פרנק-ואלטר שטיינמאייר

פרנק-ואלטר שטיינמאייר
Frank-Walter Steinmeier

שטיינמאייר, ינואר 2022
שטיינמאייר, ינואר 2022
לידה	5 בינואר 1956 (בן 70) דטמולד, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה המערבית
מדינה
מקום מגורים	Saaringen ברלין צלנדורף
השכלה	אוניברסיטת גיסן
עיסוק	פוליטיקאי
תארים	Dr. iur.‎
מפלגה	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה
השקפה דתית	Evangelical Church in Berlin, Brandenburg and Silesian Upper Lusatia
בת זוג	אלקה בודנבנדר (מאז 1995)
ילדים	Merit Steinmeier
מספר ילדים	1
פרסים והוקרה	אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (21 במרץ 2006) צלב גדול של לגיון הכבוד מסדר ההצטיינות הלאומי מסדר סטארה פלנינה אביר מסדר הפיל (10 בנובמבר 2021) פרס איגנץ בוביס (2016) הצלב הגדול של מסדר הצלב הכפול הלבן (17 בנובמבר 2017) מסדר פרו מריטו מליטנזי המסדר המלכותי של השרפים מסדר מקאריוס השלישי מסדר האריה של הולנד מסדר אריה הזהב של בית נסאו מסדר ההצטיינות יוצאת הדופן של סלובניה (23 בספטמבר 2022) מסדר האמבט עיטור הכוכב של רומניה Order of Merit of the Ministry of Foreign Affairs (2017) מסדר הבז קצין בכיר בלגיון הכבוד (26 בינואר 2017) אות הצלב המוזהב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית (2016) הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות המלכותי הנורווגי (15 באוקטובר 2007) הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של פורטוגל (2 במרץ 2009) אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (19 במרץ 2017, 2017) הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (17 בספטמבר 2018) צווארון מסדר הנסיך אנריקה (1 במרץ 2018) הצלב הגדול עם הצווארון של מסדר שלושת הכוכבים (19 בפברואר 2019) קולר מסדר איזבלה הקתולית (2022)
חתימה
נשיא גרמניה ה־12 19 במרץ 2017 – מכהן (8 שנים ו־10 חודשים) → יואכים גאוק
סגן הקנצלרית ה־14 21 בנובמבר 2007 – 27 באוקטובר 2009 (שנתיים) תחת הקנצלרית אנגלה מרקל → פרנץ מונטפריג גידו וסטרוולה ←

פרנק-ואלטר שטיינמאייר (בגרמנית: Frank-Walter Steinmeier; נולד ב-5 בינואר 1956) הוא נשיא גרמניה החל ממרץ 2017. כיהן כשר החוץ של גרמניה בממשלות אנגלה מרקל (2005–2009, 2013–2017) וכסגן-קנצלר (2007–2009). שטיינמאייר הוא חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), בעל תואר דוקטור במשפטים והיה בעבר עובד מדינה. הוא היה עוזרו הקרוב של גרהרד שרדר כאשר שרדר היה שר נשיא סקסוניה התחתונה במהלך רוב שנות ה-90, ושימש כראש המטה של שרדר משנת 1996. כאשר שרדר הפך לקנצלר גרמניה ב-1998, מונה שטיינמאייר לתת-שר החוץ. בשנים 1999 עד 2005 כיהן כראש מטה הקנצלר.

לאחר הבחירות הפדרליות ב-2005, הפך שטיינמאייר לשר החוץ בממשלת הקואליציה הגדולה הראשונה של אנגלה מרקל, ומשנת 2007 כיהן בנוסף בתפקיד סגן הקנצלר. ב-2008 כיהן לזמן קצר כיושב ראש ממלא מקום של מפלגתו. הוא היה מועמד ה-SPD לקנצלר בבחירות הפדרליות של 2009, אך מפלגתו הפסידה בבחירות והוא עזב את הקבינט הפדרלי כדי להיות מנהיג האופוזיציה. לאחר הבחירות הפדרליות ב-2013, הוא שוב הפך לשר לענייני חוץ בקואליציה הגדולה השנייה של מרקל. בנובמבר 2016 הוא הוכרז כמועמד לנשיא גרמניה של הקואליציה השלטת, המורכבת ממפלגה משלו וה-CDU/CSU, וכך הפך לנבחר הנבחר, שכן הקואליציה החזיקה ברוב גדול בוועידה הפדרלית. הוא עזב את הקבינט ב-27 בינואר 2017. הוא נבחר לנשיא על ידי הוועידה הפדרלית ב-12 בפברואר 2017 עם 74% מהקולות. ב-13 בפברואר 2022, הוא נבחר מחדש על ידי הוועידה הפדרלית לכהונה שנייה ואחרונה עם 78% מהקולות.

ביוגרפיה

שטיינמאייר נולד בשנת 1956 בדטמולד שבמדינת נורדריין-וסטפאליה. תחילה למד משפטים והחל לעבוד כפרקליט ועוזר מרצה למדעי המדינה. הוא נכנס לפוליטיקה בשנת 1993 כאשר הפך ליועץ התקשורת של ראש ממשלת סקסוניה-תחתונה, גרהרד שרדר. כאשר שרדר נבחר לכהן כקנצלר גרמניה כעבור חמש שנים, עבר שטיינמאייר לפעילות בזירה הלאומית והחל מתקדם בסולם התפקידים.

קריירה פוליטית

שטיינמאייר כיהן תחילה כסגן שר במשרד הקנצלר, ובשנת 1999 החליף את בודו הומבך בתפקיד ראש לשכת הקנצלר. במסגרת תפקיד זה היה אחראי על הפעלת סוכנים של שירות הביון הפדרלי הגרמני בבגדאד שמסרו לצבא ארצות הברית מידע חיוני אודות הכוחות העיראקיים ערב מלחמת עיראק בשנת 2003, וזאת אף על פי שמפלגתו עשתה הון פוליטי מההתנגדות למלחמה. היה לו גם תפקיד מרכזי ביישום רפורמות שפגעו במדינת הרווחה הגרמנית.

לאחר הבחירות בשנת 2005 הוא מונה לכהן כשר החוץ בממשלת האחדות שהקימה אנגלה מרקל. בתפקיד זה נקלע לכמה עימותים עם הקנצלרית בנוגע לסגנון הדיפלומטי. שטיינמאייר התנגד לכמה צעדים הפגנתיים של מרקל, כגון פגישתה עם הדלאי לאמה טנזין גיאטסו, וסבר, כפי שניסחו זאת מקורביו, שמדובר ב"מדיניות חוץ של חלונות ראווה" ושגישה של דיפלומטיה שקטה הרחק מאור הזרקורים תוכל לסייע טוב יותר למעמדה של גרמניה.

שטיינמאייר נבחר בשנת 2008 למועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לתפקיד הקנצלר לאחר התפטרותו של יו"ר המפלגה קורט בק. הוא נבחר גם ליו"ר המפלגה.

הוא הוביל את מפלגתו לתבוסה הקשה ביותר שלה מאז מלחמת העולם השנייה. התבוסה בבחירות הובילה להקמת קואליציה ימנית-שמרנית של הקנצלרית החדשה-ישנה אנגלה מרקל עם הליברלים החופשים בראשותו של מי שעמד באותם ימים בראשות המפלגה – גידו וסטרוולה.

לאחר הפסדו בבחירות הכלליות לבונדסטאג הודיע שטיינמאייר כי אינו פורש מהפוליטיקה. מעת השבעת ממשלת מרקל השנייה הוא כיהן כיו"ר האופוזיציה וכיו"ר הסיעה הסוציאל-דמוקרטית בבונדסטאג. שטיינמאייר היה דמות מובילה במפלגתו לקראת הבחירות לבונדסטאג (2013) ולאור כינון ממשלת הקואליציה עם אנגלה מרקל זכה לכהן כשר החוץ, בפעם השנייה, מטעם מפלגתו. בשלהי 2016 עלה שמו כמועמד הקואליציה הגרמנית להחליף את יואכים גאוק כנשיא גרמניה. לאחר שהקואליציה בחרה באופן רשמי את שטיינמאייר להיות למועמדה עזב את הממשלה במהלך ינואר 2017 והתפטר מתפקידו כשר החוץ הגרמני. החליף אותו בתפקידו יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וסגן הקנצלרית, זיגמר גבריאל, שכיהן עד אז כשר הכלכלה הגרמני.

ב-12 בפברואר 2017 נבחר שטיינמאייר לנשיא, וב-19 במרץ 2017 החלה כהונתו.

ב-13 בפברואר 2022 הוא נבחר לנשיא בפעם השנייה.

קישורים חיצוניים

• פרנק-ואלטר שטיינמאייר, ברשת החברתית פייסבוק
• פרנק-ואלטר שטיינמאייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אסף אוני, הפלונטר של שטיינמאייר, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2008