פילה (מצרים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונומנטים הנוביים מאבו סימבל לפילה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Temple of Isis in Philae.jpg
המקדש לאיזיס על גבי האי אגילקיה
מדינה מצריםמצרים  מצרים
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 1, 3, 6
קואורדינטות 24°01′15″N 32°53′22″E / 24.020833333333°N 32.889444444444°E / 24.020833333333; 32.889444444444 
Lepsius-Projekt tw 1-2-104-2.jpg
מפת האי פילה עם תוכנית של רצפת מקדש איזיס
עמודי פילה
שרטוט תוכנית מתחם מקדש איזיס, כפי ששורטט בין השנים 1910–1914

פילה (ביוונית: Φιλαί, בערביתفيله) הוא מתחם מקדש מצרי עתיק ואתר ארכאולוגי השוכן כיום על אי באגם שנוצר בין סכר אסואן הנמוך במעלה הזרם של סכר אסואן הגבוה ואגם נאצר במצרים. מקומה המקורי של פילה היה ליד האשד הראשון על הנילוס במצרים העליונה, 8 ק"מ במורד הזרם מדרום לאסואן.[1] אזור זה של האשד וסביבתו הוצפו עם התחלת בנייתו של סכר אסואן הנמוך בשנת 1902. כדי להציל את המקדש, הוא פורק והוקם מחדש באי אגילקיה (אנ') שנמצא בסמוך, כחלק מפרויקט של אונסק"ו בנוביה להצלת אתרים ארכאולוגים לפני השלמת סכר אסואן הגבוה. המקדש והאתרים בפילה, נחשבו כאתרים המפורסמים ביותר, מתוך רשימת אתרים בסיכון כתוצאה מבניית סכר אסואן.[2]. ב-1979 הוכרז האי כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילה לפני 1923, אוסף גודייר
חלקו הפנימי של המקדש, ציור משנת 1800 מתוך Description de l'Égypte

פילה מוזכרת בכתביהם של היסטוריונים עתיקים כמו: סטראבוןדיודורוס סיקולוסתלמי האסטרונוםסנקה ופליניוס הזקן. זה היה השם שבו התייחסו לשני איים קטנים בקו רוחב 24 מעלות צפון, מעל האשד הראשון באסואן. המרחק בין שני האיים האלה ואסואן היה 100 ק"מ. האי עליו שכן מתחם המקדש היה באורך 380 מטר ורוחב 120 מטר. האי היה בנוי מאבן סיאניט עם מצוקים תלולים. קיר הקיף את המתחם בפסגה.

האי פילה נחשב אחד מאתרי הקבורה של האל אוסיריס, הוא נחשב כמקום קדוש על ידי המצרים הצפון והנובים בדרום. זה נחשב חילול הקודש לגור שם, למעט הכהנים. על פי המסורת בעת העתיקה, ציפורים לא עפו מעליו, ודגים לא שחו לחופיו. בתקופה התלמיית חל שינוי, ומבקרים רבים הגיעו לאי חלקם למטרות חילוניות, עד שהכוהנים התלוננו באוזני תלמי השמיני (המאה ה-2 לפנה"ס) תוך בקשה לאסור במקום פעילות ציבורית, לפחות למנוע ממבקרים לגור שם על חשבונם. העתירה הזאת למלך התלמיי נחקקה בכתב יווני וכתב הירוגליפי על גבי האובליסק מפילה (אנ') שנלקח מהאי לאנגליה במאה ה-19, על ידי החוקר האנגלי וילאם ג'ון בנקס (אנ'). נעשתה השוואה בין הכתב ההירוגליפי שלו לכתוב על גבי אבן רוזטה, והכתובת השלמה יחסית סייעה ללטש עוד יותר את משמעותם של סימני כתב החרטומים שהופיעו, ככל הנראה, על החלקים האבודים מאבן רוזטה.

האיים של פילה שימוש בנוסף למתחם מקדש ומשכם כוהנים, גם כמרכז סחר בין מרואה ששכנה בנוביה בדרום כ-200 ק"מ צפונית לחרטום, לממפיס ששכנה בצפון בדלתת הנילוס. בגלל אשדות מפלי הנילוס, הסחורה הובאה לפילה או לאסואן ושם החליפו הסוחרים ביניהם את הסחורות.

מחצבות הגרניט בקרבת פילה משכו אוכלוסייה גדולה של חוצבים ובנאים, וכדי להקל עליהם את התנועה, נחצבו דרכים על הגדה המזרחית של הנילוס. חלק מהדרכים עדיין קיים.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילה במאה ה-19. אוסף מוזיאון ברוקלין
הפילון בכניסה למקדש, לפני 1923
הקיוסק של טראיאנוס כפי שמופיע בספרה של אמליה אדוארדס - "A Thousand Miles up the Nile" מ-1890

שני האיים התייחדו בעושר אדריכלי רב, המאופיין בשילוב של אדריכלות מצרים עם השפעות הלניסטיות. בתקופות שונות נבנו בהם אנדרטאות רבות, מהתקופה הפרעונית ועד התקופה הרומית. מבני המקדש החשובים שכנו בדרום האי הקטן.

המבנה העתיק ביותר ששרד על גבי האי, היה המקדש לאלה איזיס, שנבנה על די המלך נכתנבו הראשון (362-380 לפנה"ס). הגישה למבנה נעשתה מהנילוס דרך אכסדרה כפולה.

רוב השרידים האחרים הם מתקופת מצרים התלמיית, בעיקר מתקופתם של תלמי השני (המאה ה-3 לפנה"ס), תלמי החמישי ותלמי השישי (המאה ה-2 לפנה"ס). נמצאו גם שרידים רבים מהתקופה הרומית לכבודם של האלים אמון-אוסיריס.

בחזית הפרופילאה (מבנה שער מונומנטלי) שכנו שני פסלי ענק של אריות שנחצבו מגרניט. מאחוריהם ניצבו שני אובליסקים בגובה של 13 מטר כל אחד. הפרופילאה הייתה גדולה מאד ובעלת צורה של פירמידה.

בהמשך לכניסה לחצר המרכזית, ניצבו מקדשים קטנים, שאחד מהם הוקדש לאיזיס, חתחור ומבחר של אלים נוספים שקשורים בנושא המיילדות. המקדש כוסה בפסלים המציגים את לידתו של תלמי השישי מתחת לדמותו של האל הורוס. במקדש מוצג גם בהרחבה סיפורו של האל אוסיריס, על ידי תגליפים על קירות המקדש. שני התאים הפנימיים עשירים בדימויים סמליים.

המונומנטים בשני האיים מעידים על שרידותה של האמנות המצרית, זמן רב לאחר שאחרון הפרעונים הפסיק למלוך. שרידים אלה סבלו במשך השנים מהשחתות במיוחד על רקע קנאות דתית בתקופת הנצרות הקדומה, ולאחר מכן בהתאם למדיניות של איקונוקלאזם תוך התחנפות לחצר הביזנטית, באמצעות הרס של פסלים ותגליפים.

בקצה הדרומי של הדרומוס (שדרת כניסה המובילה לבניין) של המקדש הגדול, שכן מקדש קטן יותר, שכנראה הוקדש לאלה חתחור, מהמקדש שרדו מספר עמודים שנשאו את ראשה של חתחור. האכסדרה כללה שנים עשר עמודים: ארבעה בחזית ושלושה בעומק המקדש. הכותרות שלהם כללו שילובים שונים של ענף עץ תמר, ענפי עץ דום מצרי ופרח לוטוס. הכותרות והפסלים על העמודים נצבעו בצבעים עזים, אשר שרדו בגלל יובש המדבר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הפרעונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי פילה הפך למקום בולט בהיסטוריה של מצרים העתיקה רק בתקופת השושלת ה-25, בשנת 700 לפנה"ס לערך. המקדש הקדום ביותר ששרד באתר הוא מהמאה ה-4 לפנה"ס. הוא נבנה בתקופת השושלת השלושים לאלה חתחור בימי נכתנבו הראשון ונכתנבו השני,[1]

שמו העתיק של האי הקטן היה פילאק, שמשמעותו היא הקצה שסימל את קצה גבולה הדרומי של מצרים העתיקה. במקום שהיה הגבול הדרומי של הממלכה, הציבו פרעוני מצרים חיל מצב חזק.

התקופה ההלניסטית-רומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי פילה היה מרכז דתי חשוב בתקופה התלמיית, וגם בתקופה הנוצרית הקדומה. בתקופה ההלניסטית נמצא במקום מחנה של חיילים מוקדוניים, ובהמשך בתקופה הרומית לחיילים רומיים. המקדש העיקרי על גבי האי, לאלה איזיס, נבנה בתקופת בית תלמי. מקדשים אחרים הוקדשו לאלים אחרים כמו חתחור והורוס. להערכת האגיפטולוגים, המקדש בפילה היה המקום האחרון שבו המשיכו לעבוד את אלי הדת המצרית, והטקסט האחרון בכתב חרטומים נכתב בפילה בסוף המאה ה-4 לספירה.

המקדש בפילה נסגר רשמית במאה ה-6 לספירה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון (527–565 לספירה).[1] פילה היה מקום מושבם של מאמיני הדת הנוצרית במקביל למאמיני הדת המצרית. במקום נמצאו שרידים של כנסייה נוצרית. בחלק מההיכלות הפנימיים בתוך המקדש, נמצאו עקבות של ממצאים שנועדו לשרת בתקופות שונות את האמונה באוזיריס ואת האמונה בישו.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי פילה משך תשומת לב רבה במאה ה-19. בשנות ה-20 של המאה ה-19, ביקר באי האגיפטולוג והאוצר ג'וזף בונני (אנ'). בשנים 1873–1874 ביקרה במקום הסופרת אמליה אדוארדס. בהמשך, לאורך התקופה הוויקטוריאנית, הפכה התיירות לאי פילה להיות פופולרית.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית סכר אסואן הנמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1902 הושלמה על ידי הבריטים בניית סכר אסואן הנמוך על הנילוס. הסכר הביא לעליית המים באגם שנוצר מדרומו, ובכך הועמדו בסכנת הרס אתרים עתיקים רבים. המקדש של פילה החל לשקוע מתחת לגובה פני מי הנילוס. הסכר הוגבה פעמיים, בפעם הראשונה בין השנים 1907–1912 ובפעם השנייה בין השנים 1929–1934. האי פילה היה כמעט תמיד מוצף במים, למעט החודשים יולי-אוקטובר, בהם נפתח שער הסכר לזרימת מים מסיבית יותר.

כבר אז הוצע להעביר את המקדשים בחלקים למקום אחר, בין המקומות שהוצעו היו איים סמוכים כמו ביג'ה (Bigeh) והאי יב. במקום העברה, חוזקו יסודות המקדשים ומבנים אדריכליים אחרים. למרות חיזוק המבנים, נגרם נזק לצומח המיוחד וכן צבעם של התבליטים נשטף. בנוסף, המקדשים התמלאו בטין סחף ופסולת שהגיעה מהנילוס.

מיזם ההצלה של המקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקדשים הצליחו לשרוד במצב טוב מהעת העתיקה, אבל עם כל הצפה מצבם החמיר. בשנות ה-60 של המאה ה-20, שליש מהמבנים היה שקוע במים לכל אורך השנה.

ב-1960 יזמה אונסק"ו פרויקט של הצלה של המבנים על האי מהצפת מי הנילוס שהלכו וגאו. בתחילה חשבו לבנות 3 סכרים כדי ליצור סביב האי אגם קטן שבו גובה המים יהיה נמוך יותר. בתחילה בנו סכר עצירה גדול שנבנה משתי שורות של לוחות של פלדה, כשביניהן הוכנס מיליון מטר מעוקב של חול. כל המים שחילחלו מבעד הלוחות נשאבו.

בשלב הבא נוקו כל המונומנטים ונלקחו מידותיהם באמצעות שימוש בשיטה של פוטוגרמטריה. שיטה זאת אפשרה לאחר מכן לשחזר במדויק את המבנים על פי גודלם המקורי כפי שנבנו בעת העתיקה. לאחר מכן פורק כל מבנה לכ-40,000 יחידות, שהועברו אל האי אגילקיה שנמצא במרחק 500 מטר מהאי המקורי, כשהם מוצבים במקום גבוה יותר.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה פנורמית של המקדש באי אגילקיה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פילה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]