נציבות תלונות הציבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נציב תלונות הציבור החקיקתי (בלעז: Legislative Ombudsman)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת הרווחה המודרנית, המספקת לתושביה מגוון רחב של שירותים, מעורב המינהל הציבורי בתחומי חיים רבים של הפרט. התלות הרבה של הפרט בגופים של המינהל הציבורי ופוטנציאל הפגיעה בזכויותיו עקב כך הביאו להכרה בצורך בהקמת מוסד ממלכתי נגיש, אובייקטיבי ויעיל שיסייע לפרט במגעיו עם הממסד השלטוני ויעזור לו למצוא את דרכו במבוך המנגנון הבירוקרטי, בלי שיצטרך לפנות לצורך זה לבית המשפט. תפקידו של הנציב החקיקתי - שאת כוחו הוא מקבל מהפרלמנט - הוא לקבל תלונות מהציבור על מגוון גופים ציבוריים. דרך בירור התלונות הוא אוכף את האחריותיות של הממשל כלפי הציבור.

חקר ההיסטוריה של האומבודסמן מחזיר אותנו עד ימי הרפובליקה הרומית ועד שושלת האן בסין. ברם, היות שאנו חסרים מידע על האפקטיביות של סוגי מערכות אומבודסמנים אלה נחשבת בדרך כלל כינון החוקה השוודית של 1809 לתקדים ראשון להקמת מוסד נציב תלונות הציבור.

האובודסמן לרוב בעל סמכויות המלצה בלבד, דהינו אינו יכול להתערב באופן אקטיבי בהחלטה עצמה כמו בתי המשפט. אך יש לו יכולת אמיתית להשפיע על ההחלטה המנהלית על ידי עירוב גופים נוספים כגון הרשות המחוקקת או לפנות לממונים בגוף הנילון. בדיקת האומבודסמן יכולה להעמיק במקרה מסוים שכן פעולתו אינה תחומה בקפידה למחלוקת בין הצדדים כפי שמתרחש בבתי המשפט. הכלי המרכזי שעומד לרשות האומבדוסמן להבטיח את יישומן של ההמלצותיו ולתקן את הליקויים הוא פרסום דין וחשבון לציבור. פרסום הדו"ח ברבים מעניק לציבור מידע על פעולות הרשויות ומאפשר לציבור להשפיע על יישום ההמלצות ותיקון הליקויים. עם פרסום הדו"ח עומדות רשויות המינהל ל"משפט הציבור". אמצעי התקשורת השונים עוקבים אחרי התנהלות הרשויות, דואגים לפרסום הממצאים והפעולות שננקטו ליישום ובכך מסייעים ליישום ההמלצות. הגופים הנילונים מאמצים את המלצות האומבודסמן באחוזים גבוהים ביותר, אלו מעידים על אפקטיביות המוסד וחשיבותו לציבור הרחב.

שלא כמו האומבודסמנים החקיקתיים ברחבי העולם, הממצאים וההמלצות של האומבודסמן בדרום אפריקה מחייבים מכוח פסק דין תקדימי שניתן בשנת 2016 על ידי בית המשפט העליון לחוקה. הדרך היחידה שבה גופים נילונים יכולים לא ליישם את ממצאי האומבודסמן בדרום אפריקה היא על ידי פנייה לבית המשפט.[1]


נציב תלונות הציבור הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציבות תלונות הציבור (נת"ץ) היא האומבודסמן החקיקתי בישראל והיא יחידה הפועלת במסגרת משרד מבקר המדינה, ועוסקת בתלונות של אזרחים הנוגעות בפעילותם של משרדי הממשלה, רשויות מקומיות וגופים אחרים הנתונים לביקורתו של המשרד. נציב תלונות הציבור הוא מבקר המדינה עצמו, הנבחר בבחירות חשאיות על ידי חברי הכנסת. נציב תלונות הציבור הנוכחי הוא השופט בדימוס יוסף שפירא.

בשנת 1971 תוקן חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (נוסח משולב), ונוסף לו הפרק השביעי, שמכוחו מונה מבקר המדינה לתפקיד נציב תלונות הציבור והוקמה נציבות תלונות הציבור. בפרק השביעי גם נקבעו כללים לגבי בירור התלונות המוגשות לנציבות. בשנת 1988 עוגן מעמדו של מבקר המדינה כנציב תלונות הציבור בסעיף 4 לחוק יסוד: מבקר המדינה.

חבר הכנסת הראשון שהציע את הקמת המוסד היה יגאל אלון, עוד טרם שמונה לשר. לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965 הכניסו כמה מפלגות את העניין למצען, כולל המערך, שלמצעו הוכנס המוסד ביוזמת שולמית אלוני. באותה כנסת הוגשו הצעות חוק פרטיות של יוסף תמיר ויוסף שופמן מגח"ל ושל נתן פלד. ההצעות נדחו ובמקומן הוחלט להקים בעניין ועדה פרלמנטרית בראשות ברוך אזניה, שתמכה בהקמת המוסד. בסופו של דבר התקבל חוק בעניין רק בכנסת הבאה, באפריל 1971[2].

מבנה הנציבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר המדינה ממלא את תפקידו כנציב תלונות הציבור באמצעות הנציבות. מנהל הנציבות מתמנה בידי הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, לפי הצעת הנציב. בנציבות יש 83 עובדים המבררים את התלונות המוגשות לה: 80 עורכי דין ושלוש עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא גם עורכת דין. 21 עובדים מינהליים מסייעים בטיפול בתלונות. מעבר לעובדים הקבועים יש מתמחה אחד למשפטים ובערך 10 סטודנטים אשר מסייעים בבירור התלונות. בנציבות עובדים דוברי ערבית, אנגלית, רוסית, אמהרית, צרפתית וספרדית.

בנציבות יש תשעה אגפים. אחד מהאגפים עוסק ברישום התלונות המתקבלות, במיונן על פי אמות המידה לבירור תלונות הקבועות בחוק, בבירור חלק מהתלונות הדחופות ובניתובן של שאר התלונות המיועדות לבירור לשמונת האגפים האחרים. כל אגף מברר תלונות על גופים מסוימים, ולכן עובדי האגף בקיאים בדינים שמכוחם פועלים הגופים שהם מבררים עליהם תלונות וכן בנהלים ובהנחיות של גופים אלה. בכך הם יכולים לברר את התלונות ביעילות ולסייע למתלוננים למצות את זכויותיהם. אגף מיוחד בנציבות עוסק בתלונות של עובדים בגופים נילונים וכן בתלונות של חושפי שחיתות.

שילוב התפקידים של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור - יתרונות וחסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילוב התפקידים של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור הוא ייחודי לישראל. לשילוב זה יש תועלת רבה, מאחר שהוא מאפשר למבקר המדינה ונציב תלונות הציבור לבדוק את תקינות פעולתן של הרשויות הציבוריות הן כנציב, דרך עיניו של הפרט המתלונן על מעשה או מחדל של רשות ציבורית אשר פגעו בו, והן מהבחינה המערכתית, כמבקר המדינה. אם בעקבות בירור תלונה נחשפת לפני הנציב שיטת מינהל פגומה או הפרת חוק שיטתית - תפקידו הנוסף כמבקר המדינה מאפשר לו להנחות את עובדי הביקורת במשרדו לבדוק את נושא התלונה לא רק מנקודת מבטו של המתלונן, אלא גם בראייה כוללת המביאה בחשבון את האינטרס של כלל הציבור. זאת ועוד, המידע שאוספות יחידות הביקורת בנושאי התלונות מסייע בבירורן בנציבות, ולהפך - מידע העולה מהתלונות המתקבלות בנציבות משמש את יחידות הביקורת בבואן לבצע ביקורת בגופים הציבוריים.

יחד עם זאת, קיימים אף חסרונות לשילוב התפקידים: ביקורת המדינה במדינת ישראל היא רחבה מאוד ביחסית למדינות אחרות בעולם, ולכן אין למבקר אפשרות אמיתית למלא ברמה הנדרשת גם את תפקידו כנציב תלונות הציבור. בעקבות כך הכנסת מאפשרת לו למנות את מנהל נציבות תלונות הציבור, אך מיקומו של מנהל הנציבות בעץ הארגוני של המשרד[3], לצד המנהל הכללי, יוצר בעייתיות מכיוון שמנהל הנציבות אינו יכול לפנות באופן ישיר ליחידות המנהל ולבקש מהן שיפעלו לצורכי הנציבות – כך נפגעת סמכותו הבסיסית לנהל את הנציבות ולממש את האחריותיות שלו מול הכנסת. כמו כן, עובדי הנציבות מהווים בערך 20% מתקני המשרד לעומת 80% של עובדי הביקורת- הנציבות היא יחידה אחת מול חמש חטיבות ביקורת- יחסי הכוחות בתוך המשרד גורמים לכך שהנציבות נדחקת הצידה מול הביקורת וכך עלולים להיפגע אזרחי ישראל כאשר לא יוקצו עבורם המשאבים הנדרשים לבירור תלונותיהם. זאת ועוד, השילוב עלול לפגוע ביכולת של הנציב לפתור בעיות כפי שפותרים אומבודסמנים אחרים ברחבי העולם, מכיוון שהגופים המבוקרים עלולים לתפוס לעיתים את פניית הנציב כניסיון לאתר ליקויים על מנת לפרסמם, שזו עבודת הביקורת, במקרה כזה עלולה הרשות להתבצר בעמדותיה מכיוון שתחוש מותקפת. בכך עלול השילוב לסכל את אחת הסגולות החשובות של האומבודסמן לפתור בעיות בצורה אפקטיבית וממוקדת. בנוסף לכך יש הסבורים שיש להעניק לנציבות סמכות מפורשת ליזום ביקורות בנושאים הקשורים לציבור כפי שיש לאומבודסמנים דומים ברחבי העולם, מה שהיא איננה מבצעת כיום מכיוון שזה נתפס במשרד המבקר כתפקיד הביקורת, זאת על מנת לאפשר בדיקה שעשויה להסיר מהשורש ליקויים מהם סובלים האזרחים, אלו יוכלו למנוע את התלונה הבאה. לאור כל האמור יש הסבורים שיש להפריד את הנציבות ממשרד מבקר המדינה ובכך להעניק לה עצמאות. הביקורת הפומבית הבולטת ביותר כנגד השילוב הייתה של המנהל המוערך של נציבות תלונות הציבור עו"ד הלל שמגר, שבתוכנית "מי מבקר את המבקר", ששודרה בכאן 11 בשנת 2017, אמר את הדברים הבאים: "מבקרי המדינה לדורותיהם נוהגים לומר שהם חובשים שני כובעים, כובע הביקורת וכובע נציב תלונות הציבור, אבל כידוע לא ניתן לחבוש שני כובעים בו זמנית על ראש אחד, אז התוצאה היא שבפועל, רוב הזמן מבקר המדינה חובש את כובעו בתחום הביקורת. אני חושב שהכובע של האומבודסמן הלאומי (נציב תלונות הציבור) זכאי לראש משלו... אני די מודאג היום, זאת האמת, לגבי המשך, הייתי אומר עצמאותה במסגרת המשרד (של הנציבות)."[4]

מי רשאי להגיש תלונה ועל מה ניתן להתלונן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סעיף 33 לחוק מבקר המדינה, כל אדם רשאי להגיש תלונה לנציבות על הגופים שנמצאים תחת ביקורת של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, גם אם הוא אינו אזרח ישראל, ואפילו לא תושב ישראל. תיירים, מהגרי עבודה, תושבי אזור יהודה ושומרון ולמעשה כל מי שסבור שהוא נפגע מאחד מהגופים הנילונים הנתונים לביקורת. הפנייה לנציבות אינה כרוכה בתשלום אגרה כלשהי. הפונה נדרש לציין בה את שמו ואת מענו, שכן הנציבות אינה מבררת תלונות שהוגשו בעילום שם. המתלונן יכול להגיש תלונה גם באמצעות עורך דין. אפשר להגיש תלונה גם בשמו של אדם אחר, בתנאי שהמתלונן קיבל, להנחת דעתו של הנציב, את הסכמתו של אותו אדם להגיש תלונה בעניינו. חברי הכנסת רשאים להתלונן גם על מעשה שפגע בזולת.

ככלל, הנציבות מבררת תלונה אם עניינה הוא מעשה או מחדל הפוגעים במישרין במתלונן או מונעים ממנו במישרין טובת הנאה, ואם המעשה או המחדל היו בניגוד לחוק או נעשו בחוסר סמכות, או שאינם עולים בקנה אחד עם סדרי מינהל תקין, או שיש בהם משום נוקשות יתרה או אי-צדק בולט. הנציבות מקבלת תלונות בנושאים רבים ומגוונים, וייחודה הוא בכך שהיא מאפשרת למתלוננים לפנות אליה לא רק בנוגע לפגיעה בזכויות חוקתיות, כספיות וחברתיות, אלא גם בנושאים שאינם מתאימים בדרך כלל לבירור בבתי המשפט: אי-קבלת מענה לפנייה, התנהגות לא נאותה של עובד ציבור, שרירות לב וכדומה.

הגופים שניתן להגיש עליהם תלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 36 לחוק מבקר המדינה נקבע על אילו גופים ניתן להתלונן בנציבות. בסעיף זה נקבע כי כל הגופים העומדים לביקורת מבקר המדינה לפי סעיפים 9(1)-9(6) לחוק הם גופים נילונים. הכוונה היא לכל משרדי הממשלה ויחידות הסמך שלהם; לכל הרשויות המקומיות, איגודי הערים ותאגידי המים והביוב; לכל החברות הממשלתיות או גופים אחרים שהממשלה משתתפת בהנהלתם; למפעלים או מוסדות של המדינה, כגון המוסד לביטוח לאומי, משטרת ישראל, צה"ל ורשות מקרקעי ישראל; ולגופים אחרים שהועמדו לביקורת על פי חוק, על פי החלטת הכנסת או על פי הסכם בינם ובין הממשלה. הגשת תלונה על גופים שבניהולם שותף אחד הגופים המצוינים לעיל או שאחד הגופים המצוינים לעיל מעניק להם תמיכות, אפשרית רק אם הנציב או הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת החליטו על כך. אם התקבלה תלונה הנוגעת לפעולותיהם של גופים שהנציבות אינה מוסמכת לברר תלונות עליהם, מודיעה הנציבות למתלונן כי היא אינה מוסמכת לברר את תלונתו ומפנה אותו, במידת האפשר, לגוף שייתכן שיוכל לסייע לו.

אופן בירור התלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במידה שהתלונה עומדת בתנאים הקבועים בחוק מבקר המדינה, והנציב סובר כי הנציבות היא הגוף המתאים לטיפול בתלונה, היא נבדקת. בתחילה מבקשת הנציבות תגובה מהגוף שעליו הוגשה התלונה. הנציב רשאי לדרוש מכל אדם להגיב לשאלותיו והוא אינו כפוף להוראות שבסדר דין או בדיני הראיות. מתלונן שתלונתו נמצאה מוצדקת על ידי הנציב, יקבל הודעה על כך. במקביל פונה הנציב לגוף הנילון, מציג את הבעיה, את דרך הפתרון ואת המועד האחרון לפתרון הבעיה. על הגוף הנילון להודיע לנציב על הצעדים שננקטו לתיקון הבעיה בתוך מסגרת הזמן שנקבעה.

לאחר שהוגשה תלונה פותחת הנציבות בבירורה, אלא אם כן נמצא שהיא אינה עומדת בתנאים לבירור תלונה שנקבעו בחוק מבקר המדינה, אן שהנציבות אינה מוסמכת לבררה או שהיא קנטרנית או טרדנית, או שהנציבות סבורה שהיא אינה הגוף המתאים לבירור התלונה. הנציבות מוסמכת לברר תלונות בכל דרך שתיראה לה, והיא אינה כפופה להוראות שבסדר הדין או בדיני ראיות. ואולם השלב הראשון של הבירור יהיה תמיד הבאת התלונה לידיעת הגוף הנילון, ואם מדובר בתלונה על עובד בגוף - גם לידיעת הממונה עליו, כדי שיוכלו להגיב על הטענות שעלו בתלונה. לצורך קבלת החלטה לגבי תלונה רשאית הנציבות לקיים בירור עם כל אדם, אם תמצא שיש תועלת בדבר, וכן לדרוש מכל אדם או גוף להשיב על שאלותיה ולמסור לה כל מסמך או ידיעה שלדעתה יש בהם כדי לסייע בבירור תלונה וקבלת החלטה בעניינה. בשנים האחרונות מקיימת הנציבות הליך של גישור לגבי תלונות שנמצאות מתאימות לכך. הטיפול בתלונות בדרך זו יעיל בעיקר כאשר יש בין שני הצדדים יחסים מתמשכים, בסכסוכים שמעורבים בהם כמה גופים נילונים, וכאשר התלונה היא על התנהגות עובד ציבור. הנציבות רשאית להפסיק בירור של תלונה אם נוכחה לדעת שהתקיימה אחת העילות המצדיקות זאת, ובכלל זה אם העניין שעליו נסבה התלונה בא על תיקונו, או אם המתלונן ביטל את תלונתו או לא השיב לפניית הנציבות אליו.

אם מצאה הנציבות בתום הבירור כי התלונה מוצדקת, היא מודיעה על כך למתלונן ולנילון ומציינת את הנימוקים לכך. הנציב יכול להצביע בהודעתו לנילון על הצורך בתיקון הליקוי, על דרך התיקון ועל המועד לכך. על הנילון להודיע לנציבות על הצעדים שנקט לתיקון הליקוי. אם בתום הבירור נמצא כי התלונה אינה מוצדקת, מודיעה על כך הנציבות למתלונן ולנילון ומציינת את הנימוקים לכך. לא ניתן לערער לפני בית המשפט על החלטותיו של הנציב בעניין תלונה. אין בהחלטותיו ובממצאיו של הנציב בעניין תלונה כלשהי כדי להעניק למתלונן או לכל אדם אחר זכות או סעד בבית משפט שלא היו להם לפני כן או למנוע מהם להשתמש בזכות אחרת השמורה להם או לבקש סעד אחר שהם זכאים לו.

סוגי תלונות שלא יבוררוּּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק מבקר המדינה קובע אילו נושאים לא יבוררו, ומיהם הגופים ונושאי התפקידים שלא יבוררו תלונות בעניינם. לפי החוק, לא יבוררו תלונות על נשיא המדינה, על הכנסת וועדותיה ועל חבר כנסת; כמו כן לא יבוררו תלונות על הממשלה וועדותיה ועל שר בפעולתו כחבר ממשלה, להבדיל מפעולתו כממונה על משרד או על תחום פעולה, וכן על נגיד בנק ישראל, למעט על פעולתו כממונה על הבנק. נוסף על כך לא יבוררו תלונות על פעולות שיפוטיות או מעין שיפוטיות, ותלונות בנושאים התלויים ועומדים בבית המשפט או בבית הדין ובנושאים שבית המשפט או בית הדין הכריעו בעניינם. הנציבות אינה מוסמכת לברר תלונות של חיילים, שוטרים וסוהרים בעניינים הנוגעים לסדרי השירות, לתנאי השירות או למשמעת. תלונות של עובדים במוסדות שירות המדינה ושל עובדים בגופים נילונים אחרים בעניינים הנוגעים לשירותם באותם גופים לא יבוררו, אלא אם כן התלונה נסבה על חריגה מהוראות החוק, מהתקנות, מתקנון שירות המדינה, מהסכמים קיבוציים או מהסדרים כלליים דומים. עם זאת, בסעיפים 45א - 45ג לחוק מבקר המדינה נקבע כי יש לנציב סמכות לברר תלונה של עובד בגוף נילון על פגיעה בו בעקבות חשיפת מעשי שחיתות.

הנציבות לא תברר תלונה בנושא שהתקבלה בעניינו החלטה שאפשר, או היה אפשר, על פי דין להגיש עליה השגה, ערר או ערעור, וכן תלונה שהוגשה יותר משנה לאחר שבוצע המעשה שעליו היא נסבה או יותר משנה לאחר שנודע המעשה למתלונן, לפי המאוחר מביניהם, אלא אם כן יש סיבה מיוחדת המצדיקה את הבירור.

בירור תלונות של חושפי שחיתות ומתן צו הגנה מחייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק מבקר המדינה תוקן בשנת 1981 (תיקון מס' 11) ונוספו לו סעיפים 45א – 45ה המעניקים לנציב תלונות הציבור סמכויות נרחבות לצורך הגנה על עובדי ציבור שחשפו מעשי שחיתות. היוזמה להגן על עובדי ציבור תחילתה בהצעת חוק פרטית שהגיש חבר הכנסת אמנון רובינשטיין בשנת 1979 כשהרקע לכך היה חוק שנחקק בארצות הברית בשנת 1978 שנועד להגן על המתריעים בשער וכונה THE WHISTLE BLOWERS. ועדה שמונתה בחודש פברואר 1980 גיבשה עמדתה והמליצה על הסדר חקיקתי שיעניק הגנה, במקרים הראויים, לעובדי ציבור שיסייעו לחשיפת שחיתות. הכוונה להעניק אמצעי הגנה מהיר, יעיל וזול לעובד ציבור שנפגע או שעומדים לפגוע בו בכל דרך שהיא במעמדו או במילוי תפקידו הציבורי בתגובה לכך שחשף או גרם לחשיפת מעשי שחיתות. במסגרת הדיונים על ההצעה לתיקון החוק קיבלה ועדת בן זאב תזכיר מלשכת המבקרים הפנימיים בו הובעה עמדת הלשכה כי שאלת דרכי ההגנה על עובדי ציבור, החושפים מעשי שחיתות, עולה ביתר שאת ככל שמדובר במבקרים פנימיים. הוועדה לענייני ביקורת המדינה הציעה בשנת 1989 למלא את החסר בהוראה מפורשת, בעקבות זאת נחקק בשנת 1990 סעיף 45א(2) לחוק מבקר המדינה אשר מעניק הגנה למבקרים הפנימיים. הייחודיות של הסמכות שניתנה לנציב תלונות הציבור היא במתן צו הגנה - לא הצבעה על ליקוי והדרך לתיקונו אלא צו מחייב כמו צו שניתן על ידי בית משפט. עם פתיחת הבירור בתלונות לפי סעיף 45א לחוק מבקר המדינה בודקת הנציבות אם התלונה ממלאת לכאורה אחר תנאי הסעיף 45א(1) או (2) לחוק. אם יש צורך לבדיקת הדברים לעומקם אך יש חשש שבינתיים יפגע הממונה פגיעה קשה במתלונן, מוסמך הנציב לתת צו הגנה זמני על זכויות המתלונן בתקופה שעד סיום הבירור. לעיתים, בעקבות פנייה לפתיחה בבירור פונה הנציבות ומבקשת עיכוב ההליכים הננקטים נגד המתלונן.

בכל שנה מוציאה הנציבות דו"ח שנתי המסכם את פעילות הנציבות באותה שנה, תוך הבאת תלונות מרכזיות ותוצאת בירורן וטיפולם. בשנת 2016 הוגשו 11,827 תלונות, ירידה של 21% לעומת שנת 2015. מתוך סך התלונות שבירורן הסתיים ושהתקבלה לגביהן החלטה לגופו של עניין (14,438 במספר), נמצאו 29.1% מוצדקות.[5]

מנהלי נציבות תלונות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תחילת כהונה סיום כהונה סיבת סיום כהונה
עו"ד אביגדור רביד 2004 2007 -
עו"ד הלל שמגר 2007 2017 התפטר
עו"ד אסתר בן חיים 2017 - -

עידן זכויות האדם ומוסד האומבודסמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנו חיים כיום ב"עידן זכויות האדם". נושא כיבוד זכויות האדם והאזרח, קידומן וההגנה עליהן הפך לחלק בלתי נפרד מכל פעילות שלטונית ולמרכיב מרכזי בתורת המשפט ובתורת המדינה. עידן זכויות האדם החל לאחר מלחמת העולם השנייה, כלקח משואת העם היהודי ומרמיסת זכויות האדם בתקופת המלחמה ולפניה. לאחר המלחמה נכרתו אמנות בין-לאומיות רבות הנוגעות לזכויות האדם ולשמירה עליהן, ובראשן ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948. כן נכרתו אמנות בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, בדבר זכויות הילד ועוד. זכויות האדם הפכו כיום לחלק בלתי נפרד מהמשטר הדמוקרטי ועוגנו בחוקות של מדינות רבות, שראו בשמירה עליהן עיקרון נורמטיבי עליון ומחייב. נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק ציין כי "זכויות האדם הן רכיב מרכזי של הדמוקרטיה המודרנית... הן היהלום בכתרה של הדמוקרטיה. דמוקרטיה בלי זכויות אדם כמוה ככלי ללא תוכן". עם זאת, יש להדגיש כי הדמוקרטיה מבוססת על תפיסה, ולפיה החיים בחברה אנושית מחייבים איזון מתמיד בין זכותו של הפרט, ובין זכויותיהם של פרטים אחרים וטובת הכלל, וכי זכויות האדם הן יחסיות. אין לאדם זכות לעשות ככל העולה על רוחו, וכמו כן הוא אינו זכאי לדרוש מהמדינה להגשים את זכויותיו במלואן. כשם שלא ניתן לקיים דמוקרטיה ללא הגנה על זכויות האדם, כך לא ניתן לקיים דמוקרטיה ללא פגיעה כלשהי בזכויות אלה. האחריות להגשמת זכויות האדם הוטלה, בראש ובראשונה, על רשויות השלטון, ובתי המשפט פועלים לאכיפת זכויות אלה ולקידומן. ואולם משנות השבעים של המאה העשרים החלו לקום במדינות רבות בעולם מוסדות לאומיים להגנה על זכויות האדם (Human National Institutions Rights) . האו"ם הגדיר את המוסדות הללו - מוסדות מדינתיים שאינם בית משפט שיש להם מנדט להגן על זכויות האדם ולקדם נושא זה, והחל לעודד מדינות בעולם להקים מוסדות כאלה. בשנת 1991 כונסה בחסות האו"ם ועידת פריס, שבה נקבעו עקרונות פריס - אמות מידה אשר מוסד להגנה על זכויות האדם צריך לעמוד בהן. בתחילה ההגנה על זכויות האדם לא עמדה במרכז העשייה של מוסדות האומבודסמן ברחבי העולם, המבררים את תלונות הציבור. מוסדות אלה נוסדו בעיקר כדי לשמור על המינהל התקין, למנוע ניצול לרעה של כוח השררה ולהגביר את האחריותיות של עובדי הציבור. ואולם משנות השמונים של המאה העשרים התאימו עצמם מוסדות בירור תלונות הציבור במדינות רבות - באמצעות פרשנות חדשה לדין החל עליהם או באמצעות שינויי חקיקה - לתמורות המשפטיות והחברתיות שחלו בתחום זכויות האדם, והחלו להשתתף באופן פעיל בהגנה על זכויות האדם ובאכיפת הנורמות החוקתיות והבין-לאומיות בתחום זה על רשויות השלטון ואף החלו למלא תפקיד מרכזי בתחומים אלה. בחלק מהמדינות השתנה בבירור מרכז הכובד של פעילות מוסד האומבודסמן - משמירה על כללי מינהל תקין למניעת פגיעה של רשויות השלטון בזכויות האדם.

נציב תלונות הציבור כנציב זכויות האדם במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפכת זכויות האדם לא פסחה על מדינת ישראל. ההכרה בחשיבותן של זכויות האדם והאזרח במדינה יהודית ודמוקרטית הייתה מרכיב מרכזי במשפט הישראלי כבר מימי ראשיתה של המדינה, והדבר אף קיבל ביטוי במגילת העצמאות. במשך השנים חוקקה הכנסת חקיקה ענפה בתחום זכויות האדם, והממשלה חתמה על אמנות בין-לאומיות רבות ואשררה אמנות בין-לאומיות בתחום זה. גם בתי המשפט הכירו במרכזיותו של נושא זכויות האדם במדינת ישראל ונתנו לכך ביטוי בפסיקותיהם. השינוי המשמעותי במעמדן הנורמטיבי של זכויות האדם בישראל התרחש בשנת 1992, עם חקיקתם של חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בשנת 1995 קבע בית המשפט העליון בפסק דין בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד מגדל כפר שיתופי כי חוקי היסוד האלה חוללו "מהפכה חוקתית" במדינת ישראל.

נציב תלונות הציבור ממלא תפקיד מרכזי במשטר הדמוקרטי במדינת ישראל, והמהפכה החוקתית בנוגע לזכויות האדם והשינוי המהותי במעמדן הנורמטיבי של זכויות אלה משפיעים גם על פעילותה של הנציבות. בהיעדר גורם ממלכתי ייחודי במדינת ישראל המתמקד בהגנה על זכויות האדם ובקידומן, רואה עצמו נציב תלונות הציבור מי שממלא תפקיד זה. פרופ' אהרון ברק ציין בעניין זה כי "ראוי הוא... כי מבקר המדינה - הן בתפקידיו הכלליים והן כנציב תלונות הציבור - יראה זאת כאחד מתפקידיו להיות נציב זכויות האדם". נציבות תלונות הציבור, בדומה למוסדות אומבודסמן אחרים ברחבי העולם, נותנת פרשנות עדכנית לסמכויותיה ורואה בנורמות החוקתיות והחוקיות בדבר זכויות האדם במדינת ישראל אבן יסוד שבירור תלונות צריך להיות מושתת עליה.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]