נעמי קליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נעמי קליין
Nation 150th in Seattle - Naomi Klein 01 (21603539423).jpg
נעמי קליין, 2015
תאריך לידה 8 במאי 1970 (בת 46)
מקום לידה קוויבקקוויבק מונטריאול, קנדה
עיסוק סופרת ועיתונאית
שפות היצירה אנגלית
http://www.naomiklein.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נעמי קלייןאנגלית: Naomi Klein; נולדה ב-8 במאי 1970) היא עיתונאית, סופרת וחוקרת תרבות ותקשורת קנדית ממוצא יהודי.

קליין התפרסמה בזכות ספרה "בלי לוגו", העוסק במה שקליין רואה כהשתלטותם של תאגידים בינלאומיים על הכלכלה העולמית. היא כתבה רבי-מכר נוספים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה במונטריאול שבחבל קוויבק בקנדה. את קריירת הכתיבה שלה החלה בכתב העת "ורסיטי", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת טורונטו, שאותו אף ערכה. בעקבות הירצחן של סטודנטיות להנדסה במכון הפוליטכני בדצמבר 1989, פיתחה מודעות פמיניסטית.

בשנת 2000 פרסמה קליין את ספרה "בלי לוגו", שנחשב בעיני רבים כמניפסט של תנועת האנטי-גלובליזציה. בספר תקפה קליין את התרבות הצרכנית מוכוונת המותגים והאשימה מספר תאגידים בניצול עובדים במדינות עניות. בין היתר, ביקרה את חברת הנעליים "נייק" בחומרה, והחברה פרסמה תגובה המתייחסת לאי-דיוקים שהופיעו בספר.[1]

קליין מפרסמת מאמרים במגזינים שונים בעולם. ב-2002 פירסמה קליין את "גדרות וחלונות", אוסף של מאמרים ונאומים שכתבה ברוח האנטי-גלובליזציה.

ב-2004, הפיצה עם בעלה, אבי לויס, סרט תיעודי, בשם "The Take", אודות עובדים בארגנטינה שהשתלטו על מפעל סגור וחידשו את הייצור באמצעות פעולה כקולקטיב. ההקרנה הראשונה באפריקה הייתה בתוך מבנה בדרך קנדי בעיר דרבן שבדרום אפריקה, שם פעלה תנועת אבהלי בייסמונג'ונדלו.

דוקטרינת ההלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השלישי של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון" (באנגלית: The Shock Doctrine: the rise of disaster capitalism), יצא לאור בספטמבר 2007 ומציג את התזה שלה שממשלות עושות שימוש באירועי אסון לאומיים על מנת לחולל שינויים ניאו ליברליים בכלכלות הלאומיות. לשיטתה הכלכלה הנאו-ליברלית מבית מדרשו של מילטון פרידמן ותלמידיו ב"אסכולת שיקגו", פוגע במרבית האוכלוסייה. קליין טוענת כי הממשלות נוהגות לעשות שימוש במצבן הריגשי של אזרחיהן בעקבות משבר כלשהו, טבעי או יזום – אסון טבע, מלחמה, טרור או משבר כלכלי עמוק, על מנת לשכנע אותן לבצע שינויים כלכליים מרחיקי לכת שעתידים לפגוע בהם, ולהעמיק את הפערים הכלכליים.

הספר מציע שורה של דוגמאות לשימוש בטקטיקה זו, כעליית החונטה הצבאית של הגנרל אוגוסטו פינושה בצ'ילה בשנות ה-70, שהושפע עמוקות מרעיונותיו של מילטון פרידמן. דוגמאות נוספות שהיא מציגה הן היציאה למלחמת פוקלנד על ידי ממשלת בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר, מלחמת עיראק והשפעתה על החברה האמריקאית, ודוגמאות נוספות מפולין, רוסיה ודרום אפריקה.

הספר הינו רב מכר בינלאומי, ובעקבותיו יצא גם סרט תיעודי שבוים על ידי הבמאי מיכאל וינטרבוטום בשנת 2009.

ביקורת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר בעיתון האקונומיסט נמתחה ביקורת חריפה על קליין. בין השאר נטען כי היא מתעלמת ממה שעושה הקפיטליזם הטוב בעולם, וכי היא מחזיקה בתפיסות תמימות ומעורפלות כחלופה לקפיטליזם, כן נטען כי כתיבתה מצביעה על ליקויים ללא העלאת הצעות ישימות לשיפור[2]. הסופר וההיסטוריון הליברטריאני יוהאן נורברג העלה מספר טענות נגד ספרה דוקטרינת ההלם, ביניהן: ניסוח כושל של הדוקטרינה, סילוף ההיסטוריה (נורברג מביא לכך דוגמאות) והצגה מסלפת של תורתו של מילטון פרידמן. [3] קליין הגיבה לחלק מהביקורות כלפיה באתר האינטרנט שלה. היא טענה בתגובתה כי ביקורותיהם מכילות כשלים לוגיים והם אינם מבקרים למעשה את טענותיה. עוד טענה כי הביקורת שנמתחה עליה היא אישית ולא מקצועית. "פעם אחר פעם, קוראי הניו ריפבליק מקבלים את הרושם כי "דוקטרינת ההלם" היא גישה המבוססת על דעה עיתונאית ולא תזה הבנויה על מחקר." [4] תגובה זו עוררה את נורברג לכתוב תגובה נוספת לדבריה של קליין. [5]

ביקורת הוטחה בקליין גם משמאל. בביקורת של עורך הניו ריפבליק נטען כי קליין מעלה תאוריית קשר פשטנית, שאינה נתמכת בעובדות, וכי קליין אף אינה מתוחכמת דיה להבין את הסתירות הפנימיות בתאוריה שלה.[6] מבקר אחר משמאל גרס כי בסרט התיעודי שיצרה קליין, תיארה את פרון כסוציאל-דמוקרט.[7] על מאמרה "להביא את נג'ף לניו-יורק" מ-2004 נמתחה ביקורת שהוא מייצג דעות שמצדיקות מהלכים ימניים מובהקים למרות שנכתב מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ביקורת זו נמתחה עליה בעיקר בנוגע לדעותיה בנושא מלחמת עיראק. הדעה שהשמיעה הציבה אותה לצד דמויות מעוררות מחלוקת אחרות כמו, לדוגמה, מייקל מור.

נעמי קליין בברלין, אוקטובר 2007

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ופרקים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (December 1999). No Logo. Knopf Canada and Picador. ISBN 0-312-42143-5.
  • (October 2002). Fences and Windows: Dispatches from the Front Lines of the Globalization Debate. Vintage Canada and Picador. ISBN 0-312-42143-5. OCLC 50681860.
  • (2007). The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism. Knopf Canada. ISBN 978-0676978001. OCLC 74556458.
  • (September 2014). This Changes Everything: Capitalism vs. The Climate. Simon & Schuster. ISBN 1-451-69738-4.

פרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (October 2003). "Rescuing Private Lynch, Forgetting Rachel Corrie". In Kushner, Tony; Solomon, Alisa. Wrestling with Zion: Progressive Jewish-American Responses to the Israeli-Palestinian Conflict. New York City: Grove Press. pp. 69–71. ISBN 978-0-8021-4015-9.

(November 17, 2009). "Capitalism, Sarah Palin–Style". In Kim, Richard; Reed, Betsy. Going Rouge: Sarah Palin, An American Nightmare. OR Books. ISBN 978-0-9842950-0-5.[62]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Klein, Naomi , July 10, 2015. "A radical Vatican?". The New Yorker (New York City).
  • (September 2004, "Baghdad year zero: Pillaging Iraq in pursuit of a neocon utopia". Harper's Magazine (New York City): 43–53. ISSN 0017-789X.
  • November 28, 2011, "Capitalism vs. the Climate: What the right gets — and the left doesn't — about the revolutionary power of climate change". The Nation (New York City). ISSN 0027-8378
  • October 29, 2013, "How science is telling us all to revolt". New Statesman

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (The Corporation (2003) (interviewee
  • (The Take (2004) (writer
  • (The Shock Doctrine (2009) (writer
  • (Catastroika (2012) (appearance

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נעמי קליין בוויקישיתוף

כתיבה וראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה אוהדת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תגובת נייק ל"בלי לוגו", 8 במרץ 2000.
  2. ^ Why Naomi Klein needs to grow up - The Economist, 7.11.2002
  3. ^ Johan Norberg (14 במאי 2008). "The Klein Doctrine: The Rise of Disaster Polemics". Cato Institute. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  4. ^ Naomi Klein (2 בספטמבר 2008). "One Year After the Publication of The Shock Doctrine, A Response to the Attacks". NaomiKlein.org. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  5. ^ Johan Norberg (4 בספטמבר 2008). "Three Days After Klein's Response, Another Attack". Cato Institute. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  6. ^ Jonathan Chait (30 ביולי 2008). "Dead Left". The New Republic. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009. 
  7. ^ Daniel Morduchowicz (20 בספטמבר 2004). "The Take". Z Space. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2009.