פיירי באטל
 | |||||
| מאפיינים כלליים | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מפציץ קל | ||||
| ארץ ייצור |
 בריטניה | ||||
| יצרן | פיירי אוויאיישן | ||||
| טיסת בכורה | 10 במרץ 1936 | ||||
| תקופת שירות | יוני 1937 – 1949 (כ־11 שנים) | ||||
| צוות | 3 | ||||
| יחידות שיוצרו | 2,185 | ||||
| משתמש ראשי |
בריטניה | ||||
| משתמשים משניים |
 אוסטרליה בלגיה.svg){kind=small} דרום אפריקה פולין[1].svg){kind=small} קנדה | ||||
| |||||
הפיירי באטל (באנגלית: Fairey Battle) היה מפציץ קל חד-מנועי בריטי, אשר נבנה בידי חברת פיירי אוויאיישן בסוף שנות ה-30 עבור חיל האוויר המלכותי.
הבאטל צויד במנוע הרולס-רויס מרלין, שהציג יכולת גבוהה כשהורכב במטוסי הקרב של אותה תקופה, ההוקר הוריקן והסופרמארין ספיטפייר, אך משקל שלושת אנשי הצוות ומטען הפצצות הביאו להפחתה משמעותית בביצועיו. על אף שהיווה שיפור לעומת מפציצים שקדמו לו, בזמן כניסתו לשירות מבצעי כבר נחשב הבאטל לאיטי, בעל טווח פעולה קצר ופגיע מאוד לאש נ"מ ולמטוסי קרב, ורק עם זוג מקלעים ששימש למגננה.
לזכות הבאטל נרשמה ההפלה הרשמית הראשונה של חיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה, אך במאי 1940 כבר ספג אבדות כבדות של מעל 50% בכל משימה. עיטורי צלב ויקטוריה הראשונים שהוענקו במלחמה ניתנו לשני אנשי צוות של באטל שהופל במהלך משימות אלה[2]. בסוף 1940 הוצא הבאטל משירות מבצעי והועבר ליחידות אימונים מעבר לים.
הפיירי באטל לא היה המטוס היחיד אשר סבל מאבדות כבדות בתחילת המלחמה. בדומה לשטוקה הגרמני, היה הבאטל מסוגל לפעול רק מעל אזורים בהם הובטחה לו הגנה באמצעות עליונות אווירית מקומית, אך בניגוד אליו, מעולם לא פעל בתנאים כאלה. הבאטל גם לא היה המטוס היחיד אשר סבל מנחיתות מכרעת בהתמודדות מול המסרשמיט Bf 109, אך אופי המשימות בהן הופעל חשף אותו לשיעור אבדות גבוה ביותר שהביא להוצאתו המהירה משירות מבצעי[3].
עיצוב ופיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוכנית המקורית לפיתוח הבאטל נגזרה מתוך מכרז P.27\32 שיצא באפריל 1933 למפציץ דו-מושבי לשעות היום, שיחליף את ההוקר הארט וההוקר היינד המתיישנים[2]. הקריטריונים לעמידה במכרז כללו יכולת נשיאה של כ-450 ק"ג פצצות, טווח פעולה של 1,600 ק"מ, במהירות 320 קמ"ש ובמטוס חד-מנועי. דרישות משרד האווירייה לא היו ריאליות לשנה בה יצא המכרז (1933) מכיוון שעדיין לא פותח מנוע יחיד המסוגל לספק מהירות כזו. חברת פיירי אוויאיישן הגישה מס' הצעות, כולל אחת שהתקרבה לתנאי המכרז, כנגד שלוש חברות מתחרות (בריסטול אירופליין, הוקר איירקראפט, וארמסטרונג-וייטוורט') שהגישו גם הן תוכניות, ומתוכן נבחרה פיירי לבנות אב טיפוס[3][4].
הבאטל תוכנן בידי מרסל לובל (Marcel Lobelle) ופותח כמטוס חד-מנועי בנוי כולו ממתכת, עם כנף תחתית בעלת זיזים, כן נחיתה המתכנס לתוף גוף המטוס וגלגל נחיתה תחת הזנב. בשל עיצובו בעל הקווים הנקיים, הגוף המוארך ותא טייס בו ישבו שלושה אנשי צוות (טייס, נווט ומקלען אחורי) זה אחר זה תחת חופה אחת, דמה הבאטל למטוס קרב יותר מאשר למפציץ. בדומה לבריסטול בלנהיים הדו-מנועי, היו לבאטל שלושה אנשי צוות וחימוש של כ-450 ק"ג פצצות ושני מקלעים, אם כי מנועו היחיד של הבאטל העניק כוחות סוס מופחתים. כמות הפצצות הסטנדרטית שנשא הבאטל כללה ארבע פצצות 110 ק"ג בתא פנימי, עם אפשרות לנשיאת פצצות 230 ק"ג נוספות על מתלים חיצוניים. מכיוון שהמנוע תפס את חרטום המטוס, הייתה עמדת מטיל הפצצות, ששכב פרקדן, ממוקמת באזור חיבור גוף המטוס עם הכנפיים, עם כיסוי ניתן להזזה ושימוש בכוונת מסוג Course Setting סימן VII.
אב הטיפוס (מס' K4303), שערך את טיסת הבכורה שלו ב-10 במרץ 1936, נבנה במפעל חברת פיירי בהייז והותקן בו מנוע רולס-רויס מרלין בעל 1,030 כוחות סוס ומדחף פסיעה משתנה תלת-להבי תוצרת דה הבילנד. מנוע המרלין נבחר בשל השילוב של הכוח שהפיק והמקום המופחת שתפס בחרטום, מה שאפשר ללובל לעצב את צורתו האווירודינמית החלקה של המטוס שהעניק ביצועי מהירות טובים. עבור תנאי מכרז P.27\32, עמד הבאטל בדרישות עם מהירות של 413 קמ"ש וטווח פעולה של 1,570 ק"מ, אך ב-1936 כבר עבר זמנם; מפציץ אחר שתכנונו החל ב-1933, הויקרס ולינגטון, הציג נתונים שעקפו בהרבה את תנאי המכרז המקורי[3].
בעוד טיסות הניסוי נמשכות, הגיעו במשרד האווירייה הבריטי למסקנה שבכל הקשור לטווח פעולה ויכולת נשיאת חימוש, אין ביצועיו של הבאטל מספקים, בעיקר על מנת לתקוף את האויבת הברורה - גרמניה, אך הצורך לבנות במהירות את כוח המפציצים הבריטי כדי להבטיח לפחות יתרון כמותי על פני הלופטוואפה הכריע. כאשר החל חיל האוויר המלכותי בתוכנית הצטיידות לקראת המלחמה הקרבה, קיבל הבאטל עדיפות עם 2,419 הזמנות, וסדרת הייצור הראשונה עבור 155 יחידות הוזמנה לפי מכרז P.23\35. הראשונים ממטוסי המכרז הושלמו במפעל בהייז ביוני 1937 כאשר המטוס הראשון (K7558) מסדרת ייצור זו ביצע את ניסויי הטיסה לבחינת שליטה וביצועים. המטוסים הנותרים נבנו במפעל החדש שבנתה פיירי בהיטון צ'אפל, סטוקפורט והם נבחנו במפעל רינגווי שבמנצ'סטר, שם שכן מרכז ניסויי הטיסה של החברה. הזמנות נוספות לבאטל הועברו בהתאם למכרז P.14/36 ובהמשך, הועסקה חברת אוסטין מוטורס כקבלן משנה ב"מפעל צללים" בו נבנו 863 יחידות על פי מכרז P.32\36[5].
עם כניסתו לשירות ב-1937, כבר האפילה טכנולוגיית מטוסי הקרב של אותה תקופה על יתרון המהירות ממנו נהנה הבאטל בהשוואה למפציצים הדו-כנפיים המיושנים אותם החליף. בנוסף, היה הבאטל חמוש רק במקלע בראונינג בקוטר 7.7 מ"מ לירי קדימה ומקלע ויקרס K ניתן להזזה מאחור, שהיו בלתי מספקים לחלוטין להגנה, וגם חסרו לו תא טייס משוריין ומכלי דלק נאטמים מעצמם.
הבאטל היה המטוס המבצעי הראשון שצויד במנוע המרלין סימן I, בהקדימו את כניסתו של ההוקר הוריקן לשירות במספר חודשים. למעשה, פרק הזמן שהושקע בהתאמתו של המרלין לבאטל, הביא לעיכוב בהכנסתו לשירות של ההוריקן בכשישה חודשים[6].
הבאטל הראשון שנבנה במפעל אוסטין מוטורס בלונגברידג' טס לראשונה ב-22 ביולי 1938 ו-29 יחידות נבנו עד סוף אותה שנה. על אף ההכרה בנחיתותו של הבאטל, נמשכה בנייתו בהיטון צ'אפל ובלונגברידג' בשל הצורך לשמור את כוח העבודה הקיים והקושי בהכנסת דגמים מתקדמים יותר לייצור. כתוצאה מהזמנות שנועדו למלא את החלל, נמשך הייצור בקצב קבוע בשני המפעלים עד סוף 1940, ובסך הכל נבנו 2,185 מטוסי באטל, כשחלקם נבנו כמטוסי אימון וגרירת מטרות וחלקם הוסבו למשימות אלה. הבאטל בגרסאותיו השונות קיבל את סימונו בהתאם לגרסאות מנועי המרלין שהותקנו בהם - הראשונים צוידו בסימן I, מרביתם צוידו בסימן II וסימן III וסדרות הייצור האחרונות בסימן IV או סימן V[7].
היסטוריה מבצעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד סוף שנת 1937 הושלמו 85 מטוסי הבאטל הראשונים, וטייסת מס' 63 הייתה היחידה הראשונה בחיל האוויר המלכותי שהצטיידה בפיירי באטל ביוני 1937, בהחליפה את מטוסי ההוקר היינד שלה. הטייסת המשיכה בטיסות ניסוי כדי להתאים את המטוסים לשירות מבצעי ויחידות נוספות שהצטיידו בבאטל אחריה היו טייסות מס' 105, 226, 52 ו-88. במאי 1939 כבר היו 17 טייסות של חיל האוויר המלכותי מצוידות בבאטל: הקבוצה האווירית מס' 1 הורכבה מ-10 טייסות מבצעיות, בעוד טייסות הבאטל בקבוצות האוויריות 2 ו-5 שימשו לאימונים או נשמרו כעתודה[7].
כאמור, נחשב הבאטל כמיושן עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, אך בשל היעדר תחליף מתאים יותר הוא הפך לאחד מסוגי המפציצים העיקריים שבשימוש, עם כ-1,000 מטוסים[2]. עם תחילת המלחמה המדומה, עשר הטייסות של הקבוצה האווירית מס' 1 היו הראשונות שנפרסו בצרפת, ב-2 בספטמבר 1939, במסגרת כוח התקיפה הקדמי של חיל האוויר המלכותי[8]. פריסתם המהירה של טייסות הקבוצה באה מתוך מחשבה שבמקרה של תקיפות מפציצים גרמניים, יוכלו מטוסי הבאטל לתקוף את מרכזי התעשייה של חבל הרוהר מטווח קצר יותר בהשוואה לתקיפה שתצא מבריטניה. מכיוון ששני הצדדים נמנעו בשלב הראשון מהפצצות אלה על אלה, הופעלו מטוסי הבאטל בטיסות סיור לאור היום מעל קו זיגפריד, אך ספגו אבדות: ב-20 בספטמבר יוּרט סיור בן שלושה מטוסים מטייסת מס' 88 ליד אאכן ושניים מתוכם הופלו. במהלך הקרב האווירי הופל גם מסרשמיט Bf 109 גרמני על ידי המקלען האחורי של הבאטל ששרד (מס' K9243), פ. לטצ'ארד (F. Letchard), שנחשבת להפלה הראשונה לזכות חיל האוויר המלכותי במלחמה.
ב-30 בספטמבר יצאו חמישה מטוסים מטייסת 150 לסיור מעל עמדה מבוצרת של הגרמנים בחבל הסאר. הם הותקפו על ידי 15 מטוסי מסרשמיט Bf 109, שהפילו שלושה מתוכם ופגעו קשות בשניים הנותרים, שנאלצו לבצע נחיתות אונס בשטח צרפת. תקרית זו הדגישה את הצורך לספק ליווי של מטוסי קרב למפציצים הטסים לאור יום מעל שטח אויב[9].
לנוכח האבדות, החלו ניסיונות להתקין מקלע נוסף בגחונו של הבאטל, במטרה לנטרל "שטח מת" שהיווה נקודת תורפה בהגנת המטוס. אר הניסיון לא צלח, והבאטל נותר פגיע מאוד לתקיפות מטוסים מגובה נמוך. במהלך חורף 1939–1940 ירד חלקן של טייסות הבאטל (שצומצם, לאחר ששתי טייסות, מס' 15 ומס' 40, חזרו לבריטניה כדי להצטייד מחדש במטוסי בלנהיים) למשימות אימון ותרגול בלבד. באמצע מרץ בוצעו מספר משימות של פיזור עלוני תעמולה מעל ערי חבל הריין, אך מלבד זאת נערכה רק פעילות מועטה עד המתקפה הגרמנית על צרפת וארצות השפלה במאי[9].
המתקפה הגרמנית החלה בבוקר 10 במאי 1940, ומשעות הצהריים (ולאחר העיכוב המתמשך באישור הפיקוד הצרפתי לפעול) יצאו טייסי הבאטל למשימות הפצצה טקטית בגובה נמוך עם פצצות בעלות השהייה של 11 שניות לפני הפעלתן, כנגד טורי הוורמאכט שפלשו ללוקסמבורג. הגובה הנמוך בו טסו וחוסר היכולת לספק לטייסות הבאטל ליווי מטוסי קרב, הפך אותם לפגיעים לאש נגד מטוסים מחד ולמטוסי הקרב של הלופטוואפה, מאידך. שתי המשימות הראשונות, שבוצעו ב-10 במאי 1940, הסתיימו בהפלת שלושה מתוך שמונה במשימה הראשונה ושלושה-עשר מתוך שלושים-ושניים במשימה השנייה - חמישה-עשר מפציצים שאבדו בתוך יום אחד של לחימה, וכל הנותרים ניזוקו. למחרת היום, 11 במאי, שוגרו שמונה מפציצים מטייסות 88 ו-218 ומתוכם חזר רק באטל אחד. אף שההפצצות בוצעו מגובה נמוך ביותר (עד 76 מטר) הייתה להם השפעה מועטה על הגרמנים[10].
ב-11 במאי אבדו גם שישה מתוך תשעה מטוסי באטל של חיל האוויר הבלגי בניסיון לפגוע בגשרים שחצו את תעלת אלברט מערבית למאסטריכט, ובכך לבלום את ההתקדמות הגרמנית לעבר בריסל. למחרת תקפו חמישה מטוסי באטל שאוישו במתנדבים מטייסת 12 (שכונתה "The dirty dozen"; "שנים-עשר המלוכלכים") את אותם גשרים: ארבעה הופלו והחמישי נחת נחיתת אונס סמוך לבסיסו. עיטורי צלב ויקטוריה הראשונים במלחמה הוענקו לאחר המוות לקצין התעופה דונלד גארלאנד שהוביל את מבנה המפציצים, ולנווט שלו, סמל תומאס גריי, על כך שהמשיכו לתקוף לנוכח אש כבדה של הגרמנים. איש הצוות השלישי, המקלען האחורי לורנס ריינולדס, לא שותף בקבלת העיטור. אף שהצליחו לגרום נזק לאחד הגשרים, הקימו הגרמנים במהירות גשר פונטון במקומו[11].
בשעות הבוקר המוקדמות של 14 במאי, תקפו עשרה מטוסי באטל מטייסות 103 ו-150 גשרי פונטון באזור סדאן וביצעו את משימתם ללא אבדות; לא הייתה נוכחות מטוסי אויב, והטקטיקה של התקרבות למטרה בגובה נמוך נזנחה, כך שצומצם הסיכון מאש נ"מ. לנוכח הפריצה הגרמנית בסדאן נעשה ניסיון נואש לעצור את צליחת נהר המז, ובשעות אחר הצהריים של 14 במאי יצא כוח התקיפה הקדמי להתקפה כוללת באמצעות כל המטוסים שעמדו לרשותו נגד ראש הגשר בסדאן, אך הפעם היו התוצאות שונות: המפציצים נתקלו בהתנגדות חזקה מצד מטוסי קרב וספגו אבדות כבדות:
| מס' טייסת | מס' מפציצים שיצאו למשימה | מפציצים שאבדו |
|---|---|---|
| 12 | 5 | 4 |
| 88 | 10 | 1 |
| 103 | 8 | 3 |
| 105 | 11 | 6 |
| 142 | 8 | 4 |
| 150 | 4 | 4 |
| 218 | 11 | 10 |
| 226 | 6 | 3 |
| 114,139 (בלנהיים) | 8 | 5 |
מכוח התקיפה, שמנה 63 מטוסי באטל ו-8 בלנהיים, אבדו 40, מתוכם 35 באטל. היה זה אחוז האבדות הגבוה ביותר שספג חיל האוויר המלכותי במהלך משימות מסוג זה[12]. לאחר מכן עברו מטוסי הבאטל למשימות ליליות, שהפחיתו את משמעותית את כמות האבדות, אך בשל היעדר אמצעים היו ההפצצות בלתי יעילות לחלוטין[13].
ב-15 ביוני פונו אחרוני המטוסים שהשתייכו לכוח התקיפה הקדמי בחזרה לבריטניה. כמעט 200 מטוסי באטל אבדו במהלך שישה שבועות, ו-99 מתוכם אבדו בין 10 ל-16 במאי. לאחר החזרה מצרפת המשיך חיל האוויר המלכותי להישען על הבאטל למשימות הפצצה למשך תקופה קצרה. הקבוצה האווירית מס' 1, אליה צורפו ארבע טייסות חדשות שהורכבו מטייסים פולנים גולים, צוידה שוב במטוסי באטל, ונטלה חלק במשימות ליליות נגד הספינות שרוכזו בנמלי תעלת למאנש לקראת מבצע ארי הים. הפעולה המבצעית האחרונה בוצעה בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר 1940 על ידי הטייסת הפולנית 301 שהפציצה את בולון-סור-מר, וטייסות 12 ו-142 שהפציצו את קאלה. זמן קצר לאחר מכן הצטיידה הקבוצה האווירית מס' 1 מחדש במפציצים יעילים יותר מדגם ויקרס ולינגטון, אך מטוסי באטל המשיכו לפעול ב-1941 בשירות טייסות 88 ו-226 בצפון אירלנד וטייסת 98 באיסלנד, במשימות סיור ימי[12].
באותה תקופה, הצטייד חיל האוויר הדרום-אפריקאי במספר מטוסי באטל, ובאוגוסט 1940 שירתו לפחות ארבעה מהם בטייסת 11, הוטסו צפונה, והופעלו נגד האיטלקים במהלך המערכה במזרח אפריקה במשימות הפצצה וסיור עד תחילת 1942[12]. בעוד שמטוסי הבאטל באירופה ניצבו בפני מטוסי קרב גרמניים מודרניים במספרים גדולים וספגו אבדות כבדות כתוצאה מכך, התעמתו טייסי הבאטל הדרום-אפריקאיים מול מספר קטן יותר של מטוסים איטלקיים דו-כנפיים ישנים (CR.42 ו-CR.32), מה שאפשר להם לתרום בצורה יעילה יותר למערכה. אבדות נגרמו בעיקר כאשר ניצלו מטוסי הקרב האיטלקיים את גורם ההפתעה מעל מטרות ברורות (כגון נמלים ושדות תעופה), וצללו לעבר המפציצים במהירות רבה מגובה רב על מנת להפילם ביעף הצליפה הראשון[14][15].
השירות המבצעי האחרון של הבאטל באירופה התבצע במהלך מלחמת איטליה–יוון, מסוף 1940 ועד אפריל 1941, בשירות חיל האוויר המלכותי ההלני[16]. כתריסר מפציצים נטלו חלק במשימות הפצצה משניות נגד ריכוזי חיל רגלים. מרבית המטוסים היווניים הושמדו בעודם על הקרקע במהלך תקיפות של הלופטוואפה על שדות התעופה של טאנגארה (Tanagra) וטאטואי (Tatoi) צפונית לאתונה, מסוף מרץ ועד אמצע אפריל 1941.
באביב 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הזמינה ממשלת פולין 100 מטוסי באטל אך הם לא סופקו עד תחילת המלחמה. משלוח ראשון של 22 מטוסים נשלח בדרך הים בתחילת ספטמבר 1939 על גבי שתי ספינות ונועד להגיע לנמל קונסטנצה שברומניה, בעלת בריתה של פולין, שם המתינו לקבלם צוותי אוויר פולניים. הספינות נעצרו באיסטנבול בשל כיבושה של פולין, והמטוסים הועברו לידי חיל האוויר המלכותי.
תפקידים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבאטל נעשה שימוש נרחב כפלטפורמה להרכבת מנועים ניסיוניים, ולפחות שבעה דגמי מנועים הותקנו בכתשעה מטוסים. המרשים מביניהם היה הפיירי פרינס, בעל 2,000 כוחות סוס, שטיסות הניסוי שלו החלו ב-30 ביוני 1939, ובסוף 1941 אף הועבר לארצות הברית לבחינת ביצועיו, שם צבר כ-250 שעות טיסה[17].
הבאטל תפקד בצורה טובה כאשר שימש כמטוס אימון בגרסה מוסבת, בעלת אמצעי שליטה כפולים בתוך תאי טייס נפרדים, אשר כונתה באטל T, וגרסה שכונתה באטל TT, אשר צוידה בכננת ושימשה לגרירת מטרות לאימון תותחנים. הבאטל שירת כמטוס אימון בחיל האוויר המלכותי, חיל האוויר המלכותי האוסטרלי, חיל האוויר המלכותי הקנדי וחיל האוויר הדרום-אפריקאי. החל מאוגוסט 1939 הוצבו 802 מטוסי באטל בקנדה כחלק ממצבת המטוסים של תוכנית אימוני האוויר של חבר העמים הבריטי. מרבית המטוסים שימשו לאימוני הפצצה ותותחנות, ומספר קטן שירת כגוררי מטרות. במספר מטוסים הותקן צריח מדגם בריסטול סימן I במקום תא הטייס האחורי, לאימוני תותחנות מתוך צריח מסתובב[18].
הבאטל הוצא מהשירות בקנדה ב-1945, אך הוסיף לשרת בתפקידים משניים בחיל האוויר המלכותי האוסטרלי עד 1949[19].
גרסאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מפציץ לשעות היום פיירי
- אב טיפוס (K4303)
- באטל סימן V/VI/III/II/I
- גרסת מפציץ תלת-מושבית. גרסת ייצור ראשונה צוידה במנוע בוכנה פנימי מסוג רולס-רויס מרלין סימן I, בעל 1,030 כ"ס וסומנה על פי גרסת המנוע. הגרסאות העוקבות סומנו באותו אופן.
- באטל T
- מטוסי באטל מגרסאות שונות שעברו הסבה לגרסת מטוס אימון לאחר מאי 1940.
- באטל T סימן I
- מטוסי באטל מגרסאות שונות שעברו הסבה לגרסת מטוס אימון בעל צריח אחורי לאחר מאי 1940.
- באטל T סימן II
- באוקטובר 1940 הוסב באטל סימן I (מס' R4739) שהשתייך לחיל האוויר המלכותי הקנדי לגרסת אב טיפוס עם מנוע בעל 840 כ"ס מסוג רייט-ציקלון R-1820-G38. הגרסה פותחה כגיבוי לאפשרות שאספקת מנועי רולס-רויס מרלין לא תהיה עוד אפשרית. תסריט זה לא התממש ורק מטוס זה, בעל צריח אימון אחורי, הוסב[18].
- באטל TT
- מטוסי באטל מגרסאות שונות שעברו הסבה לגרסת מטוס לגרירת מטרות לאחר מאי 1940. כ-100 יחידות הוסבו.
- באטל TT סימן I
- גרסת גורר מטרות. גרסת הייצור האחרונה, ממנה נבנו 226 יחידות.
שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבאטל שירת במדינות הבאות:
אוסטרליה - 366 מטוסים[19].
אירלנד - הוחרם באטל גורר מטרות שנחת בשטח אירלנד בשל טעות בניווט ב-24 באפריל 1941. נותר בשירות חיל האוויר האירי עד שיצא משימוש ב-3 במאי 1946[17].
בלגיה - 18 מטוסי באטל נבנו בבלגיה ברישיון על ידי חברת אוויון-פיירי המקומית, בעלי מנוע מרלין סימן III. שירתו בשתי טייסות (מס' 5 ומס' 7) החל מראשית 1938[20].
דרום אפריקה - כ-340 מטוסים.
הודו הבריטית
הממלכה המאוחדת - כ-26 טייסות בחיל האוויר המלכותי ומטוסים נוספים בשירות זרוע האוויר של הצי המלכותי.
טורקיה - 29 מטוסים נמכרו באמצע 1939[21].
ממלכת יוון - 12 מטוסים.
פולין - חיל האוויר הפולני הגולה הפעיל ארבע טייסות במסגרת חיל האוויר המלכותי.
קנדה - 802 מטוסים[18].
מפרט טכני (באטל סימן II)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפיינים כלליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צוות: 3
- אורך: 12.91 מטר
- מוטת כנפיים: 16.46 מטר
- גובה: 4.72 מטר
- שטח כנף: 39.2 מ"ר
- משקל ריק: 3,015 ק"ג
- משקל מקסימלי: 4,895 ק"ג
- מנוע: בוכנה, 1 x רולס-רויס מרלין סימן II מקורר-נוזל V-12, 1,030 כ"ס
ביצועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מהירות מקסימלית: 413 קמ"ש בגובה 4,600 מטר
- טווח: 1,610 ק"מ
- סייג רום: 7,620 מטר
- מהירות נסיקה לגובה 1,520 מטר: 4 דקות ו-6 שניות
חימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Moyes, Philip J. R. Aircraft Profile No. 34: The Fairey Battle. Profile Publications Ltd.; 1st edition 1965. ASIN B0007JGIFU.
- Richards, Denis. Royal Air Force 1939–1945: Volume I, The Fight At Odds. London: HMSO, 1953.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Austin & Longbridge Aircraft Production
- Brackx, Daniel. "Fairey Battle I" (אורכב 16.06.2020 בארכיון Wayback Machine). Belgian-Wings
- Fairey Battle, RAF Homepage
- Fleet Air Arm Archive
- Rickard, J. "Fairey Battle". historyofwar.org
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חיל האוויר של פולין החופשית במסגרת חיל האוויר המלכותי
- ^ 1 2 3 Fredriksen, John C. International Warbirds: An Illustrated Guide to World Military Aircraft, 1914-2000. ABC-CLIO, 2001. ISBN 1576073645. עמוד 107
- ^ 1 2 3 History of War
- ^ Moyes, עמוד 3
- ^ Moyes, עמודים 3-5
- ^ Mason, Francis K. The British bomber since 1914. Naval Institute Press, 1994. ISBN 1557500851. עמוד 286
- ^ 1 2 Moyes, עמוד 6
- ^ Niehorster, British and Dominion Air Forces - Order of Battle, Royal Air Force Bomber Command Advanced Air Striking Force, September 3 1939
- ^ 1 2 Moyes, עמוד 7
- ^ Richards, עמודים 113-114
- ^ Richards, עמודים 116-118
- ^ 1 2 3 Moyes, עמוד 8
- ^ Richards, עמוד 126
- ^ Gustavsson,Håkan. "Sergente Maggiore Athos Tieghi". Håkans aviation page
- ^ Gustavsson,Håkan. "Capitano Ugo Drago." Håkans aviation page
- ^ Niehorster, Royal Hellenic Air Force - Order of Battle, 6 April 1941
- ^ 1 2 Moyes, עמוד 10
- ^ 1 2 3 Moyes, עמוד 9
- ^ 1 2 Moyes, עמודים 9-10
- ^ Moyes, עמוד 12
- ^ Moyes, עמודים 8-9