טוביה ריבנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוביה ריבנר
לידה 30 בינואר 1924
ברטיסלאבה, צ'כוסלובקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 ביולי 2019 (בגיל 95)
מרחביה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Kurt Erich Rübner עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19422019 (כ־77 שנים)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טוּביה רִיבְּנֶר (Rübner, לעיתים Ruebner; ‏30 בינואר 192429 ביולי 2019) היה משורר ישראלי בשפות עברית וגרמנית, מורה, מתרגם, עורך וצלם, פרופסור חבר בגמלאות לספרות באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לשירה עברית לשנת תשס"ח (2008).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי ושנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבנר נולד בשם קוּרְט אֶרִיךְ רִיבְּנֶר בברטיסלאבה שבצ'כוסלובקיה (כיום בירת סלובקיה) בשנת 1924, במשפחה אמידה ומבוססת דוברת גרמנית. אביו היה מנהל אדמיניסטרטיבי בחברת מסחר בינלאומית. בעקבות האנשלוס פוטר אביו מעבודתו והנאצים הנהיגו חוקי גזע. ריבנר הפסיק את לימודיו והצטרף להכשרה של השומר הצעיר, במסגרתה שהה שנה באחוזה ליד העיר באנסקה ביסטריצה ושם החל לכתוב לראשונה שירה. כשחזר מההכשרה החליט אביו לשלוח אותו לארץ ישראל, שם תכנן לרכוש משק במושב שבי ציון[1].

ב-21 באפריל 1941 עזב, והחל במסע העלייה לארץ ישראל ללא משפחתו, יחד עם קבוצה של עוד תשעה נערים יהודים. בנסיעה דרך הונגריה, רומניה, טורקיה, לשם הגיעו ברכבת, דרך חלב שבסוריה לביירות, ומשם באו באוטובוס לראש הנקרה. הוריו, אחותו וסביו, שנשארו בסלובקיה, נשלחו על ידי הנאצים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו בשנת 1942[2]. אחרי שלושה ימים בהם שהו במחנה העולים בעתלית, הגיעה הקבוצה לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שם היו עתידים לחיות יחד עם עוד קבוצה של נערים ונערות מהונגריה, שהצטרפה אליהם מאוחר יותר, במסגרת חינוכית של חברת נוער מטעם ארגון עליית הנוער[1].

במרחביה החל ריבנר לכתוב שירים בעברית ובגרמנית. הידיעה שיש בחברת הנוער בחור שכותב שירים בגרמנית הגיעה אל אברהם שלונסקי, שהיה באותו זמן בקיבוץ מרחביה. שלונסקי שלח אותו אל לאה גולדברג, שגם היא כתבה בתחילה שירים בגרמנית. מאז היה לתלמידה, והקשר ביניהם, שנהפך לידידות עמוקה, התמיד קרוב לארבעים שנה, עד מותה[1]. לאחר מותה נתבקש על ידי משפחתה לערוך את עיזבונה.

לאחר תקופה עברה הקבוצה של ריבנר לקיבוץ גן שמואל, לתקופת הכשרה לפני שישובו לקיבוץ מרחביה כדי להתקבל לחברות. שם, בספרייה קטנה שתרמה הוצאת שוקן, היו ספרים רבים בגרמנית, אותם קרא ולמד, בעיקר את ספרי פרנץ קפקא. כשחזר למרחביה עבד תחילה כרועה צאן, וכמו כן בכרם ובפלחה. בשנת 1944 נישא לעדה, עולה מהונגריה שהייתה איתו בקבוצה, אם בתו מרים (1949). בפברואר 1950 עדה נהרגה בתאונה בין אוטובוס בו נסעו למשאית. ריבנר נפצע קשה בשריפה שפרצה באוטובוס, ושכב בבית החולים במשך שלושה חודשים, ולכן הקיבוץ החל להעסיקו כספרן וכמורה לספרות[2].

ב-1953 נישא בשנית לגלילה יזרעאלי, פסנתרנית בת עין חרוד, ונולדו להם שני בנים: עידן (1956), שחי בנפאל כבודהיסט מחמיר בתורתו, ומורן (1960), שעקבותיו אבדו בראשית שנת 1983 באקוודור כשבא לבקר את הוריו שהיו בשבתון באוניברסיטת הרווארד[3]. בתו הבכורה מרים הקימה משפחה באיסלנד.

פעילותו כיוצר ומורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודות לידע שרכש שלא באמצעות השכלה אקדמית פורמלית, החל ללמד כמורה לספרות בבתי ספר, ומאוחר יותר כמורה לספרות כללית בסמינר למורים ובאוניברסיטת חיפה, שם הגיע לדרגת פרופסור לספרות השוואתית (משנת 1974). במקביל לימד גם בסמינר אורנים ובאוניברסיטת תל אביב.

עד שנת 1950 כתב שירים עדיין בשפת אמו, גרמנית. שיריו העבריים הראשונים בארץ הודפסו בשנת 1953. ספר שיריו הראשון, "האש באבן", יצא לאור בשנת 1957. בנוסף עסק מאז סוף שנות ה-50 בצילום, והציג את צילומיו בתערוכות[4]. הוא הוציא כמה אלבומים שהקנו לו שם של צלם אמן, וצילומיו גם ליוו את ספרי שירתו[5].

ריבנר התקרב במיוחד אל המשורר אריה לודוויג שטראוס, שקירב אותו אל חבורה של יוצרים בגרמנית כמו ורנר קראפט ואחרים[6]. בשנת 1959 ערך והביא לדפוס את הספר "בדרכי הספרות: עיונים בספרות ישראל ובספרות העמים", הסוקר את שירתו של אריה לודוויג שטראוס[7]. ריבנר עצמו חנך את המשורר דן פגיס שהגיע כעולה חדש לחברת הנוער בקיבוץ מרחביה[1]. ריבנר גם קיים קשר ארוך שנים עם המשורר עוזר רבין, שהיה אף הוא תקופה מסוימת חבר בקיבוץ מרחביה.

ריבנר היה חניך התרבות הגרמנית. בגרמניה שיריו זוכים להתעניינות. היה חבר בהתכתבות באקדמיה ללשון ולשירה הגרמנית, באקדמיה למדעים ולשירה במיינץ ובעוד כמה מוסדות ספרותיים גרמניים, כמו חברת פרנץ קפקא, חברת הוגו פון הופמנסטאל, וכמו כן החברה האירופית לתרבות.

בשנות ה-60 תרגם את היצירות של ש"י עגנון לגרמנית והיה לידידו[8]. מגרמנית לעברית תרגם מספר ספרים בהם "פרקים" של יוהאן וולפגנג פון גתה[9]. בשנת 1986 השתתף בתרגום "המניפסטים הסוריאליסטים", ותרגם את הפרק "מבט לאחור על הסוריאליזם", מאת תאודור אדורנו[10].

בשנת 2007 נערך במועדון "צוותא בתל אביב, מופע משיריו שהולחנו[11].

בשנת 2009, בעקבות שיתוף פעולה עם המלחין מוני אמריליו, הולחנו תריסר משיריו של ריבנר, באלבום שוב שמש ירוקה.

בשנת 2013 ערך את הספר "שירים ומאמרות", אוסף של שירים ומאמרים מאת אריה לודוויג שטראוס[12].

בשנת 2015, נערכה התערוכה "טוביה ריבנר - פרשת הדרכים" ובה הוצגו מצילומיו והקלטות וידאו בהן הקריא משיריו על צילומים מאלבום המשפחה. אוצר: גיא רז[13]. באותה שנה יצא בגרמניה ספר מחקר של 30 פרופסורים גרמנים, שניתחו והעריכו את יצירתו.

ריבנר נפטר ב-29 ביולי 2019 בגיל 95[14].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו

מיצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 עדנה שבתאי, מאז שבנם נעלם, חדשות, 16 באוקטובר 1987
  2. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד אלי אליהו, המשורר טוביה ריבנר רואה עצים רוקדים, באתר הארץ, 23 באפריל 2013
  3. ^ הבן האובד, כותרת ראשית, 1 ביוני 1983
  4. ^ נחמן בן-עמי, בעקבות תערוכת "צלמי הקיבוץ הארצי", על המשמר, 4 בינואר 1957
    לויה רוקח, תערוכת" יום בקיבוץ" ברומא, דבר, 18 בפברואר 1966
  5. ^ דרור בורשטיין, מה רואה התצלום?, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2007
  6. ^ מה אומר לכם השם אריה לודוויג שטראוס?, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2003
  7. ^ גבריאל מוקד, משנתו של א. ל. שטראוס, הארץ, 22 במאי 1959
  8. ^ אתר למנויים בלבד יעל לוי, מכתבים גנוזים | תרגום של משורר, באתר הארץ, 1 במרץ 2022
  9. ^ גדעון עפרת, שברי גרניט, כותרת ראשית, 20 ביוני 1984
  10. ^ ספרים חדשים, חדשות, 14 באפריל 1986
  11. ^ שירי לב-ארי, כי מה זו השירה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
  12. ^ אתר למנויים בלבד אורי הולנדר, הפואטיקה הענווה של אריה לודוויג שטראוס, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2013
  13. ^ אתר למנויים בלבד גליה יהב, תערוכת הצילומים של המשורר טוביה ריבנר מנציחה את הקיבוץ ברגעים קטנים שלוכדים נצח, באתר הארץ, 28 במרץ 2015
  14. ^ אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, המשורר חתן פרס ישראל טוביה ריבנר מת בגיל 95, באתר הארץ, 29 ביולי 2019
  15. ^ חולקו פרסים ע"ש אנה פרנק־ ל6 סופרים צעירים, הַבֹּקֶר, 16 במאי 1960
  16. ^ פרסי יצירה _ל־6 סופרים, דבר, 23 במאי 1975
  17. ^ ריקה ליכטמן, ‏ואלה הזוכים בפרס ראש הממשלה לספרות, באתר גלובס, 7 במרץ 2007
  18. ^ תהל פרוש, פרס ישראל לספרות לאידה פינק, טוביה ריבנר ונילי מירסקי, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008
  19. ^ גלריה, פרסים לטוביה ריבנר ולרות בונדי, באתר הארץ, 21 במאי 2012
  20. ^ דוד ארן, שירי טוביה ריבנר, על המשמר, 18 באוגוסט 1961
  21. ^ דוד ארן, ספר של הטבים, על המשמר, 19 בינואר 1968
    משה דור, קובץ שלישי לטוביה ריבנר, מעריב, 2 בפברואר 1968
  22. ^ אהוד הוכרמן, תודה! - טוביה ריבנר / ואל מקומו שואף / ספרית פועלים, מעריב, 29 ביוני 1990
  23. ^ רות אלמוג, משורר מחפש את לב האבנים ואת נשמת המים, באתר הארץ, 23 בינואר 2003
    רות לאופר, הדממה אינה חורשת רע, באתר הארץ, 23 בפברואר 2003
  24. ^ יואב גלבוע, ‏שנה למותו של טוביה ריבנר: מהדורה מחודשת לספרו מציגה צד חדש לשירתו, באתר מעריב אונליין, 29 ביולי 2020
  25. ^ סבינה מסג, "אני קיים כדי לומר: בית זה לא בית", באתר הארץ, 22 באוגוסט 2005
  26. ^ מעין הראל, אוטוביוגרפיה של משורר שהחיים חשובים לו יותר מהשירה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2006
  27. ^ גדעון טיקוצקי, אין מורכב מהפשטות | "יופי מאוחר", באתר הארץ, 24 ביוני 2009
    אלי הירש, על "יופי מאוחר", ידיעות אחרונות, 24 באפריל 2009
  28. ^ ארז שוייצר, "שירים סותרים" מאת טוביה ריבנר | זקן השבט, באתר הארץ, 30 במרץ 2011
  29. ^ אתר למנויים בלבד יותם ראובני, "עוד לפני" מאת טוביה ריבנר הוא ספר שירי פרידה, באתר הארץ, 1 ביוני 2017
  30. ^ אתר למנויים בלבד יותם ראובני, "מכאן עד": מבחר משירתו של טוביה ריבנר, משורר אמת מעמיק וחד מבט, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2018
  31. ^ אתר למנויים בלבד גדעון טיקוצקי, רוצה לשים קץ לכתיבתי. בא הייקו חצוף, אומר: לא!, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2020
  32. ^ אתר למנויים בלבד יותם ראובני, "עוד לא עוד": בספרו האחרון לפני מותו טוביה ריבנר פונה ישירות אל המוות, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2019
  33. ^ אתר למנויים בלבד לינה ברוך, יש הרבה שירים יפים אך ישנם כאלה שעוד השפה בהם בלתי גמישה, באתר הארץ, 7 באפריל 2017