספר בעברית ובערבית, ביקרה קליין בישראל [1] ונשאה דברים בתיאטרון אל-מידאן בחיפה.[2]

שינוי אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2014 קליין פרסמה את הספר "This Changes Everything: Capitalism vs. the Climate" (בתרגום חופשי: "זה משנה הכל: קפיטליזם נגד האקלים") שיצא גם כסרט תיעודי באותו שם בשנת 2015. התזה העיקרית בספר היא שהשיטה הכלכלית השלטת בעולם המערבי, כלכלת השוק, חוסמת את האפשרות לרפורמות ההכרחיות כדי למנוע המשך שינוי אקלים הרסני. בשנת 2015, קליין הייתה ממנסחי "מניפסט הקפיצה" (The Leap Manifesto) שהציג הצעה לרפורמה כלכלית-חברתית מקיפה בקנדה, על בסיס הפסקת השימוש במקורות אנרגיה בלתי מתחדשים.

קליין חברה בדירקטוריון של הארגון הסביביתי 350.org ותמכה בחיבור כוחות בין תנועת המחאה החברתית, אוקיופיי, לתנועת המאבק בשינוי האקלים. קליין היא ממובילות המחאה נגד המשך הכרייה בחולות הזפת של אלברטה וכנגד בניית צינור הנפט מקנדה לארצות הברית, Keystone XL.

בשנת 2019, קליין פרסמה את הספר On Fire: The (Burning) Case for a Green New Deal (בתרגום חופשי: "בוער באש: הצורך (הבוער) לניו-דיל ירוק חדש"). הספר מבוסס על מאמרים של קליין מהעשור האחרון העוסקים במאבק כנגד שינוי אקלים בהקשרים פוליטיים-חברתיים רחבים.

ביקורת כנגד ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליין התבטאה מספר פעמים בעד תנועת החרם על ישראל, BDS. קליין ביקרה בישראל בשנת 2009, סביב פרסום תרגום בעברית לספרה "דוקטרינת ההלם". הספר יצא בהוצאת אנדלוס, המתמחה בספרות ערבית, וקליין תרמה להוצאה את תמלוגיה. בראיון לעיתון הארץ היא אמרה: "חשוב לי לא להחרים את ישראל אלא להחרים את הנורמליזציה של ישראל ושל הסכסוך".[2]

ביקורת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר בעיתון האקונומיסט נמתחה ביקורת חריפה על קליין. בין השאר נטען כי היא מתעלמת מהשפעתו החיובית של הקפיטליזם, וכי היא מחזיקה בתפיסות תמימות ומעורפלות כחלופה לקפיטליזם, כן נטען כי כתיבתה מצביעה על ליקויים ללא העלאת הצעות ישימות לשיפור[3]. הסופר וההיסטוריון הליברטריאני יוהאן נורברג העלה מספר טענות נגד ספרה דוקטרינת ההלם, ביניהן: ניסוח כושל של הדוקטרינה, סילוף ההיסטוריה (נורברג מביא לכך דוגמאות) והצגה מסלפת של תורתו של מילטון פרידמן.[4] קליין הגיבה לחלק מהביקורות כלפיה באתר האינטרנט שלה. היא טענה בתגובתה כי ביקורותיהם מכילות כשלים לוגיים והם אינם מבקרים למעשה את טענותיה. עוד טענה כי הביקורת שנמתחה עליה היא אישית ולא מקצועית. "פעם אחר פעם, קוראי הניו ריפבליק מקבלים את הרושם כי "דוקטרינת ההלם" היא גישה המבוססת על דעה עיתונאית ולא תזה הבנויה על מחקר."[5] תגובה זו עוררה את נורברג לכתוב תגובה נוספת לדבריה של קליין.[6]

ביקורת הוטחה בקליין גם משמאל. בביקורת של עורך הניו ריפבליק נטען כי קליין מעלה תאוריית קשר פשטנית, שאינה נתמכת בעובדות, וכי קליין אף אינה מתוחכמת דיה להבין את הסתירות הפנימיות בתאוריה שלה.[7] מבקר אחר משמאל גרס כי בסרט התיעודי שיצרה קליין, תיארה את פרון כסוציאל-דמוקרט.[8] על מאמרה "להביא את נג'ף לניו-יורק" מ-2004 נמתחה ביקורת שהוא מייצג דעות שמצדיקות מהלכים ימניים מובהקים למרות שנכתב מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ביקורת זו נמתחה עליה בעיקר בנוגע לדעותיה בנושא מלחמת עיראק. הדעה שהשמיעה הציבה אותה לצד דמויות מעוררות מחלוקת אחרות כמו, לדוגמה, מייקל מור.

נעמי קליין בברלין, אוקטובר 2007

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ופרקים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (December 1999). No Logo. Knopf Canada and Picador. ISBN 0-312-42143-5.
  • (October 2002). Fences and Windows: Dispatches from the Front Lines of the Globalization Debate. Vintage Canada and Picador. ISBN 0-312-42143-5. OCLC 50681860.
  • (2007). The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism. Knopf Canada. ISBN 978-0676978001. OCLC 74556458.
  • (September 2014). This Changes Everything: Capitalism vs. The Climate. Simon & Schuster. ISBN 1-451-69738-4.
  • (June 2017). No Is Not Enough: Resisting Trump's Shock Politics and Winning the World We Need. Haymarket Books.[9]
  • (July 2018). The Battle for Paradise: Puerto Rico Takes on the Disaster Capitalists. Haymarket Books. ISBN 978-1608463572.
  • (September 2019). On Fire: The (Burning) Case for a Green New Deal. Simon & Schuster. ISBN 978-1982129910.

פרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (October 2003). "Rescuing Private Lynch, Forgetting Rachel Corrie". In Kushner, Tony; Solomon, Alisa. Wrestling with Zion: Progressive Jewish-American Responses to the Israeli-Palestinian Conflict. New York City: Grove Press. pp. 69–71. ISBN 978-0-8021-4015-9.

(November 17, 2009). "Capitalism, Sarah Palin–Style". In Kim, Richard; Reed, Betsy. Going Rouge: Sarah Palin, An American Nightmare. OR Books. ISBN 978-0-9842950-0-5.[62]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Klein, Naomi, July 10, 2015. "A radical Vatican?". The New Yorker (New York City).
  • (September 2004, "Baghdad year zero: Pillaging Iraq in pursuit of a neocon utopia". Harper's Magazine (New York City): 43–53. ISSN 0017-789X.
  • November 28, 2011, "Capitalism vs. the Climate: What the right gets — and the left doesn't — about the revolutionary power of climate change". The Nation (New York City). ISSN 0027-8378
  • October 29, 2013, "How science is telling us all to revolt". New Statesman

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (The Corporation (2003) (interviewee
  • (The Take (2004) (writer
  • (The Shock Doctrine (2009) (writer
  • (Catastroika (2012) (appearance

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נעמי קליין בוויקישיתוף

כתיבה וראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה אוהדת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תגובת נייק ל"בלי לוגו", 8 במרץ 2000.
  2. ^ "נעמי קליין ומלחמתה בחזירי הקפיטליזם". הארץ (בעברית). 26 ביוני 2009. בדיקה אחרונה ב-6 בפברואר 2020. 
  3. ^ Why Naomi Klein needs to grow up - The Economist, 7.11.2002
  4. ^ Johan Norberg (14 במאי 2008). "The Klein Doctrine: The Rise of Disaster Polemics". Cato Institute. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  5. ^ Naomi Klein (2 בספטמבר 2008). "One Year After the Publication of The Shock Doctrine, A Response to the Attacks". NaomiKlein.org. אורכב מ-המקור ב-2008-11-10. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  6. ^ Johan Norberg (4 בספטמבר 2008). "Three Days After Klein's Response, Another Attack". Cato Institute. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  7. ^ Jonathan Chait (30 ביולי 2008). "Dead Left". The New Republic. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  8. ^ Daniel Morduchowicz (20 בספטמבר 2004). "The Take". Z Space. אורכב מ-המקור ב-2009-03-19. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  9. ^ שאול סתר, איך לצאת מההלם שתקף אותנו בעקבות הניצחון של טראמפ, באתר הארץ, 19 ביולי 2017