תומאס פרידמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תומאס פרידמן
Thomas Friedman
תומאס פרידמן
תומאס פרידמן
לידה 20 ביולי 1953 (בן 64)
סנט לואיס פארק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בעל טור, עיתונאי, תסריטאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק הניו יורק טיימס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים מלגת גוגנהיים
פרס ג'ורג' פולק (1982)
פרס הספר הלאומי
פרס קרל סייגן להבנה ציבורית של המדע (2009)
מלגת מרשל
פרס הספר הלאומי לספרות לא בדיונית (1989)
פרס פוליצר לכתיבה בעניינים לאומיים (1988)
פרס פוליצר עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
טוויטר nytimesfriedman
www.thomaslfriedman.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תומאס לורן פרידמןאנגלית: Thomas Lauren Friedman; נולד ב-20 ביולי 1953) הוא עיתונאי, בעל טור וסופר יהודי אמריקאי. זוכה פרס פוליצר שלוש פעמים. משנת 1995 כותב את טור הדעה בענייני חוץ בעיתון הניו יורק טיימס.

פרידמן נחשב לליברל מתון, ותומך במודרניזציה של העולם הערבי ובגלובליזציה. ספריו ומאמריו עוסקים ביחסים בינלאומיים, סחר בינלאומי, גלובליזציה, וסוגיות סביבתיות.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידמן, יליד 1953, נולד וגדל בפרוור של העיר מיניאפוליס במדינת מינסוטה. אביו, הרולד, היה סוחר, ואמו, מרגרט, עקרת בית ומנהלת חשבונות במשרה חלקית[1][2]. בילדותו למד עברית ובילה חמש פעמים במחנה קיץ "הרצל" בוויסקונסין[3]. ב-1968 ביקר לראשונה בישראל והחל להתנדב לפעילות לטובתה[1]. באותה שנה פרסם בעיתון בית הספר את הכתבה הראשונה בחייו, על הרצאה שנתן אריאל שרון באוניברסיטת מינסוטה[4]. בתקופת בית הספר התיכון בילה שלוש חופשות קיץ בקיבוץ החותרים, שליד חיפה[1]. לאחר שהתידד בישראל עם מספר ערבים ישראלים, החל ללמוד ערבית[4].

פרידמן למד לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס, ומאוחר יותר למד שני סמסטרים באוניברסיטה העברית בירושלים (1972) ובאוניברסיטה האמריקאית בקהיר (1974). ב-1975 סיים את התואר הראשון בברנדייס ולאחר מכן זכה במלגה ללימודים בקולג' סנט אנתוני באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, והשלים בה תואר שני בלימודי היסטוריה ופוליטיקה של המזרח התיכון בימינו[4]. ביוני 1978 סיים את לימודיו באוקספורד[5].

בשנת 1977 החל לעבוד בסניף של סוכנות הידיעות UPI בלונדון. בשנת 1979 נשלח לביירות, שם התגורר באזור המוסלמי של מערב העיר. בשנת 1981 התקבל לעיתון "הניו יורק טיימס" ובשנת 1982 נשלח מטעמו שוב לביירות[6], וכיהן כראש המשרד בעיר[7]. ביוני אותה שנה פוצץ בית הדירות שבו התגורר כחלק ממאבק בין משפחות בבניין שהיו קשורות לפלגים שונים באש"ף[8]. במהלך שהותו בת השנתיים בלבנון סיקר את טבח אל-חמה, מלחמת לבנון הראשונה וטבח סברה ושתילה[6]. סיקורו אודות מלחמת לבנון זיכה אותו בפרס פוליצר. החל מ-1 ביוני 1984 ועד 1988 היה ראש משרד העיתון בירושלים[7]. לדברי פרידמן, עד מינויו למשרה זו, נמנע הניו יורק טיימס בעקביות ממינוי יהודי לכתב בירושלים[6]. פרידמן זכה בפרס פוליצר נוסף, על סיקור האינתיפאדה הראשונה. מספר שבועות לפני שעזב את ירושלים, במהלך נסיעה עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, אורלי ונטלי, למלון אינטרקונטיננטל על הר הזיתים, הותקפה המשפחה על ידי צעיר פלסטיני, שהשליך אבן לכיוון פניה של אשתו שנהגה. האבן סדקה לחלוטין את שמשת רכבם[9].

בינואר 1989 חזר לארצות הברית ומונה לכתב דיפלומטי של הניו יורק טיימס בוושינגטון די. סי.[7]. הוא עסק בענייני חוץ, בין היתר במהלכיו של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר. בשנת 1993 מונה לכתב העיתון בבית הלבן ובשנת 1994 החל לכתוב בענייני מדיניות חוץ וכלכלה. בשנת 1995 החל לכתוב טור דעה בענייני חוץ, ובשנים הראשונות התמקד בעיקר בנושאי כלכלה בינלאומית וגלובליזציה. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001 החל להתמקד באיום הטרור, ובשנת 2002 זכה בפרס פוליצר נוסף. פרידמן תמך ביציאה למלחמת עיראק בשנת 2003, אך מתח ביקורת על המעורבות בעיראק אחרי נפילת שלטונו של סדאם חוסיין.

בשנת 2003 ערך ביהודה ושומרון סרט תיעודי על גדר ההפרדה. בשנת 2004 ערך בהודו סרט תיעודי על הגלובליזציה ובשנת 2005 ערך באירופה סרט תיעודי על היחסים בין אירופה לארצות הברית.

פרידמן נשוי לאן בוקסבאום[5].

כתיבתו על ישראל ותהליך השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידמן נוהג לכתוב רבות על ענייני המזרח התיכון ומתמקד לא מעט בישראל ובתהליך השלום. כתיבתו של פרידמן בנושא הסכסוך במזרח התיכון בעלת השפעה[10][11] ומעוררת הדים. הוא תומך בזכותה של ישראל להגן על עצמה מול התקפות טרור, אך העביר ביקורת על ממשלת נתניהו ותמך בהפעלת לחץ אמריקאי על ישראל כדי שזו תתפשר בעניין הפלסטיני.

במהלך מבצע עופרת יצוקה כתב פרידמן מאמר שבו טען שמטרת ישראל במלחמת לבנון השנייה הייתה "להרתיע את ארגון חזבאללה וללמד אותו לקח". פרידמן טוען שהוא היה בין הבודדים שקבעו שישראל היא המנצחת במלחמה, בנימוק שלאור הנזקים שהמלחמה הסבה לארגון ולתשתיות האזרחיות בלבנון חזבאללה יחשוב שלוש פעמים לפני ביצוע פעולות מתגרות בגבולה של ישראל. עוד כתב פרידמן באותו מאמר שאינו בטוח האם במבצע עופרת יצוקה מטרת ישראל היא ללמד את החמאס לקח, או להשמידו[12]. בתחילת מבצע עופרת יצוקה בשלהי 2008, שבו ישראל תקפה את מעוזי ארגון חמאס ברצועת עזה הזהיר שפעולה אגרסיבית עלולה להוביל לאסון הומניטרי[12]. יום אחרי אירוע המשט לעזה (2010), אחרי שצפה בסרטי הווידאו שפרסמה ישראל, כתב פרידמן כי המשט היה מלכודת שהוטמנה לישראל, ושהיה כישלון מודיעיני ישראלי בזיהוי המלכודת[13]. במאמר משנת 2007 ביקר פרידמן את מארגני החרם האקדמי על אוניברסיטאות ישראליות והגדירו כפעולה אנטישמית כי החרם מופעל רק נגד ישראל ולא כנגד מדינות אחרות המפרות את זכויות האדם כגון סוריה וסודן[14]. ב-2003 נכתב מאמר המבקר את פרידמן כ"שונא דמוקרטיה", "גזען" וכ"תומך ישראל". נועם חומסקי מוזכר במאמר כמי שטען כלפי פרידמן כי ב-1984 הוא הסתיר מקוראיו מידע שעשוי להציגה באופן שלילי[15].

פרידמן מותח ביקורת על מדיניות ממשלת נתניהו בנושא המשא ומתן עם הפלסטינים. אחרי אישור תוכניות הבנייה בירושלים במהלך ביקורו של סגן הנשיא ג'ו ביידן קרא פרידמן למדיניות ישראל "סטירה בפרצופו של סגן הנשיא"[16]. שבוע לאחר מכן, השווה את בנימין נתניהו ל"נהג שיכור"[17]. במאמר נוסף ביקר את ישראל ואמר שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת, ושבקבינט הממשלה יושבים משוגעים. באותו מאמר הוא אמר שיש לו גם תהיות על רצינות אבו מאזן עקב דחיית הצעתו של אולמרט, ולכן קרא לארצות הברית לעזוב את הצדדים לנפשם[18]. בשלהי 2010, לאחר סירוב ישראל להאריך את הקפאת הבניה ביהודה ושומרון, כתב פרידמן כי "על ארצות הברית להפסיק להיות ספק הקראק של ישראל" וש"הנהגת ישראל איבדה קשר למציאות"[19]. ביוני 2010 כתב כי "דווקא בעת שבתוך ישראל שורר שקט ביטחוני חסר תקדים, מתנהל כלפיה בעולם קמפיין דה-לגיטמציה שאף פעם לא היה אלים יותר". הסיבה לכך היא ש"ישראל, שניצחה במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה, עשתה זאת באמצעות טקטיקות דומות לאלו שנקטה בהן סוריה בעת הטבח באל חמה ב-1982 שבו נרצחו עשרות אלפי אזרחים"[20]. אנלוגיה זו הביאה אחדים מתומכי ישראל להאשימו כי הוא עושה דה-לגיטמציה לישראל[10][21]. בעקבות ביקורת שכתב פרידמן על התנהלות ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, נשמעו בישראל קולות נגדו הקובעים שהוא עוין למדינת ישראל. יש שטענו שעל כלי התקשורת במדינה להימנע מדיווחים הנותנים חשיפה מופרזת לדבריו[22]. אחרים אמרו שהוא תומך של ישראל שיש להטות אוזן לעצותיו[11]. לאחר כישלון שיחות השלום בין ממשלת נתניהו לרשות הפלסטינית בשלהי 2010, כתב פרידמן שכדאי לארצות הברית להניח לצדדים לנפשם[23]. בתחילת חודש פברואר 2011, עת מהומות ההפיכה במצרים, חזר בו פרידמן וקרא לנשיא ארצות הברית ברק אובמה להוביל את ישראל והפלסטינים אל שולחן המשא והמתן, באמרו שלאור המצב החדש במזרח התיכון "זה חיוני לעתיד ישראל"[24]. לאחר ההפיכה במצרים ביקר פרידמן את ישראל, טען כי היא ניצלה את המהומות לצורכי תעמולה וכינה אותה "הממשלה המנותקת מאז ומעולם, ממשלה חסרת דמיון, תוצאה של "נישואי קרובים... שגורמים בבית הלבן נגעלים ממנה"[25].

בדמצבר 2017 ביקר פרידמן את החלטתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכיר רשמית בירושלים כבירת מדינת ישראל. בטורו הקבוע בעיתון ניו יורק טיימס כתב פרידמן כי "במשך קרוב לשלושים שנה בהן אני מסקר את יחסי החוץ של ארצות הברית מעולם לא ראיתי נשיא שמוותר על כל כך הרבה עבור קבלת כה מעט בתמורה". כן ציין כי לספרו הקרוב אותו הוא מתכנן לכתוב על יחסי החוץ של ארצות הברית בתקופת שנתו הראשונה של טראמפ הוא מתכנן לקרוא "אמנות הבגידה", בין היתר בעקבות פעולתו זו[26][27].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 16.
  2. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 435.
  3. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 373.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 17.
  5. ^ 5.0 5.1 תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 18.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 20-19.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, כריכה פנימית.
  8. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 36-34.
  9. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 404.
  10. ^ 10.0 10.1 דורי גולד, תום פרידמן כתמרור אזהרה לישראל, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  11. ^ 11.0 11.1 בן-דרור ימיני, לפני שיהיה מאוחר, באתר nrg מעריב, 5 בנובמבר 2010
  12. ^ 12.0 12.1 "?Israel’s Goals in Gaza"
  13. ^ "When Friends Fall Out"
  14. ^ "A Boycott Built on Bias"
  15. ^ "The Geraldo Rivera of the New York Times"
  16. ^ יונתן ובר, ניו-יורק טיימס: אישור הבנייה - "סטירה לפרצוף", באתר ynet, 11 במרץ 2010
  17. ^ יצחק בן-חורין, תומס פרידמן מניו-יורק טיימס: "נהג שיכור בי-ם", באתר ynet, 14 במרץ 2010
  18. ^ "Just Knock It Off"
  19. ^ תומאס פרידמן, ניו יורק טיימס, תומאס פרידמן: "על ארה"ב להפסיק להיות ספק הקראק של ישראל", באתר הארץ, 12 בדצמבר 2010
  20. ^ "War, Timeout, War, Time ..."
  21. ^ Friedman, 'Al-Hama Rules' & Israel, באתר IsraCast,‏ 13 ביולי 2010
  22. ^ יעקב אחימאיר, תום פרידמן - בסך הכל, עיתונאי, באתר עיתון ישראל היום, 25 באוקטובר 2010
  23. ^ צח יוקד, הפרשן הבכיר לאובמה: צא מהתמונה במזה"ת, באתר nrg‏, 9 בנובמבר 2009
  24. ^ יצחק בן חורין, פרידמן: "נתניהו עלול להיות המובארק של השלום", באתר ynet, 3 בפברואר 2011
  25. ^ פרידמן: ישראל מנותקת. בבית הלבן נגעלים מכם, באתר ynet, 14 בפברואר 2011
  26. ^ Trump, Israel and the Art of the Giveaway באתר The New York Times, שישה בדצמבר 2017
  27. ^ סרטונים Nikki Haley explains President Trump's Jerusalem move, סרטון באתר יוטיוב