אנטי-גלובליזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפגנה של מתנגדי גלובליזציה באדינבורו לקראת ועידת ה-G8.

אנטי-גלובליזציה הוא מונח המתאר מגוון תפישות, וארגונים האוחזים בתפישות כאלו, המתנגדות להיבטים מסוימים של גלובליזציה, ובייחוד לסחר חופשי, לקפיטליזם, לפעולותיהם של תאגידים רב לאומיים ולגלובליזציה תרבותית. התנועות האנטי-גלובליסטיות מבקשות להגביל במידה ניכרת את חירותם של תאגידים רב לאומיים ולאכוף במדינות העולם כולו את תפישותיהם בתחום זכויות עובדים, זכויות בעלי חיים, אקולוגיה, איכות הסביבה, פמיניזם, חופש הגירה, ובידול תרבותי - כשהן עושות שימוש באמצעים גלובליים, כמו רשת האינטרנט, ובאמצעים אחרים כדי לארגן פעילויות של מחאה, הפגנות, כינון פרויקטים, התארגנויות וכינוסים לקידום מטרותיהן. שיוכם הפוליטי של פעילי אנטי-גלובליזציה אינו אחיד. אף שרובם מחזיקים בעמדות הקרובות לעמדות תנועת השמאל ולעמדות הירוקים חובקת התנועה לעתים גם פעילים המבקשים לכונן סדר יום פרוטקציוניסטי, המבקש להגן על התעשייה והתעסוקה במערב.

טיעוני האנטי-גלובליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 הופיעו תאוריות שונות העוסקות בגלובליזציה, ובמקביל התפתחה ספרות ביקורתית ענפה, המצביעה על הסכנות הטמונות, לכאורה, בגלובליזציה.

התאוריות האנטי-גלובליסטיות המרכזיות מצביעות על הסכנה הטמונה, לכאורה, בחדירתה של תרבות הצריכה המערבית אל מדינות בעולם כולו, - חדירה הנתפשת ומוצגת בתאוריות אלו כקולוניאליזם תרבותי.[דרוש מקור] לפי תפישת האנטי-גלובליסטים, החדירה המערבית אל שאר העולם, המיוצגת ומובלת על ידי חברות רב-לאומיות בולטות כמו קוקה קולה, מקדונלד'ס ואחרות, פוגעת בערכים התרבותיים הייחודיים לכל מדינה, ומרדדת את התרבות המקומית לצריכת מותגים בולטים, המייצגים בעיני המקומיים חופש, קדמה ומערביות, אך בפועל הם תוצר של שימוש מתוחכם בפרסום ובשיווק מצד החברות הרב-לאומיות.[דרוש מקור]

האנטי-גלובליסטים טוענים עוד כי חברות רב-לאומיות, שאינן גופים נבחרים החייבים דין וחשבון לבוחר במדינתן או במדינה אחרת, חותרות תחת סמכות השליטים המקומיים והמוסדות המסורתיים המקומיים. חברות אלו פוגעות בו־זמנית בבני מדינתן, כאשר הן בוחרות להעתיק את מפעלי הייצור שלהן ממדינות המערב למדינות העולם השלישי; ובבני מדינות העולם השלישי, המועסקים במפעלים שפתחו החברות הרב-לאומיות במדינתם בשכר עבודה הנמוך מזה שהיו מקבלים אותם עובדים במדינה מערבית.

פגיעה נוספת שמחוללות החברות הרב-לאומיות במדינות העולם השלישי היא סביבתית וחקלאית, כאשר הן משתפות פעולה עם שליטי מדינות בעולם השלישי בפרויקטים רחבי היקף, המותירים אחריהם פגיעה מתמשכת בסביבה, הרס של סביבות מחיה וחורבן של מערכות אקולוגיות.

מאבקים מרכזיים במסגרת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק לשמיטת החוב של המדינות העניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני סיוע וצדקה בריטיים, בצוותא עם ארגוני סטודנטים, ביקשו לשנות את המצב בו מדינות באפריקה, שנטלו הלוואות ממדינות המערב, אינן מסוגלות לעמוד בתשלום חובותיהן, העולים פי כמה וכמה על הסיוע המוגש להן על ידי מדינות מערביות. במצב זה, נכלאו מדינות אפריקה (ואחרות) במצב ללא מוצא, בו אין ביכולתן לשלם אף את הריבית על חובותיהן.[דרוש מקור]

הקריאה לשמיטת חובות כללית למדינות העניות עד שנת 2000, ללא סייגים כאלו ואחרים, נוהלה תחת הסיסמה "שמטו את החוב", במסגרת הקמפיין המרכזי "יובל 2000" (על שם שנת היובל העברית, בה יש שמיטת חובות כללית). העצומה לשמיטת החובות הפכה לעצומה הגדולה בהיסטוריה עם למעלה מ- 28 מיליון חתימות.[דרוש מקור] רוב החובות, עם זאת, נותרו על כנם והמאבק, במובן זה, כשל.[דרוש מקור] המאבק שב ועלה לכותרות כאשר ב2005 נערך מופע הצדקה לייב 8, בו השתתפו מוזיקאים מובילים במערב שמחו, בין השאר, על חובות מדינות אפריקה, לקראת כינוס וועידת ארגון המדינות המתועשות ביולי 2005.[דרוש מקור]

מאבקים מול קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת התנאים להלוואות למדינות העניות (הלוואות שנועדו להקל על החובות העצומים של משבר החוב), התנתה קרן המטבע הבינלאומית תנאי הבראה למדינות הללו. במדינות רבות, תנאים אלה (הידועים גם כSAP - Structural Adjustment Programs) לא הביאו לתוצאות הרצויות. החובות של המדינות לא קטנו, והצמיחה המיוחלת במדינות אלו לא באה - בניגוד לתחזית של קרן המטבע והכלכלנים מטעמה.

לטענת פעילים מתנועות האנטי-גלובליזציה, צעדים אלה הרעו את המצב הכלכלי והחברתי במדינות שנקטו אותן, מוטטו מערכות בריאות וחינוך שהחלו להיבנות במדינות העניות, גרמו למחירי היצף בשוקי הייצוא של המדינות העניות, גרמו להרס המרקם הקהילתי שהיווה רשת תמיכה חברתית וכלכלית, העמיקו והרחיבו את העוני ואת הפערים בין עניים לעשירים והעמיקו את החובות בהן שקועות המדינות העניות. אחת הדוגמאות המפורסמות היא התמוטטותה הכלכלית של ארגנטינה שביצעה את כל הצעדים שקרן המטבע הכתיבה, ושכלכלתה קיבלה בדיווחי הקרן (לפני ההתמוטטות) ציונים לשבח.

הטענות מול הבנק העולמי היו על השקעה בפרויקטים שנתפסו על ידם כמגלומניים ועל שיתוף פעולה עם משטרים מושחתים - פעולות שהובילו לשקיעה הראשונית של המדינות העניות בחובות שלא ניתן להחזירם. כסף רב זרם להשקעות בסכרי ענק וכבישי ענק שאיש לא השתמש בהם, לקניית נשק, לבניית ארמונות או לחשבונות הפרטיים של השליטים. כשנעלמו השליטים נדרשו העמים לשלם את ההחזרים להלוואות שניתנו לפרויקטים שלעתים אף פגעו בהם - כמו השקעה בציוד מלחמה לדיכוי מרידות או השקעה בסכרים שהציפו שטחי קרקע וגרמו למאות אלפי פליטים.

המאבק נגד תאגיד מקדונלד'ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענקית ההמבורגרים מקדונלד'ס הגישה תביעת דיבה נגד פעילים בארגון "גרינפיס לונדון". שני פעילים, הלן סטיל ודייב מוריס, התעקשו בניסיונותיהם להוכיח לבית המשפט שהרשת אכן פוגעת בבריאות הלקוחות הקבועים, גורמת להרעלות מזון, מפרסמת פרסום לא הוגן כלפי ילדים, מתאכזרת לחיות, פוגעת ביערות הגשם ומזהמת את הסביבה. המשפט הפך למשפט הארוך בהיסטוריה הבריטית וגרר גל של מחאה נגד מקדונלד'ס בעולם ולפרסום שלילי רב של הרשת.

לדעת פעילים בתנועות מחאה שונות, מאז תקדים משפט הדיבה של מקדונלד'ס, נזהרו תאגידים שלא לתבוע פעילים כדי שהמאבק של אלה לא יזכה להד תקשורתי גדול עוד יותר מזה שהיה למאבק המקורי.

בשלב מאוחר יותר הגישו סטיל ומוריס תביעה בבית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי נגד מדינת אנגליה בשל חוקי הדיבה הדרקוניים שלה. בשנת 2005 פסק בית המשפט לטובת סטיל ומוריס.

המאבק מול הסכם ההשקעות הרב צדדי MAI[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1995, החל ארגון ה-OECD, בדיונים באשר להסכם השקעות רב צדדי (MAI). לטענת תומכי ההסכם, מטרתו הייתה לפתח כללים רב-צדדיים שיבטיחו כי השקעה בינלאומית תפוקח על ידי מערכת חוקים עקבית ואחידה יותר. הדיונים אודות ההסכם נוהלו באופן חשאי, במשך שנתיים, על אף מאמצים מתמשכים מצד ארגונים כמו Public Citizen לוודא את דבר קיום הדיונים, ואת תוכנם.

בשנת 1997 הדליף מקור מתוך ה-OECD טיוטה של ההסכם לארגון אזרחים קנדי. הדבר גרם לסערה פוליטית, כאשר התברר שהממשל האמריקאי בראשות ביל קלינטון ניסה להעלים את הדיונים מחברי הקונגרס האמריקאי. תופעה דומה התגלתה גם במדינות אחרות כמו צרפת וקנדה.

לטענת הארגונים, הסכם ההשקעות הרב צדדי, ה-MAI, נועד לאפשר לתאגידים רב לאומיים גדולים לקבוע נהלים בתחומי ההשקעה ולהכתיב אותם - ראשית לגורמים בתוך המדינות העשירות החברות ב-OECD ולאחר מכן גם למדינות עניות יותר ולשחקנים קטנים יותר. נטען כי באקלים ההשקעה שיווצר לאחר ההסכם מדינות אחרות לא יוכלו להרשות לעצמן שלא לחתום עליו, היות שפרוש הדבר יהיה פגיעה אנושה בכלכלתן.

מלבד הבעיתיות בניהול הסכם עולמי מרכזי באופן סודי, נשמעו טענות בדבר ניסוח דרקוני שלו. לדוגמה, חוקים להגנה על הסביבה יכלו להחשב במסגרת ההסכם "הלאמה חלקית" של פירמה, דבר שעשוי לגרור תביעת פיצויים של תאגידים מול המדינות, במקרה של נסיון להעביר חוקים אלה. נוכח טענות אלו ואחרות, התעוררה מחאה נרחבת בערים של מדינות מערביות - בעיקר באירופה ובקנדה. ממשלות ענו באיחור רב על טענות כנגד ההסכם.

נוכח מצב זה, מדינות רבות פרשו מההסכם, ובשנת 1998, הכריז ה-OECD על ביטול הדיונים על ה-MAI. אלא שהסכם דומה בשם שונה, MIA, החל להתגבש במסגרת הדיונים בארגון הסחר העולמי בסיאטל 1999. 600 הארגונים שחתמו על עצומה נגד ה-MAI, הצטרפו למאות ארגונים אחרים שהכינו הפגנות ופעולות ישירות בניסיון לשבש את הדיונים של ה-WTO.

ההפגנות בסיאטל - מול ארגון הסחר העולמי WTO[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוטר משתמש בתרסיס פלפל נגד מפגינים בוועידת ארגון הסחר העולמי בסיאטל בשנת 1999

במשך עשרות שנים נערכו הדיונים במסגרת הGATT, ומחליפו ה-WTO (ארגון הסחר העולמי) מאחורי "דלתיים סגורות". מעטים בציבור ידעו על מה נערכים הדיונים, או בכלל על עצם קיומם. עד היום יש ערפל כבד באשר לתוכנם של הדיונים.

רוב החוקים הנחקקים בתוך המדינות הן בעלות השלכות כלכליות. חוקים המגינים על העובדים, הצרכנים, קבוצות חלשות, דורות העתיד או על הסביבה הן בעלות פוטנציאל להקטנת הרווחים של פירמות ותאגידים, מה שניתן לעתים קרובות לתרגום כפגיעה בחופש המסחר. ארגון הסחר העולמי מכתיב חוקים שהם מעל החקיקה של הפרלמנטים, ויש לו יכולת אכיפה של חוקים אלו על ידי בית דין מטעמו ויכולת להטיל סנקציות על מסחר כדי לאלץ מדינה לשנות חוקים.

במסגרת הסכם סחר אחר, ה-NAFTA, נאלצה ממשלת קנדה לבטל חוק המגן על אזרחיה מפני החומר הרעיל MMT ולשלם פיצויים לתאגיד אתיל משום שהחוק נגד את הסכם הסחר. רוב ההסכמים במסגרת ה-WTO גובשו על ידי נציגי המדינות המותעשות והוכתבו לנציגי המדינות העניות יותר.

כ- 50,000 איש מכ-12,000 ארגונים באו להפגין בסיאטל, בנובמבר 1999. לאחר כמה ימים של הפגנות המונים שלוות לפני הוועידה (שזכו למעט מאוד כיסוי תקשורתי), נערכה פעולה ישירה של חסימת דרכים המובילות לאזור המבודד שהוכן עבור באי הישיבה. נציגים רבים לא הצליחו להגיע לדיונים, המשטרה לא הצליחה לפרק את החסימות וענני גז מדמיע תרמו להיווצרות של בלגן כללי.

ראש עיריית סיאטל הכריז על עוצר כללי והזמין את הצבא לעזור בפינוי המפגינים, שכ-2000 מתוכם נעצרו. בשלב זה התקשורת "גילתה" את נושא הסחר הבינלאומי והגלובליזציה וטבעה את המונח "תנועת האנטי-גלובליזציה". ביל קלינטון טען שהוא מסכים עם המפגינים כי יש לקבוע הסכמים בינלאומיים לתנאי עבודה שיהיו חלק מהסכמי הסחר.

כאלטרנטיבה לכיסוי התקשורתי שלא התקיים, הקימו קבוצות תקשורת אלטרנטיביות שונות את אינדימדיה. אינדימדיה הפכה להיות מקור לעיתונאים מהתקשורת התאגידית וכן פירסמה דיווחים מעודכנים, תמונות ווידאו באתר האינטרנט שלה.

הוועידה עצמה התפוצצה. ועידות אחרות של ארגון הסחר העולמי התקיימו בקטאר ובקנקון תחת אבטחה כבדה מאוד. עם זאת, מאחר שהסכר כבר נפרץ, מדינות עניות סירבו לקבל את התכתיבים של המדינות העשירות, או לחלופין דרשו לבטל סובסידיות לטובת תעשיות של המדינות העשירות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]