פוק חזי מאי עמא דבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָבַר (ארמית, בתרגום מילולי לעברית: צא וראה מה העם נוהג‏[1]) הוא ביטוי תלמודי שמשמעו הוא שבשאלות שאין לגביהן פסק הלכה ברור - אפשר ללמוד כיצד לנהוג מתוך מנהג העם, וזאת תוך הנחה שלמנהג העם מסורת מבוססת שלא נודעה לנו.

תוקפו של המנהג בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה מושתתת ברובה על מקורות מוסמכים כמו פסיקה של תלמידי חכמים סמוכים, מסורות חד-משמעיות ומקורות תנ"כיים; תוקפם של מנהגים ומקומם במבנה נוקשה זה, אינם מובנים מאליהם.

  • התלמוד הירושלמי - בבואו לדון בנושא חליצה, מתייחס לסוג הנעליים באמצעותם מתבצעת החליצה (סנדל או מנעל), וכך נכתב בו: "אם יבוא אליהו (הנביא) ויאמר שחולצין במנעל, שומעין לו, שאין חולצין בסנדל, אין שומעין לו, שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה." (תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק י"ב, דף י"ב.)
  • רב שרירא גאון - "מנא לן דמנהגא מילתא היא? (מנין לנו שמנהג, דבר חשוב הוא?) דכתיב: "אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים".‏‏" (מצוטט בפירוש תורה תמימה לספר דברים פרק י"ט, פסוק 14.)
  • ילקוט שמעוני - "אל תסג גבול עולם, אמר רשב"י: אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.‏‏" (‏ילקוט שמעוני, ספר משלי רמ"ז, תתק"ס‏.)

ההיגיון שמאחורי הכבוד הרב שרוחשים למנהגים חסרי מקור, מיוחס לרוב לאמונה בהנהגתם של חכמים שלא יתנו להמון העם לטעות, ובמידה ומנהג כלשהו התפשט בקרב ההמון - כנראה ידעו עליו חכמים, ורצו בו. דבר זה מופיע בכמה הקשרים:

  • הרשב"א - התייחס למנהג להזכיר לציבור את אמירת יעלה ויבוא, בתפילת ערבית, בין קדיש לעמידה. ועל כך כתב "ופוק חזי מאי עמא דבר, וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר". כלומר כיוון שאף אחד מתלמידי החכמים בעבר לא מחה על כך, הרי שזו ודאי הייתה דעתם, וזוהי סמכות הלכתית.‏‏[2]
  • הרא"ש - גם כן תלה את הדברים בנוהגם של הגדולים מהעבר, וכתב: "הַלֶךְ אחר המנהג, דיש לתלות, שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג, שהלכה כן". כלומר יש ללכת אחר המנהג שכן הגדולים שתיקנו אותו סברו שזאת ההלכה.‏‏[3]
  • הבית יוסף - גם הוא נוקט באותו סגנון ובסוגיה בה הוא נוטה להתיר הוא מנמק כך: "וכן המנהג פשוט היום, ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר".‏‏[4]

הלכה למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמרא במסכת ברכות ועירובין מבררת את ההלכה לגבי הברכה שמברך השותה מים לרוות את צמאונו: "השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת, א"ל רב חנן לאביי הלכתא מאי? א"ל פוק חזי מאי עמא דבר".‏‏[5]

אנו רואים כאן הכרעה הלכתית ברורה, הנוהגת עד ימינו, שהתקבלה על פי מנהג הציבור.

שימוש הומוריסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעם כומר פנה לרבי יהונתן אייבשיץ ואמר: שמעתי שהיהודים נוהגים כבוד ברב שלהם, וכשהם רואים אותו, הריהם קמים מפניו. כמו כן שמעתי, כי זוהי דרכו של היהודי, לשבת על הארץ כשכלב נובח לקראתו ומתנפל עליו.‏[6] ואני מתכבד לשאול אותך הרב: כיצד אתם נוהגים כשמזדמנים לפניכם רב וכלב יחד?

אצלנו, השיב הרב אייבשיץ, כשההלכה רופפת בידינו, אנו אומרים: פוק חזי מאי עמא דבר; בוא ונצא שנינו לרחוב היהודים ונראה כיצד העם נוהג.‏[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנהיגי העם-דברנא דאומתא
  2. ^ ‏שו"ת הרשב"א, סימן רצ"ג‏.
  3. ^ ‏שו"ת הרא"ש, כלל נ"ה‏.
  4. ^ ארבעה טורים - חלק אורח חיים, סימן תק"ב.‏
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ‏ערובין, דף י"ד, עמוד ב'.‏
  6. ^ ‏בראשית רבה פרשה פד', ה'.
  7. ^ הרב י. ל. הכהן מימון שרי המאה מוסד הרב קוק - ירושלים (עמ' 139).