רוהאטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוהאטין
Рогатин
Coat of Arms of Rohatyn.svg
Rohatyn (14).jpg
מרכז רוהאטין
מדינה / טריטוריה אוקראינה
מחוז מחוז איוונו-פרנקיבסק
שטח 9 קמ"ר
תאריך ייסוד המאה ה-12
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה

8,800‏  (נכון ל-2001)
קואורדינטות 49°25′N 24°37′E
אזור זמן UTC +2
http://rohatyn.ronet.com.ua
חבורת כלייזמר חסידית מרוהטין

רוהאטיןאוקראינית: Рогатин; בפולנית: Rohatyn; ברוסית: Rogatin) היא עיירה באזור גליציה המזרחית באוקראינה. העיירה נמצאת בין העיר לבוב לעיר סטניסלבוב, השוכנת מדרום לה. העיר נמצאת בין שני הרים, שאחד מהם נקרא "הר השדים". נהר ששמו גנילא ליפא עובר לידה. בעיירה וכפרי הסביבה קיים רוב של תושבים אוקראינים ומיעוט קטן של תושבים ממוצא פולני. בעבר ישבו בה כ-3,000 יהודים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוהאטין הוקמה במאה ה-12. העיירה מוזכרת לראשונה בכתובים במאה ה-13 עת הוכרזה לעיר. עקב התקפות חוזרות ונשנות באזור החליט המלך זיגמונט הראשון ב-1539 להקים חומה ומבצרים בעיר. העיר נחשבה לעיר מלכותית בבעלות המלך, בניגוד לערים אחרות שהיו בבעלות פרטית או בבעלות אצילים.

באחת מהתקפות הטטרים נחטפה בת הכומר הרותני ששמה היה אנסתזיה ליסובסקי (רוקסלנה). מאוחר יותר הפכה להיות אשתו של הסולטאן סולימאן הראשון ובמשך זמן השפיעה רבות על מדיניות האימפריה העות'מאנית.

במאה ה-16 הוקמה אגודת צורפים ומתוכה התפרסם הצורף בארטלומי. במאה ה-17 סבל האזור מהתנפלויות של טורקים, טטרים ומאוחר יותר של רוסים וקוזאקים. במאה ה-18 העיר הפכה למרכז מסחרי לבקר, סוסים ותוצרת חקלאית. ב-1773 נכבשה העיר על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית.

בימי השלטון האוסטרי גדלה העיר אך עקב מלחמת העולם הראשונה פחת מספר התושבים. לאחר המלחמה, העיר נמצאה בתחום פולין, מצב שנמשך עד למלחמת העולם השנייה. העיירה נכבשה בספטמבר 1939 על ידי ברית המועצות כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולטוב. האזור נכבש ביולי שנת 1941 על ידי גרמניה הנאצית.

היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב היהודי בעיר הוקם כנראה במהלך המאות ה-15-16. היהודים סבלו ממיעוט זכויות, עד שניתן כתב קיום (הבטחת זכויות) ב-27 במרץ 1633 על ידי המלך ולדיסלב הרביעי. בעיר הוקמה קהילה יהודית שבראשה עמד ועד ולידו פקידות מנהלתית. מתכונת הקהילה הייתה דומה לזו המוכרת, באותה תקופה, בקהילות היהודיות בפולין. הקהילה השתייכה לוועד הקהילות של מחוז לבוב.

בעת פעילותו של שבתי צבי בפולין הצטרפה לתנועתו משפחת שור שנחשבה לחלק ממנהיגות התנועה. הרב דוד משה אברהם (רבי אד"ם) מרוהאטין התפרסם בהתנגדותו לתומכי השבתאות. מאוחר יותר הפכה משפחת שור לחלק ממנהיגות תנועת יעקב פרנק ובן המשפחה שלמה שור ואביו אלישע שור השתתפו בוויכוח הידוע בין היהודים לפרנקיסטים (1759).‏[1][2]

רבי אורי מרוהטין, מקים ענף בשושלת חסידות סטרטין נפטר בל"ג בעומר שנת ה'תר"ח (1848), וקברו הפך מוקד עליה לרגל בחג זה, במזרח אירופה.‏[3] לקראת ל"ג בעומר בשנת ה'תשע"ג (2013) נמצאה המצבה המקורית, ששימשה כאבן ריצוף לאחר חילול בית הקברות מאז מלחמת העולם השנייה ובתקופה הקומוניסטית, והושבה למקומה.‏[4] קהילה חסידית גדולה הייתה קיימת ברוהטין עוד קודם לכן, ובין היתר רבה של רוהטין בסביבת ה'תק"פ (1720) היה רבי משה יהושע צבי (השיל) אייזנשטט, מחבר הספר 'ים התלמוד', ומראשוני החסידות.‏[5]

ב-1868 הוענק על ידי השלטון האוסטרי שוויון זכויות ליהודים. בסוף המאה ה-19 החלה להשפיע התנועה הציונית. הוקם סניף של "בני ציון" (חובבי ציון) על ידי שלום מלצר שאף נבחר לוועד הארצי. מאוחר יותר היה מלצר ממייסדי וראשוני תנועת המזרחי. בעיר הוקם בית הספר העברי הראשון בגליציה (1905). לעיר הגיעו מלומדים בעלי שם שלימדו במערכת החינוך שבה, ביניהם: רפאל סופרמן (1956-1879), מייסד הסתדרות המורים העבריים בפולין והסופר צבי שרפשטיין. במלחמת העולם הראשונה, שנת 1914, הוצת הרובע היהודי על ידי הצבא הרוסי וחלק גדול מהיישוב היהודי הוגלה.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בבית העלמין היהודי ברוהאטין המציין שמות חלק מגדולי הקהילה הטמונים בו

במהלך מבצע ברברוסה, ביולי 1941, נכבשה העיירה על ידי הגרמנים. בעיירה הוקם יודנרט שבראשו עמד שלמה אמרנט. בסוף שנת 1941 הוקם בעיר גטו שאליו הובאו יהודי הסביבה. יהודי הכפרים הבאים גורשו, רובם או חלקם, לגטו: פוטוק, זאליפיה, צ'רצ'יה, באבינצה ופודקאמין. מאוחר יותר גורשו לגטו יהודי בורנשטיין, בוקאצ'ובה, קניהיניצ'ה, חודורוב, בולשבצה, ליפיצה גורנה וליפיצה דולנה. בגטו פעלה מחתרת ובאזור היערות במחוז פעלו שלושה ריכוזים של פרטיזנים.

ב-20 במרץ נרצחו כ-2,000 יהודים בבורות ליד תחנת הרכבת בעיר. ב-2 בספטמבר 1942 נשלח טרנספורט שבו היו כ-1,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. בדצמבר נשלח טרנספורט נוסף שבו היו 1,500 יהודים. השמדת היהודים בוצעה על ידי קצין הס"ס הנס קריגר (Kruger) ואנשיו מתחנת הס"ס בסטניסלבוב. ב-6 ביוני 1943 הוצת הגטו על ידי הגרמנים ועוזרים אוקראינים. במהלך שלושה ימים ניצודו שרידי היהודים שבגטו תוך שהם מובאים לבורות בבית העלמין, שם נורו.

במהלך השמדת הגטו התגלו מקומות מחבוא ובונקרים שהוכנו מבעוד מועד. הסוואת הבונקרים הקשתה על גילוים על ידי הגרמנים ורק בעזרת מלשינים נתפסו המסתתרים. הקושי של הגרמנים תועד בדו"ח של קצין האס אס הבכיר קצמן. הדו"ח שמציג את ניסיונם לחשוף בונקר מרכזי בשם "סטאלינגרד", הוצג במהלך משפט אייכמן. בונקר נוסף שהוכן במרתף מטה הגסטאפו ורוב יושביו הצליחו להינצל, נודע לאחר המלחמה. המסתתרים בבונקרים שנחשפו, שבחלקם היו חמושים, נלחמו בעת שהתגלו על ידי הגרמנים.

ב-24 ביולי 1944 שוחררה רוהאטין על ידי הצבא האדום. כ-30 יהודים מהעיירה וכפרי הסביבה שרדו את המלחמה לאחר שהצליחו להתחבא בבונקרים בגטו. ניצולים נוספים שרדו לאחר שנמלטו מזרחה בעת הכיבוש או התחבאו ביערות.

הניצולים עזבו לאחר המלחמה למקומות שונים ביניהם ישראל, ארצות הברית ודרום אמריקה.

יוצאי רוהאטין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הגיעו לישראל כ-200 מניצולי העיר וכפרי הסביבה. הם הקימו ב-1949 את "ארגון יוצאי רוהאטין והסביבה", שמטרתו הנצחת הנספים.

ב-1960 הוקם בבית הקברות בקרית שאול קבר סמלי שבו נטמן עפר מקברות האחים שברוהאטין.

מצבת קדושי רוהאטין ניצבת במרתף השואה בהר ציון, ירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קהילת רוהאטין והסביבה - עיר בחייה ובכליונה. עורך: מרדכי אמיתי. תל אביב, 1962. מו"ל: ארגון יוצאי רוהאטין בישראל.
  • "הכנסת כלה". מאת ש"י עגנון. (בסיפור "רבי יודל משיא בתו ברוהאטין").

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זכרונות גזרה על אסיפת הפרנקיסטים ברוהטין (אתר משימת בן יהודה)
  2. ^ רחל אליאור בהרצאתה על שבתאים חסידים ומתנגדים. בסדרת הרצאות של האוניברסיטה העברית
  3. ^ ספר המועדים, ל"ג בעומר עמוד 356. רבי אורי נישא לבתו של רבי אברהם ברנדווין, נכדת מייסד חסידות סטרטין. סיפורים אודות בני הזוג רשומים בספר 'דגל מחנה יהודה', וחלקם מופיעים בסיפורים המושרים של הרב שלמה קרליבך
  4. ^ גילוי מצבת רבי אורי מרוהטין (אתר המרשתת 'צדיקים')
  5. ^ כמה שנים חי רבי חיים מצאנז, מאיר וונדר, המעיין - בטאון פועלי אגודת ישראל, ניסן ה'תשל"ד (1974), (באתר ספרי עברית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]