נתן שפיגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

נתן שְׁפִּיגֶל (12 בדצמבר 19054 בספטמבר 1995) היה סופר, חוקר ומתרגם בתחום הלימודים הקלאסיים. יהודי פולני-ישראלי, פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית בירושלים ומתרגם מיוונית ולטינית. חתן פרס ישראל במדעי הרוח לשנת תש"ן-1990 על הישגיו בחקר הספרות הקלאסית ובתרגומה לעברית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתן שפיגל נולד בניו יורק למהגרים יהודים פולנים. משפחתו התקשתה להכות שורש בעולם החדש, וכבר בינקותו חזר עם משפחתו לעיירה רוהאטין שבגליציה, אוסטריה, ובה גדל. אביו נפתלי היה בעל חנות בדים קטנה, והמשפחה חייתה בדוחק. שפיגל למד ב"חדר", ומגיל 7 (1912) גם בבית ספר יסודי פולני. במלחמה עברה העיירה מיד ליד, ולאחר נסיגת הרוסים ב-1916 עברה המשפחה למוראביה, שם עבד הנער בן ה-11 בכפר דאמבוז'צה. לאחר מכן שבו לרוהאטין, שהייתה כעת בתחומי המדינה הפולנית החדשה אך תושבי הוסיפו לסבול ממלחמת פולין-אוקראינה והמלחמה הפולנית-סובייטית. בשנת 1918 החל את לימודיו בגימנסיה הפולנית המקומית, ועסק במתן שיעורים פרטיים כדי לתמוך בפרנסת המשפחה. ב-1925, כשהיה בן 19, נסע לעיר לבוב ללמוד לימודים קלאסיים: ב-1930 קיבל תואר מגיסטר מאוניברסיטת לבוב, וב-1931 תואר דוקטור מהאוניברסיטה היגלונית שבקרקוב. לאחר סיום לימודיו קיבל ב-1931 משרת מורה ללימודים קלאסיים בגימנסיה העירונית בעיר קאלוּש. באוגוסט 1932 נישא לתיאודורה (דוזיה) לבית קוֹרמן. בגיל 32 חיבר ספר ללימוד לטינית בסיסית לתלמידי תיכון ואוניברסיטה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי ברית המועצות ב-1939 המשיך לעבוד כמורה בקאלוש תחת השלטון הסובייטי. בתחילת שנות ה-40 ברח עם אשתו מזרחה לברית המועצות האסיאתית, לטורקמניסטן; בשואה נספו הוריו ובני משפחתו. לאחר המלחמה חזר לפולין, לביטום (1946) שם לימד את הניצולים היהודים. אחר כך שימש כמורה ללטינית וחוקר השפה והתרבות של יוון ורומא. בשנת 1951 מונה לפרופסור לפדגוגיה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת ורשה ולרקטור[דרוש מקור] המוסד, ושימש בתפקיד זה עד 1956.

בשנת 1957 עלה שפיגל לישראל עם אשתו והתיישב בירושלים. זמן קצר לאחר עלייתו קיבל אותו אלכסנדר פוקס מהאוניברסיטה העברית בירושלים (היסטוריון של יוון העתיקה, יליד פולין) לעבודה כספרן בספרייה לפילוסופיה ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, וכעבור מספר שנים התמנה שפיגל לפרופסור וכיהן כראש החוג ללימודים קלאסיים (1970-74). פרש כפרופסור אמריטוס.

בנוסף לכתיבתו בפולנית בראשית דרכו האקדמית (ספרי לימוד השפה הלטינית ומספר עבודות בתחום חקר הספרות היוונית), שפיגל כתב ופרסם בישראל למעלה מ-30 תרגומים, ספרי מחקר והגות בתחומי התמחותו.

על הישגיו בחקר הספרות הקלאסית ובתרגומה לעברית זכה שפיגל בפרס ישראל לשנת 1990. בהחלטת השופטים נכתב בין היתר כי "אין היום בישראל, ולא היה, איש שהעשיר את מדף הספרים של הקורא העברי במספר כה רב של ספרים פופולריים, שנכתבו תוך שליטה מלאה במקורות העולם היווני-הרומי."

נתן שפיגל נפטר בירושלים בשנת 1995, שבועות מספר בטרם מלאת לו 90. נקבר בהר המנוחות.
ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לטינית למתחילים: LUDUS LATINO-HEBRAICUS, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים – הפקולטה למדעי הרוח – החוג ללִמודים קלאסיים, תשכ"ד.
  • נ. שפיגל, ד[בורה] גילולה, מלון לטיני-עברי: ל -Elementa ול-Litterae Latinae, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים – הפקולטה למדעי הרוח – החוג ללימודים קלאסיים, תשכ"ז.
  • ELEMENTA LATINA: לטינית למתחילים, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים – הפקולטה למדעי הרוח – החוג ללימודים קלאסיים, תשכ"ז.
  • דקדוק רומי, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים – הפקולטה למדעי הרוח – החוג ללימודים קלאסיים, תשכ"ח. (ספרון תמצית: "עיקרי הדקדוק הרומי", תשל"ב)
  • תורת הפיוט לאריסטו: מימסיס וקאתארסיס, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב 1971.[1]
  • סנקה, האיש ומשנתו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ד 1973.[2]
  • סוקראטס: חייו ומשנתו, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ם 1979.
  • מארקוס אורליוס: קיסר ופילוסוף, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ם.
  • קיקרו: מדינאי, נואם, סופר, הוגה-דעות, ירושלים: אקדמון, תשמ"א 1981.
  • אפיקורוס: האיש ומשנתו, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב.
  • תולדות הטראגדיה היוונית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ('פרסומי הר הצופים'), תשמ"ב 1982.[3]
  • תולדות הספקנות העתיקה, ירושלים: מוסד ביאליק ואקדמון, תשמ"ג 1982.
  • הוראטיוס: האיש ויצירתו, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ד.
  • תולדות האתיקה העתיקה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ('פרסומי הר הצופים'), תשמ"ה.[4]
  • מלחמה ושלום בספרות היוונית העתיקה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ('פרסומי הר הצופים'), תשמ"ו 1986.[5] (הופיע בתרגומים לאנגלית ולרוסית, 1990)
  • הומרוס, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ט.
  • שביל הזהב: שיחות וזיכרונות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן. (הופיע בתרגום לפולנית: Zloty srodek:‎ rozmowy i wspomnienia, בהוצאת המרכז לתרבות יהודית בקז'ימייז', קרקוב, 1992)
  • מִלים מספרות: מבחר מונחים וגלגולם בתרבות האנושית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ב. (מהדורה ב: תשנ"ב 1992; מהדורה ג: תשנ"ג 1992)
  • אמנות השכנוע – הנואם וקהלו, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ('פרסומי הר הצופים'), תשנ"ג.
  • חכמת יוון: באנקדוטה, בפתגם ובבדיחה, ירושלים: כרמל, תשנ"ד 1994.
  • עוד סיפורי מִלים; עריכה: אהובה סתיו; איורים, עיצוב ועטיפה: נעם נדב, ירושלים: כרמל, תשנ"ט 1999. (שפיגל נפטר לקראת סיום העבודה על הספר, והוא הושלם על ידי העורכת ובית ההוצאה לאור)

עריכה והשתתפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף מודז'ייבסקי, אלכסנדר מוקדון; הקדמה: אלכסנדר פוקס; עברית: בן-ציון תומר; ערך והוסיף הערות: נ' שפיגל, תל אביב: הדר ('ספרי מופת להיסטוריה'), תשכ"א.
  • נתן שפיגל (ערך והוסיף הערות), תקופת הגראקכים: לאור המקורות, האוניברסיטה העברית בירושלים – הפקולטה למדעי הרוח – החוג ללימודים קלאסיים, תשל"א.
  • ברוך שפינוזה, מאמר מדיני; תירגמוֹ והוסיף הערות: ח[יים] וירשובסקי; הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב.

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'Spiegel, Nathan,' in: Men of Achievement, 15th ed., 93-94, Taylor & Francis, p. 743.
  • 'Nathan Spiegel (1905-1995),' Scripta Classica Israelica 15 (1996), 312. (נקרולוג)
  • נתן שפיגל, שביל הזהב: שיחות וזיכרונות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
  • יורם ברונובסקי, 'על נתן שפיגל', בתוך: נתן שפיגל, עוד סיפורי מִלים; עריכה: אהובה סתיו, ירושלים: כרמל, תשנ"ט 1999, עמ' 7–9.
  • 'נתן שפיגל', בתוך: מנדל שרל, מצבה: הספדים, קיבוץ דליה: מערכת, 2002, עמ' 139–145. (הכותב הוא ידידו)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר דוד רוקחבקרת הביקורת: על "תורת הפיוט" לאריסטו, דבר, 25 בפברואר 1972 (ביקורת על ביקורתו של מנחם ברינקר על הספר).
  2. ^ יוסף פרוינד, תורת מוסר ואישיות פגומה, דבר, 23 באוגוסט 1974.
  3. ^ ביקורת: אברהם שלווין, שלושת הגדולים של הטרגדיה היוונית, מעריב, 15 באוקטובר 1982.
  4. ^ ביקורת: אברהם שלוין, מוסר לכל, מעריב, 8 בנובמבר 1985.
  5. ^ ביקורת: דורון מנדלסמלחמה ושלום במבט לאחור, מעריב, 16 במאי 1986.