אנגלה מרקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנגלה מרקל
Angela Dorothea Merkel
Angela Merkel - Juli 2010 - 3zu4 cropped.jpg
אנגלה מרקל
לידה 17 ביולי 1954 (בת 63)
המבורג, גרמניה המערבית
מדינה גרמניהגרמניה  גרמניה
השכלה האקדמיה הגרמנית למדעים בברלין, אוניברסיטת לייפציג עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית, פיזיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה

התעוררות דמוקרטית (1990–1989)

מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי
(1990-הווה)
דת הכנסייה האוונגליקנית בגרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן-זוג

אולריך מרקל (1977-1982)

יואכים זאואר (1988-היום)
קנצלרית גרמניה ה-8
תקופת כהונה 22 בנובמבר 2005 (12 שנים)
הקודם גרהרד שרדר
מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית
תקופת כהונה 10 באפריל 2000 (17 שנים)
הקודם וולפגנג שויבלה
שרת איכות הסביבה
תקופת כהונה 17 בנובמבר 1994 – 26 באוקטובר 1998 (4 שנים)
הקודם קלאוס טופר
הבא יורגן טריטין
תחת קנצלר הלמוט קוהל
שרת הנשים והנוער
תקופת כהונה 18 בינואר 1991 – 17 בנובמבר 1994 (3 שנים ו-43 שבועות)
הקודם אורסולה להר
הבא קלאודיה נולט
תחת קנצלר הלמוט קוהל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנגלה דורותיאה מרקלגרמנית: Angela Dorothea Merkel, להאזנה (מידע · עזרה); נולדה ב-17 ביולי 1954) היא קנצלרית גרמניה הנוכחית. עומדת בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU), השולטת בגרמניה. היא נכנסה לתפקידה ב-22 בנובמבר 2005, לאחר שניצחה בבחירות שנערכו ב-30 במאי באותה שנה. בבחירות אלה היא ניצחה ברוב זעום את מפלגת ה-SPD, בהנהגת גרהרד שרדר. היא ניצחה גם בשלוש הבחירות הבאות שנערכו ב-2009, 2013 ו-2017. היא האישה הראשונה בהיסטוריה של גרמניה, המכהנת בתפקיד הקנצלר. היא גם הראשונה מבין הקנצלרים שגדלה בגרמניה המזרחית, והראשונה מביניהם שנולדה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

במהלך שנות כהונתה, ובייחוד לאחר פרוץ משבר ההגירה באירופה, הפכה למנהיגה בולטת וחשובה בהנהגת היבשת. מדיניותה בנושא ההגירה קנתה לה מתנגדים עזים וקולניים, כמו גם תמיכה בינלאומית רבה.

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגלה דורותיאה קאזנר (Kasner) נולדה ב-17 ביולי 1954 בהמבורג, גרמניה המערבית, להורסט והרלינד קאזנר. יש לה אח ואחות צעירים ממנה.

אביה, הורסט קאזנר (אנ')‏ (1926–2011), נולד בשכונת הפועלים וודינג בצפון ברלין, ללודוויג קאזנר (אנ'), מהגר פולני משלזיה, שנולד בעיר פוזן ומרגרתה, גרמניה מברלין. השניים נפגשו בברלין, נישאו, השתקעו בה וסמוך אחר כך, ב-1930 שינו את שם משפחתם קאז'מירצ'אק (Kaźmierczak), לשם בעל הצליל הגרמני, קאזנר. לודוויג, הסב, עבד בברלין כשוטר עד מותו ב-1959. הורסט, אביה של מרקל גדל בשכונת פנקו, סמוך לשכונת הולדתו, בצפון-מזרח העיר.[1]

אמה של מרקל, הרלינד ינטש (Herlind Jentzsch), נולדה ב-1928 בדנציג (כיום גדאנסק בפולין) והייתה מורה לאנגלית ולטינית. אביה, סבה של מרקל היה הפוליטיקאי וילי ינטש (אנ') ואמה, סבתה של מרקל, גרטרוד דראנגה הייתה בתו של אמיל דראנגה (אנ'), פקיד בעיריית אלבינג (כיום אלבלונג בפולין).

הדת מילאה תפקיד חשוב במעבר של משפחת קאזנר לגרמניה המזרחית. אביה נולד למשפחה קתולית, אולם זו עברה כולה ללותרניזם כשהיה ילד. מאוחר יותר הוא למד תאולוגיה לותרנית בהידלברג, ולאחר מכן בהמבורג. בשנת 1954, כשמרקל הייתה בת שלושה חודשים, אביה קיבל תפקיד כומר בכנסייה בקוויצוב (אנ'), רובע של פרלברג (אנ') בברנדנבורג, שהייתה אז חלק מגרמניה המזרחית. עקב כך, המשפחה עברה לטמפלין (אנ'), ומרקל גדלה באזור הכפרי הזה, כ-90 ק"מ צפונית לברלין המזרחית.

כמו צעירים רבים בגרמניה המזרחית, מרקל הייתה חברה בנוער הגרמני החופשי, תנועת הנוער הרשמית שהייתה בחסותה של מפלגת השלטון - מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. אף על פי שרשמית החברות בתנועה הייתה התנדבותית, אלו שבחרו שלא להצטרף נתקלו בקשיים רבים בהרשמה למוסדות להשכלה גבוהה. היא לא לקחה חלק בטקס ההגעה לבגרות החילוני "יוגנדווייהה" (אנ'), שהיה נהוג בגרמניה המזרחית באותה תקופה. במקום זה, היא עברה קונפירמציה. בבית הספר, למדה מרקל לדבר רוסית שוטפת, ואף הוענק לה פרס על הצטיינותה ברוסית ובמתמטיקה.

בין השנים 1973–1978 למדה פיזיקה באוניברסיטת לייפציג. בזמן היותה סטודנטית, השתתפה בפרויקט השיקום של המוריצבסטיי (אנ'), אותו יזמו סטודנטים כדי ליצור לעצמם מועדון ומתקן נופש בקמפוס. יוזמה כזו הייתה חסרת תקדים בגרמניה המזרחית של אותה התקופה, ותחילה נתקלה בהתנגדות מצד אוניברסיטת לייפציג. אולם בעזרת גיבוי מצד ההנהגה המקומית של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, הותר לפרויקט להמשיך. בין 1978 ל-1990 מרקל עבדה ולמדה במכון המרכזי לכימיה פיזיקלית באקדמיה הגרמנית למדעים בברלין (אנ'). במהלך התקופה הזו הפכה לחברה במזכירות "הנוער הגרמני החופשי" של האקדמיה למדעים. לדברי מרקל, היא הייתה מזכירת התרבות, תפקיד שכלל פעילויות כמו השגת כרטיסים לתיאטרון וארגון שיחות עם סופרים סובייטים שהגיעו לביקור. לאחר שהוענק לה דוקטורט בכימיה קוונטית ב-1986, היא עבדה כחוקרת ופרסמה מספר מאמרים.

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה הפוליטית של מרקל נגרמה כתוצאה מהתמוטטות המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית. כחודש לאחר נפילת חומת ברלין, החלה מרקל להיות מעורבת בתנועה הדמוקרטית הצומחת, בהצטרפה אל המפלגה החדשה "התעוררות דמוקרטית" (אנ'), שעמדה לבחירות לפולקסקאמר במסגרת "הברית למען גרמניה", רשימה של מפלגות מרכז-ימין שהיוותה את המקבילה המזרח גרמנית של הנוצרים הדמוקרטיים. לאחר ניצחון הרשימה בבחירות הכלליות בגרמניה המזרחית, 1990 (אנ'), שהיו היחידות בתולדותיה שהשתתפו בהן יותר ממפלגה אחת, מרקל מונתה לסגנית הדוברת של הממשלה, תחת לותר דה מזייר (אנ'). מרקל הרשימה אותו בהתנהלותה מול שאלות התקשורת לגבי תפקידו של וולפגנג שנור (Wolfgang Schnur), אחד ממנהיגי המפלגה, כמודיע סודי של המשטרה. באפריל 1990 "התעוררות דמוקרטית" התמזגה עם האיחוד הדמוקרטי הנוצרי (אנ'), שלאחר איחוד גרמניה מחדש התמזג עם מקבילו המערבי.

בבחירות הפדרליות בגרמניה, 1990 (אנ'), הראשונות מאז איחוד גרמניה, נבחרה מרקל לבונדסטאג במחוז הבחירה שטראלזונד - נורדפורפומרן - ריגן (אנ'). היא ניצחה בבחירות במחוז הזה בשש מערכות הבחירות הפדרליות שהתקיימו מאז. לאחר הבחירות הראשונות, היא מונתה לשרת הנשים והנוער תחת הקנצלר הלמוט קוהל, וכך, בגיל 36, הפכה מרקל לשרה הצעירה ביותר בתולדות גרמניה.[2] היא שימשה בתפקיד זה במשך שלוש שנים, וב-1994 קודמה לתפקיד שרה לענייני הסביבה וביטחון גרעיני, שהעניק לה נראות פוליטית גדולה יותר ובמה שממנה יכולה הייתה לבנות את הקריירה הפוליטית שלה. כבת-חסותו של קוהל וכשרה הצעירה ביותר בממשלתו, נהג קוהל לכנות אותה "נערתי" (mein Mädchen).

מנהיגת האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגלה מרקל, 2004
מרקל על כרזת בחירות, 2005

לאחר תבוסת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (ה-CDU) של קוהל בבחירות הפדרליות בגרמניה, 1998 (אנ'), התמנתה מרקל ב-7 בנובמבר 1998 למזכירה הכללית של המפלגה.[3] בבחירות 1999 ניהלה מרקל סדרת ניצחונות של המפלגה בשש מתוך שבע מדינות ובכך נשברה שליטתן של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) ומפלגת הירוקים בבונדסראט.

בעקבות שערוריית התרומות למפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (אנ'), שהיו מעורבים בה אישים בכירים רבים במפלגה, כולל קוהל עצמו ויורשו כמנהיג המפלגה, וולפגנג שויבלה, ביקרה מרקל את קוהל בפומבי ותמכה בהתחלה חדשה של המפלגה, בלעדיו. ב-10 באפריל 2000 נבחרה להחליף את שויבלה, ובכך הייתה לאישה הראשונה שנבחרה להנהיג מפלגה בגרמניה.[2] בחירתה הפתיעה רבים, מכיוון שאישיותה היוותה ניגוד לאופי המפלגה שאותה נבחרה להנהיג: מרקל היא פרוטסטנטית צנטריסטית (אנ') שמוצאה מצפון גרמניה הפרוטסטנטי, ואילו מפלגתה היא שמרנית חברתית (אנ') בעלת מעוזים במערב ודרום גרמניה ונשלטת על ידי גברים, ולמפלגת האחות הבווארית שלה, ה-CSU, ישנם שורשים קתוליים עמוקים.

בעקבות בחירתה למנהיגת ה-CDU, נהנתה מרקל מפופולריות משמעותית וסקרים הצביעו על כך שגרמנים רבים רצו לראות אותה הופכת למתמודדת הראשית מול הקנצלר שרדר בבחירות 2002 (אנ'). אולם מאוחר יותר היא תומרנה פוליטית על ידי מנהיג ה-CSU הבווארית, אדמונד שטויבר (אנ'), שבסופו של דבר מסרה לו את הזכות להתמודד מול שרדר. שטויבר בזבז יתרון גדול בסקרים והפסיד בבחירות בהפרש מזערי. לאחר הפסדו, בנוסף על תפקידה כמנהיגת מפלגתה, הפכה מרקל למנהיגת האופוזיציה בבונדסטאג: פרידריך מרץ (אנ'), קודמה בתפקיד הזה, הוזז ממנו כדי לפנות את המקום למרקל.

מרקל תמכה ברפורמה משמעותית של המערכת הכלכלית והחברתית של גרמניה, ונחשבה כתומכת בכלכלת שוק יותר ממפלגתה. היא תמכה בשינויים בחוקי העבודה, ובפרט בהסרת חסמים לפיטורי עובדים ובהגדלת מספר שעות העבודה המותרות בשבוע. היא טענה שהחוקים הקיימים הפכו את גרמניה לפחות תחרותית, משום שחברות לא יכלו לשלוט בקלות בעלויות העבודה כאשר הפעילות העסקית בשפל.

מרקל דגלה בשותפות טרנס-אטלנטית חזקה וידידות גרמנית-אמריקנית. באביב 2003, למרות התנגדות ציבורית חזקה, תמכה מרקל בכניסת ארצות הברית לעיראק (אנ'). היא תיארה אותה כ"בלתי נמנעת" והאשימה את הקנצלר שרדר באנטי-אמריקניות (אנ'). היא ביקרה את תמיכת הממשלה בצירוף טורקיה לאיחוד האירופי (אנ') והעדיפה במקום זאת "שותפוּת עם זכויות" (אנ'). בכך שיקפה את דעת הקהל שהפכה עוינת יותר כלפי חברותה של טורקיה באיחוד האירופי.

קנצלרית גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגלה מרקל, 2008
אנגלה מרקל בעת חתימת ההסכם הקואליציוני, דצמבר 2013

בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome globe current event.svg קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.

ב-30 במאי 2005 זכתה מרקל במועמדות מטעם ה-CDU וה-CSU להתמודדות מול הקנצלר גרהרד שרדר. בבחירות הפדרליות 2005 (אנ') שנערכו ב-18 בספטמבר, זכתה המפלגה המאוחדת שבראשותה ב-226 מושבים (35.2% אחוזים), לעומת 222 (34.2%) שקיבלה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות שרדר.

מרקל לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני בבונדסטאג עם השותפה המועדפת, המפלגה הדמוקרטית החופשית, ולאחר שלושה שבועות של משא ומתן, הגיעה להסכם עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להקמת ממשלת אחדות שבה היא תהיה הקנצלרית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית תקבל שמונה תיקים מתוך 16 בממשלה, בהם מספר תיקים בכירים, כולל תיק האוצר. כמו כן, הגיעה מרקל לפשרות גם בנושאים שעמדו בראש מערכת הבחירות שלה, שבמרכזם הבטחותיה בדבר רפורמות נאו-ליברליות עמוקות בכלכלה הגרמנית.

ב-22 בנובמבר 2005, נכנסה מרקל ללשכת קנצלר גרמניה בעקבות בחירות שהביאו לקואליציה גדולה (ממשלת אחדות) עם מפלגת SPD. בכך הפכה מרקל לקנצלרית הראשונה בתולדות גרמניה. היא נבחרה ברוב של 397 מול 217 נציגים במליאה החדשה של הבונדסטאג, אולם 51 חברים בקואליציה הצביעו נגדה.

בבחירות 2009 (אנ') נבחרה מפלגתה מחדש, הפעם עם מספר גדול יותר של מושבים, מה שאפשר לה להקים קואליציה עם המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP). ב-4 בנובמבר 2009, מיד לאחר הקמת ממשלתה החדשה, נאמה מרקל בפני שני בתי הנבחרים של ארצות הברית. בכך הפכה למנהיגת גרמניה הראשונה שעשתה זאת, לאחר שקונרד אדנאואר עשה זאת אמנם, אך בשני נאומים נפרדים בפני שני הבתים.[4]

בבחירות 2013 (אנ') שנערכו בספטמבר, שוב ניצחו ה-CDU וה-CSU, אולם בשל כישלונה של ה-FDP לעבור את אחוז החסימה (5%) שמהווה את סף הכניסה לפרלמנט, שוב הוקמה קואליציה גדולה עם ה-SPD. ב-17 בדצמבר הושבעה הממשלה השלישית (אנ') בראשות הקנצלרית מרקל.

בבחירות 2017 זכתה שוב מפלגתה של מרקל, אך ברוב קטן יותר מהבחירות הקודמות.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתה, חזרה מרקל ואמרה כי על המהגרים להשתלב ולאמץ את תרבותה וערכיה של גרמניה. דבריה הצטרפו לדיון המתרחב בגרמניה על ממדי ההגירה, השפעתה על גרמניה ועל הדרגה שבה מהגרים מוסלמים השתלבו בתוך החברה הגרמנית. בעקבות משבר ההגירה באירופה ב-2015, מספר האנשים שהגיעו מאפריקה, כמו גם מהמזרח התיכון במיוחד מסוריה, עלה באופן משמעותי. מרקל התחייבה להעניק מקלט כללי בגרמניה לסורים שברחו ממלחמת האזרחים, וכתוצאה מכך הפסיקה את אכיפת תקנת דבלין של האיחוד האירופי לגבי מחפשי מקלט.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגלה מרקל וג'ורג' ווקר בוש בבית הלבן, 2007
אנגלה מרקל ודונלד טראמפ, מרץ 2017

מדיניות החוץ של מרקל התמקדה בחיזוק שיתוף הפעולה האירופי והסכמי סחר בינלאומיים. בראש סדר העדיפות של מרקל, עמד בין השאר חיזוק קשרים כלכליים בין-יבשתיים. ב-30 באפריל 2007 היא חתמה בבית הלבן על ההסכם למועצה הכלכלית הטראנס-אטלנטית. למרקל היו יחסים טובים עם נשיאי ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה. ב-2016 תיאר אותה אובמה כ"שותפה הבינלאומית הקרובה ביותר" שלו במהלך כהונתו כנשיא.

ב-2006 הביעה מרקל דאגה ממהסתמכות היתר על אנרגיה רוסית (אנ'), אולם זכתה בברלין לתמיכה מועטה בנושא.

ב-25 בספטמבר 2007 נפגשה מרקל עם טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14 לשיחות "פרטיות ולא-רשמיות" במשרד הקנצלר הגרמני (אנ') בברלין, תוך מחאות מצד סין. לאחר מכן ביטלה סין שיחות נפרדות עם בכירים גרמנים, בהן שיחות עם עם שרת המשפטים בריגיטה ציפריס (אנ').

מרקל תומכת בהסכם הקיים בין אוקראינה לאיחוד האירופי, אולם בדצמבר 2012 הצהירה כי יישומו תלוי ברפורמות באוקראינה.

בהכירה את חשיבותה של סין לכלכלת גרמניה, מאז תחילת כהונתה ב-2005 ועד 2014 הובילה מרקל שבע משלחות סחר לסין. במרץ 2014 ביקר בגרמניה נשיא סין, שי ג'ינפינג.

בשנת 2015 הפכה מרקל למנהיגה היחידה שהשתתפה בכל מפגשי הפסגה (אנ') של ה-G-20 מאז הראשונה שהתקיימה ב-2008, בהשתתפה במספר שיא של 11 מפגשי-פסגה עד 2016. ב-2017 היא ארחה את המפגש ה-12 בפסגת ה-G-20 בהמבורג 2017 (אנ').

משבר בגוש האירו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות נפילות גדולות בבורסות ברחבי העולם בספטמבר 2008, נרתמה ממשלת גרמניה לעזרת חברת המשכנתאות "Hypo Real Estate" (אנ'), עם חילוץ שהוסכם עליו ב-6 באוקטובר, שבו בנקים גרמניים יתרמו 30 מיליארד יורו והדויטשה בונדסבנק יעניק 20 מיליארד יורו לקו אשראי.

ב-4 באוקטובר 2008, לאחר החלטת ממשלת אירלנד לערוב לכל ההפקדות בחסכונות פרטיים, ביקרה מרקל את הצעד הזה בחריפות ואמרה שלממשלת גרמניה אין תוכניות לעשות דבר דומה. בסופו של דבר, ממשלות אירופיות אחרות העלו את המגבלות או שהבטיחו לערוב לחסכונות במלואם.

מעמדה הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתה כקנצלרית, תוארה מרקל פעמים רבות כמנהיגה דה-פאקטו של האיחוד האירופי. מרקל צויינה פעמיים במקום השני ברשימת האישים החזקים בעולם (אנ') של מגזין פורבס (בשנים 2012 ו-2015) - הדירוג הגבוה ביותר שהושג אי פעם על ידי אשה. ב-26 במרץ 2014 הפכה מרקל לראש המדינה המכהן בעל הכהונה הארוכה ביותר באיחוד האירופי. בדצמבר 2015 נבחרה מרקל לאיש השנה של המגזין "טיים", כאשר שער המגזין מצהיר כי היא "הקנצלרית של העולם החופשי". במאי 2016 שברה מרקל את השיא ברשימת 100 הנשים החזקות בעולם של מגזין פורבס (אנ'), כאשר נבחרה לאשה החזקה בעולם בפעם העשירית. לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית בנובמבר 2016, תוארה מרקל על ידי הניו יורק טיימס כ"מגנה האחרונה של המערב הליברלי"; ההיסטוריון הבריטי של אירופה המודרנית, טימותי גרטון אש, כינה את מרקל "המנהיגה החדשה של העולם החופשי".

חייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקל נולדה בהמבורג, שבגרמניה המערבית, אך משפחתה עברה לגרמניה המזרחית בילדותה. מרקל ממשיכה להתגורר במזרח גרמניה גם כיום. היא מתגוררת במדינת מקלנבורג-מערב פומרניה. איחוד גרמניה, בשנת 1990, איפשר לה להפוך לאישה משפיעה בגרמניה כולה.

מרקל דוברת רוסית ואנגלית באופן שוטף. בשנת 1986 אושרה עבודת הדוקטורט שלה בכימיה קוואנטית, ענף בכימיה תאורטית הנושק לפיזיקה. עד שנת 2003 פרסמה עשרות מאמרי מחקר,[5] האחרונים שבהם עוסקים בהתפתחות סרטן - לוקמיה ומלנומה.[6][7][8]

בשנת 1974, במהלך לימודיה, הכירה את הפיזיקאי אולריך מרקל, לו נישאה ב-3 בספטמבר 1977.[9] הם התגרשו ב-1982. בסוף דצמבר 1998 נישאה לבן זוגה, פרופסור לכימיה יואכים זאואר.[3] את זאואר הכירה כשכבר היה אב לשני בנים.[10] למרקל אין ילדים.

יחסיה לישראל וליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנצלרית מרקל והנשיא בוש בארוחת יובל המאה של הוועד היהודי-אמריקני, וושינגטון 2006
מרקל בעצרת בשער ברנדנבורג תחת הסיסמה "לא עוד שנאת יהודים", 14 בספטמבר 2014

מרקל תומכת בישראל, למרות מחירים פוליטיים שהיא משלמת על כך בגרמניה, בתוך המפלגה שלה וגם באיחוד האירופי.[11] מאז נבחרה, התהדקו יחסי גרמניה וישראל ובין היתר, תרמה לכך החלטתה להפסיק את העברת הכספים לרשות הפלסטינית, לאחר בחירת ממשלת החמאס.

נכון ל-2017 ביקרה מרקל בישראל שבע פעמים. היא ביקרה לראשונה בישראל ב-7 באפריל 1991, בנסיעתה הראשונה כשרת הנשים והנוער, במשלחת של שרים בממשלת גרמניה המאוחדת. רשמית, מרקל הייתה השרה הבכירה בה, מתוקף ישיבתה של השרה לענייני משפחה בשורה הראשונה של שרי הממשלה בבונדסטאג. אולם השגריר הגרמני ביקש משר המדע לנאום, משום שאותו כבר הכיר מביקוריו הקודמים בישראל. ההתעלמות ממנה הביאה את מרקל לדמעות. התקשורת הגרמנית נמנעה מלדווח על כך, אולם המארחים הישראלים מיהרו לפצות אותה בפגישה לא מתוכננת עם שר ישראלי בכיר, שר החוץ דוד לוי. במהלך הביקור, שנמשך יומיים, ביקרה מרקל ביד ושם ובכנסיית הלחם והדגים ושוחחה ברוסית עם ילדי עולים חדשים בבית הספר ליאו בק בחיפה.[12]

שבועיים לפני הבחירות לבונדסטאג ב-2002, תקפה מרקל את התנגדותו של הקנצלר שרדר למלחמת המפרץ השנייה הקרבה, וכנגד דעת הקהל הגרמנית אמרה לחברי הבונדסטאג: "אם אנחנו מתכוונים ברצינות שלמדנו את לקחי אושוויץ, את לקחי השמדתם של היהודים...אזי אנחנו צריכים לכוון את הלקחים הללו לעתיד באמצעות מדיניות אחראית היום. אני לא רוצה להיות במצב שבו ממשלה גרמנית תיאלץ לענות על השאלה: האם עשיתם מספיק כדי למנוע מהדיקטטור העיראקי להעמיד בסכנה את היהודים בישראל?".[13] בשנת 2003 התייחסה מרקל לנושא האנטישמיות ואופיה האנטי-ישראלי: "אנחנו צריכים להיות ערניים לסוגי אנטישמיות חדשים. לדוגמה, בקרב אזרחים מסוימים, ממוצא ערבי או מוסלמי, הופיע עם הזמן סוג חדש של אנטישמיות. מוצאים תופעה דומה גם בקרב מתנגדי הגלובליזציה מהשמאל". היא התייחסה בראיון גם לעירוב בין אנטישמיות לאנטי-ציונות: "העימות עם ישראל וסוגיית זכות העם הפלסטיני יכולים לגלוש בקלות לאנטישמיות... אבל אסור לשכוח שיש גם אנטי-ציונות. לכן אנחנו צריכים באופן מודע לעמוד לצדה של ישראל. העמידה הזאת לצד ישראל חשובה למאבק באנטישמיות".[14] בדצמבר 2003 נאמה בבית ההוצאה לאור אקסל שפרינגר והתייחסה לעמדתה של גרמניה בסכסוך הישראלי-פלסטיני: "אנחנו חייבים לפעול עקרונית למען ענייניה של ישראל - גם אם אנחנו לא מסכימים בסוגיות פוליטיות מסוימות או אם יש לנו ביקורת עליה... גרמניה צריכה לאמץ מדיניות שבמקרים של ספק תומכת בעמדותיה של ישראל ולא מאפשרת הנחות של נייטרליות. ישראל היא דמוקרטיה. הממשל הפלסטיני לא".[15] בראיון שהעניקה ב-2005, הגדירה את תוכנית ההתנתקות "אמיצה ביותר". באותו ראיון נשאלה אילו פוליטיקאים ישראלים היו עבורה מקור השראה, ובתשובתה לכך ציינה כי מנחם בגין מאד הרשים אותה.[16]

הביקור הרשמי הראשון שלה בישראל לאחר כניסתה לתפקיד הקנצלרית היה ב-29 בינואר 2006. מרקל נועדה עם ממלא מקום ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט (לאחר שראש הממשלה אריאל שרון שקע בתרדמת), והבהירה שגרמניה לא תקיים כל מגע עם החמאס כל עוד לא יתקיימו שלושה תנאים: הכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל, ויתור על המאבק המזוין, וכיבוד ההבנות הדו-צדדיות שהושגו עד אז. במהלך שהייתה בארץ ביקרה שוב במוזיאון יד ושם.

בתחילת מאי 2006 הוזמנה לנאום בכנס לציון מאה שנה לקיומו של הוועד היהודי-אמריקני. זו הייתה הפעם הראשונה שקנצלר גרמני הוזמן להופיע בפני העצרת השנתית שלו.[17] בתחילת ספטמבר 2006 הצהירה בבונדסטאג לראשונה כי קיומה של מדינת ישראל הוא חלק מ"האינטרס הלאומי העליון של גרמניה".[18] במצע מפלגתה, שאומץ ב-2007, עגנה מרקל לראשונה את ההכרה באופייה היהודי של מדינת ישראל: "אנחנו ערבים לזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית בגבולות בטוחים". בראיון ב-2008 אמרה: "לא ניתן לשנות את המדינה הישראלית כך שלקיום היהודי לא תהיה עוד כל משמעות. יכול להיות רק פתרון של שתי מדינות, עם מדינה יהודית ומדינה פלסטינית". בהסכם הקואליציוני של הממשלה שהקימה ב-2009 עם המפלגה הליברלית, הופיעה לראשונה מחויבות זהה לזו שהוכנסה למצע מפלגתה: "אנחנו מכירים באחריותה המיוחדת של גרמניה כלפי ישראל כמדינה יהודית".[19]

הביקור השלישי שלה בישראל נערך בתחילת אפריל 2007. במהלך שני ימי ביקורה, נפגשה עם ראש הממשלה אולמרט שלוש פעמים וקיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בטקס שנערך על הר הצופים.[20] בספטמבר 2007 נאמה לראשונה בפני העצרת הכללית של האו"ם, שם אמרה: "עבורי כקנצלרית גרמניה, ביטחון ישראל אינו נתון לעולם למשא ומתן".[21]

ביקורה הרביעי בישראל היה במרץ 2008 לציון 60 שנה להקמת המדינה. אל הביקור התלוו שבעה שרים בכירים, כמחצית משרי ממשלתה. כבר בתחילת הביקור, ביקרה מרקל בלוויית נשיא מדינת ישראל שמעון פרס בקיבוץ שדה בוקר, סיירה בביתו של דוד בן-גוריון והניחה פרחים על קברו. חברי שתי הממשלות ביקרו ביד ושם ולאחר מכן קיימו ישיבת ממשלה משותפת.[22] ב-18 במרץ נשאה מרקל נאום בפני מליאת הכנסת.[23] העובדה שנאמה בגרמנית הביאה לכך שמספר חברי כנסת החרימו את נאומה, בהם אריה אלדד ושלי יחימוביץ'.[24] מרקל פתחה את נאומה בעברית ואמרה: "אני מודה לכם, שניתן לי לדבר אליכם כאן בבית מכובד זה. זה כבוד גדול עבורי". לאחר מכן עברה לגרמנית והודתה על כך שניתנה לה האפשרות לדבר בשפת אמה.[25] מרקל חזרה בנאומה על כך שלגרמניה "אחריות היסטורית" לביטחון ישראל ושאחריות זו "היא חלק מהאינטרס הלאומי העליון" של גרמניה, וסיימה את דבריה בעברית: "מזל טוב לחגיגות שישים השנה למדינת ישראל. שלום".[26]

ב-9 בנובמבר 2008 הוזמנה מרקל על ידי ועד הקהילות היהודיות לנאום באירוע האזכרה הראשי לציון 70 שנה לליל הבדולח, בבית הכנסת ריקה שטראסה בברלין. מרקל אמרה בנאומה: "הלהבות הללו של 9 בנובמבר בכל גרמניה - לא היה אפשר שלא לראות אותן. ועדיין, כשהשכן היהודי גורש מדירתו, לא באה סערת מחאה קולנית נגד הנאצים. הרוב שתקו... מאזרחים פשוטים ועד לחלק גדול מהכנסיות... ב-9 בנובמבר ראו הנאצים...שאין כמעט התנגדות. מכאן הם הסיקו: הטרור האנטי-יהודי יכול להימשך... אסור לנו לשתוק כשצצות דעות קדומות ואנטישמיות - כאלו שניתן לזהות בבהירות, ואלה הנפוצות יותר, המוסתרות, כמו למשל כשמשווים את פעולותיה של ישראל נגד הטרור ברצועת עזה ל'מלחמת השמדה'".[27]

ב-18 בינואר 2009, לאחר ההכרזה על הפסקת האש בתום מבצע עופרת יצוקה, הגיעה מרקל לירושלים יחד עם חמישה ראשי מדינות אירופיות נוספות, הישר מפסגת שארם א-שייח', אליה לא הוזמן ראש ממשלת ישראל.[28][29] היה זה ביקורה החמישי בישראל.

בתחילת מערכת הבחירות של 2009, נכנסה מרקל לעימות עם הכנסייה הקתולית, לאחר שהבישוף מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון, שנודה בעבר מהכנסייה, הוחזר אליה על ידי האפיפיור הגרמני יוזף רצינגר ושב לטעון שלא היו תאי גזים. לאחר שהאפיפיור נמנע מלהגיב לדברים ולא חזר בו מביטול נידויו של הבישוף, דרשה ממנו מרקל הבהרות וטענה כי החלטת הוותיקן "יוצרת רושם שהכחשת השואה אפשרית". דובר האפיפיור סיפק לבסוף את ההבהרות כפי שדרשה, אולם בשל נזיפתה הפומבית באפיפיור, חלק ניכר מהציבור הקתולי נמנע מלבחור ב"איחוד השמרנים" (המזוהה איתו מאוד) בהנהגת מרקל.[30]

במהלך ביקור ראש הממשלה נתניהו בגרמניה בקיץ 2009, נשאלה מרקל על קווי דמיון בין איומי איראן להשמיד את ישראל לבין השואה, ואמרה: "השואה הייתה אחריות ייחודית של הגרמנים, שתכננו את ההשמדה השיטתית של כל העם היהודי. גרמניה נושאת באחריות נצחית וכתוצאה מכך, חלק מהאינטרס הלאומי העליון שלה הוא הגנה על ביטחונה של ישראל".[31] בנאומה בפני שני בתי הנבחרים של ארצות הברית ב-4 בנובמבר 2009, אמרה: "מי שמאיים על ישראל מאיים גם עלינו". בהמשך הדגישה כי מטרתו של תהליך השלום היא השגת פתרון שתי המדינות: "מדינה יהודית, ישראל, ומדינה פלסטינית".[32] ב-18 בינואר 2010 נערך באנדרטת השואה המרכזית בברלין ביקור משותף של חברי ממשלת ישראל ובראשם נתניהו, עם שרי ממשלת גרמניה ובראשם מרקל. היה זה ביקור משותף ראשון באתר לקנצלר גרמני וראש ממשלה ישראלי.[33]

ב-31 בינואר 2011 ביקרה אנגלה מרקל בפעם השישית בישראל, ובמהלך ביקורה הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב על פועלה להידוק היחסים בין ארצה לבין ישראל. בנאומה בטקס אמרה כי "המטרה צריכה להיות שתי מדינות: מדינת ישראל דמוקרטית ויהודית בצד מדינה פלסטינית בת-קיימא". לאחר הטקס נאמה במכון למחקרי ביטחון לאומי.[34] ב-2011, במלאת עשר שנים לפתיחת המוזיאון היהודי בברלין, קיבלה מרקל מטעמו את פרס הפיוס והסובלנות.[35]

ב-29 בנובמבר 2012 נמנעה גרמניה בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם על החלטתה להכיר בפלסטין כחברה משקיפה. באותו יום קיבלה מרקל את פרס היינץ גלינסקי מטעם הקהילה היהודית בברלין. בטקס אמרה: "ישראל היא עדיין המדינה היחידה באזור שיש בה דמוקרטיה ושלטון חוק, חופש דעה ופלורליזם. ביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי של גרמניה. אנחנו לא נייטרלים". את הפרס שקיבלה, תרמה לפרויקט מוזיקלי יהודי-ערבי, ששותף בו בית הספר ליאו בק בחיפה.[36] בקיץ 2012 החליט בית המשפט בקלן כי מילת קטינים היא עבירה פלילית. בישיבת הנהגת מפלגתה בתחילת יולי, תקפה מרקל את הפסיקה: "אני לא רוצה שגרמניה תהיה המדינה היחידה בעולם שבה יהודים לא יכולים לקיים את המסורות שלהם. אנחנו הופכים את עצמנו לאומה מגוחכת". היא הורתה לשרת המשפחה לנסח הצעת חוק שתאשר את קיום מנהג המילה, בתנאי שהמוהלים יעברו הכשרה מקצועית, ובדצמבר הושלמה החקיקה בתמיכת צירים כמעט מכל הסיעות. לאות הערכה לעמדתה בסוגיה זו, הוזמנה מרקל בדצמבר 2012 להופיע בישיבה של ועד הקהילות היהודיות.[37]

ב-24 בפברואר 2014 היא הגיעה לביקורה השביעי בישראל עם חברי ממשלתה וקיבלה את עיטור נשיא מדינת ישראל מידי נשיא המדינה שמעון פרס.[38] העיטור הוענק לה בגין "מחויבותה הבלתי-מתפשרת לביטחונה של מדינת ישראל, קידום החינוך נגד אנטישמיות וגזענות ומנהיגות מוסרית יוצאת דופן". חברי הוועדה לחלוקת הפרס ציינו כי מרקל היא "מנהיגה יוצאת דופן, בעלת סולם ערכים גבוה ואמות מוסר עמוקות ויוצאות דופן, הבאות לידי ביטוי בין היתר ביחסה החם והידידותי למדינת ישראל ולעם היהודי".[39]

בזמן מבצע צוק איתן בקיץ 2014, פרצו הפגנות אנטישמיות בערי גרמניה. ועד הקהילות היהודיות כינס עצרת הזדהות בשער ברנדנבורג תחת הסיסמה "לא עוד שנאת יהודים". מרקל ורוב שרי ממשלתה התייצבו באירוע, אולם מקרב האוכלוסייה השתתפו כמה מאות בלבד. בנאומה אמרה מרקל: "העובדה שהיום אנשים בגרמניה מקוללים, מאוימים ומותקפים כשמזוהים איכשהו שהם יהודים, או כשמביעים תמיכה בישראל, זו שערורייה איומה... אני דוחה נחרצות את כל הביטויים והתקיפות האנטישמיות, גם את אלה שהיו לאחרונה בהפגנות פרו-פלסטיניות והובעו כביקורת לכאורה על מדיניות ישראל, אך בדיעבד היו ביטוי לשנאת יהודים".[40]

בסוף 2015 הוענק למרקל פרס אברהם גייגר מטעם הקהילה היהודית הרפורמית.[41] ב-14 במרץ 2016 אמרה בכינוסה הראשון בברלין של הוועדה הבין-פרלמנטרית למאבק באנטישמיות: "השנאה כלפי יהודים והשנאה כלפי ישראל יוצרות לעתים קרובות ברית לא קדושה... אם אנחנו מגנים אנטישמיות בגרמניה ובאירופה, אזי זה תקף לגבי כל סוג של עוינות כלפי יהודים. זה מתייחס לכל ביטויי האנטישמיות, כמו הביקורת לכאורה כלפי מדינת ישראל, שאינה אלא ביטוי לשנאת יהודים".[42] ב-9 בנובמבר 2016, יום השנה ה-78 לליל הבדולח, קיבלה מרקל מידי נשיאת הקהילה היהודית במדינת בוואריה, ידידתה שרלוטה קנובלוך, את מדליית "אוהל יעקב", על שם בית הכנסת הראשי של מינכן.[43]

בשנת 2017 הוציא העיתונאי והסופר אלדד בק את הספר "הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים", המציג את סיפורה של מרקל, תוך ניתוח הפופולריות הרבה לה זכתה בקרב הציבור הישראלי.[44]

תארים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקל מקבלת מהנשיא אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, 2011

מדליות ועיטורים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוארי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באפריל 2007 קיבלה מרקל תואר דוקטור לשם כבוד (בפילוסופיה) מהאוניברסיטה העברית בירושלים.[47] זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלה תואר מסוג זה.[20] ב-6 בנובמבר 2007 קיבלה את פרס ליאו בק מטעם ועד הקהילות היהודיות בגרמניה. ב-11 במרץ 2008 קיבלה בברלין את מדליית הזהב של ארגון בני ברית אירופה.[48] ב-2008 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד גם מאוניברסיטת לייפציג. האוניברסיטה הטכנולוגית בוורוצלב (פולין) בספטמבר 2008, ואוניברסיטת באבש-בויאי בקלוז'-נאפוקה ברומניה ב-12 באוקטובר 2010, העניקו לה תארים לשם כבוד עבור תרומתה ההיסטורית לאיחוד האירופי, ותפקידה הגלובלי בחידוש שיתוף פעולה בינלאומי. בסוף ינואר 2011 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. ב-23 במאי 2013 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ראדבאונד.

בשנת 2014 הייתה לפי פורבס, האישה החזקה בעולם.[49] בדצמבר 2015 נבחרה לאשת השנה של המגזין טיים, על תפקודה במשבר הכלכלי באירופה ובמשבר הפליטים באירופה.[50]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגלה מרקל, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 31-30.
  2. ^ 2.0 2.1 אלדד בק, ‏מיס אירופה | ישראל היום, באתר ישראל היום, 31 באוגוסט 2017 15:27
  3. ^ 3.0 3.1 אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 169.
  4. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 206.
  5. ^ מאמריה המדעיים של אנגלה מרקל
  6. ^ Oncogene - Chimaerism and erythroid marker expression after microinjection of human acute myeloid leukaemia cells into murine blastocysts
  7. ^ Journal of Investigative Dermatology - Predominant Expression of Fas (CD95) Ligand in Metastatic Melanoma Revealed by Longitudinal Analysis
  8. ^ Specific peptide-mediated immunity against established melanoma tumors with dendritic cells requires IL-2 and fetal calf serum-free cell culture - Eggert - 2001 - European Jou...
  9. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 51.
  10. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 58.
  11. ^ אמיר תיבון‏, האם אשת הברזל תמשיך לתמוך בישראל?, באתר וואלה! NEWS‏, 09 במאי 2015
  12. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 163-157.
  13. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 180.
  14. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 311.
  15. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 223.
  16. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 226-225.
  17. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 314.
  18. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 237.
  19. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 268-267.
  20. ^ 20.0 20.1 אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 243.
  21. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 356.
  22. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 250.
  23. ^ אמנון מרנדה, מרקל בנאומה בכנסת בעברית: "כבוד גדול עבורי", באתר ynet, 18 במרץ 2008
  24. ^ אמנון מרנדה, מחאה בכנסת: מרקל תנאם בגרמנית, ח"כים ייעדרו, באתר ynet, 18 במרץ 2008
  25. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 252.
  26. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 254.
  27. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 321-320.
  28. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 262.
  29. ^ מיה בנגל, מנהיגי אירופה דורשים: לפתוח המעברים לעזה, באתר nrg‏, 18 בינואר 2009
  30. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 322-321.
  31. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 270.
  32. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 370.
  33. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 274.
  34. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 283-282.
  35. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 324.
  36. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 293-292.
  37. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 325–326, 328.
  38. ^ נועם (דבול) דביר, עיטור הנשיא למרקל: ניצבת מול האנטישמיות, באתר ynet, 25 בפברואר 2014
  39. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 296.
  40. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 330-329.
  41. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 333.
  42. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 336-335.
  43. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 337.
  44. ^ אלדד בק, הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים, בידיעות ספרים, ‏2017
  45. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 216.
  46. ^ נשיא המדינה העניק לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל את 'עיטור הנשיא', באתר נשיא המדינה
  47. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 354.
  48. ^ אלדד בק, הקנצלרית, עמ' 249.
  49. ^ ביד רמה: אנגלה מרקל היא האישה החזקה בעולם בשנת 2014, באתר "פורבס ישראל", 29/05/2014
  50. ^ יצחק בן חורין, אשת השנה של 'טיים': קנצלרית גרמניה מרקל, באתר ynet, 9 בדצמבר 2015


הקודם:
גרהרד שרדר
קנצלר גרמניה
2005 - עד היום
הבא:
-