פרנק-ולטר שטיינמאייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרנק-ולטר שטיינמאייר

פרנק-ולטר שטיינמאיירגרמנית: Frank-Walter Steinmeier) (נולד ב-5 בינואר 1956) הוא פוליטיקאי גרמני מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, המכהן כשר החוץ של גרמניה החל מדצמבר 2013. הוא כיהן בעבר כשר חוץ (2009-2005) וכסגן-קנצלר (2009-2007) בממשלת קואליציה של אנגלה מרקל.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיינמאייר נולד בשנת 1956 בדטמולד שבמדינת נורדריין-וסטפאליה. תחילה למד משפטים והחל לעבוד כפרקליט ועוזר מרצה למדעי המדינה. כניסתו לפוליטיקה קרתה בשנת 1993 כאשר הפך ליועץ התקשורת של ראש ממשלת הנובר גרהרד שרדר, כאשר שרדר נבחר לכהן כקאנצלר גרמניה כעבור חמש שנים עבר שטיינמאייר לפעילות בזירה הלאומית והחל מתקדם בסולם התפקידים.

שטיינמאייר כיהן תחילה כסגן שר במשרד הקאנצלר ובשנת 1999 החליף את בודו הומבך בתפקיד ראש לשכת הקאנצלר, במסגרת תפקיד זה היה אחראי על הפעלת סוכנים של שירות הביון הפדרלי הגרמני בבגדד שמסרו לצבא ארצות הברית מידע חיוני אודות הכוחות העירקים ערב מלחמת עיראק בשנת 2003 וזה למרות שמפלגתו עשתה הון פוליטי מהתנגדות למלחמה. כמו כן לשטיינמאייר היה תפקיד מרכזי ביישום רפורמות שפגעו במדינת הרווחה הגרמנית.

לאחר הבחירות בשנת 2005 הוא מונה לכהן כשר החוץ בממשלת האחדות שהקימה אנגלה מרקל. בתפקיד זה הגיע למספר עימותים עם הקאצלרית בנוגע לסגנון הדיפלומטי, שטיינמאייר התנגד למספר צעדים הפגנתיים של מרקל כגון פגישתה עם הדלאי לאמה טנזין גיאטסו וסבר כפי שניסחו את זה מקרוביו שמדובר ב"מדיניות חוץ של חלונות ראווה" ושגישה של דיפלומטיה שקטה הרחק מאור הזרקורים תוכל לסייע טוב יותר למעמדה של גרמניה.

שטיינמאייר נבחר בשנת 2008 למועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לתפקיד הקאנצלר לאחר התפטרותו של יו"ר המפלגה קורט בק. כמו כן הוא נבחר ליו"ר המפלגה אולם לא צפוי שימשיך להחזיק בתפקיד זה לאורך זמן וככל הנראה המשרה תעבור לידיו של פרנץ מאנטפרינג שכיהן כיו"ר בין השנים 2004-2005.

פרנק-ולטר שטיינמאייר הוביל את מפלגתו לתבוסה הקשה ביותר שלה מאז מלחמת העולם השנייה. התבוסה בבחירות האחרונות שהתקיימו הובילה להקמת קואליציה ימנית-שמרנית של הקנצלרית החדשה-ישנה, אנגלה מרקל, עם הליבראלים החופשיים בראשותו של מי שעמד באותם ימים בראשות המפלגה - גידו ווסטרוולה.

שטיינמאייר לאחר הפסדו בבחירות הכלליות לבונדסטאג הודיע כי אינו פורש מהפוליטיקה, שטיינמאייר כיהן מעת השבעת ממשלת מרקל השנייה כיו"ר האופוזיציה וכיו"ר הסיעה הסוציאל-דמוקרטית בבונדסטאג.

תדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיינמאייר נחשב כאדם שלא עשה קריירה פוליטית טיפוסית לחבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קריירה שבדרך מתחילה בחברות באיגוד מקצועי או ארגון סטודנטים, אלא היה ביורוקרט אפור שעלה לעמדת השפעה תודות לנאמנותו ולכך שהוא היה בן חסותו של הקאנצלר שרדר. תדמית זאת מתבטאת בכינוי "יעילות אפורה" שהודבק לו.

כמו כן שטיינמאייר סובל מהתחזקות מפלגת "די לינקה" השמאלנית קיצונית שמושכת את מצביעי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המאוכזבים ממעורבותו במלחמת עיראק ומהרפורמות הכלכליות שהוא עזר ליישם בתקופת כהונתו של שרדר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]