יהדות סלוניקי
 | |
| בית הכנסת "יד לזיכרון" בסלוניקי | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| בראשית המאה העשרים כ־80,000 | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| ישראל, אמריקה הלטינית, ארצות הברית, יוון | |
| שפות | |
| יווניטיקה, יוונית, צרפתית, לאדינו, עברית | |
| דת | |
| יהדות |
יהדות סלוניקי (נקראה גם: 'ירושלים דבלקן') היא קהילה יהודית בסלוניקי שבצפון יוון. הקהילה, שנחשבה כקהילה היהודית־הספרדית הגדולה ביותר באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, היוותה מרכז תורני ורוחני במשך מאות שנים, והונהגה בידי רבנים ידועי שם. הקהילה היהודית תרמה תרומה מכרעת בהפיכת העיר למרכז של סחר ימי בין־לאומי, דיפלומטיה והשכלה. בראשית המאה העשרים הגיעה לשיא גודלה, ומנתה כ־80,000 נפש.
הקהילה נוסדה במאה השנייה לפני הספירה בידי יהודים שהיגרו מאלכסנדריה. במרוצת הדורות הפכה הקהילה לאחת הקהילות היהודיות הגדולות והמשפיעות באזור הבלקן.
בראשית העת החדשה, ובעיקר לאחר גירוש ספרד בסוף המאה ה־15, הגיעו לעיר גולים רבים מחצי האי האיברי, והקהילה הספרדית הפכה לגורם דומיננטי בעיר בעלת רוב יהודי.
קהילת יהודי סלוניקי התאפיינה בריבוי קהלים ועדות, וכללה, בנוסף לספרדים ולרומניוטים, גם איטלקים, אשכנזים, פורטוגזים, ואף קהילות שומרוניות וקראיות שפעלו בה בתקופות קדומות.
הקהילה שגשגה מבחינה דתית, תרבותית וכלכלית במשך מאות שנים, אך חרבה כמעט כליל בשואה, אז נרצחו כ־90% מבניה ובנותיה בידי הנאצים ובעלי בריתם.
עלייתה של סלוניקי כמרכז מסחרי יהודי מוביל נבעה מהתנאים ההיסטוריים והחברתיים שאִפשרו לקהילה היהודית לשגשג בה תחת השלטון העות'מאני. מיקומה האסטרטגי, פעילותה הכלכלית הענפה, וקליטתם המוצלחת של גולי ספרד, חברו יחד לכינונה של קהילה יהודית תוססת מהבחינה הכלכלית והרוחנית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היישוב היהודי מהתקופה ההלניסטית ועד הכיבוש העות'מאני
[עריכת קוד מקור | עריכה]את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. יהודים אלו הקימו במרוצת הזמן שני בתי כנסת, "עץ החיים" ו"עץ הדעת". במאה הראשונה לספירה הייתה קהילה יהודית מאורגנת ובעלת השפעה, כך לפי תיעוד בברית החדשה המציין כי בעיר היה בית כנסת בו הטיף השליח הנוצרי פאולוס במשך שלוש שבתות רצופות, אך היהודים דחו אותו.[1][2]
קבלת הנצרות בידי הקיסר קונסטנטינוס בשנת 313 לספירה לא השפיעה באופן מהותי על הקהילה היהודית בסלוניקי, אך מצב זה השתנה עת פעל תאודוסיוס הראשון להמיר את דתם של תושביה היהודים של האימפריה הרומית המזרחית לדת הנוצרית ואסר עליהם התכנסויות. לאחר זמן הוציא הקיסר צווים שונים שהצרו עוד את צעדי הקהילה היהודית.[2]
בית כנסת שומרוני נוסד בעיר בשלהי המאה הרביעית בידי סיריקיוס מניאפוליס.[3]
עם הקמת האימפריה הביזנטית בשנת 395 לספירה, נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי.
תיעוד מהמאה ה־11 מספר על קיומה של קהילה יהודית קראית בעיר שהתקיימה עד המאה ה־16.[4][5]
בשנת 1096 פשטה בקהילה היהודית בסלוניקי תנועה משיחית, ככל הנראה בהשפעת מעשי הטבח שבוצעו ביהודי לותרינגיה וקהילות הריינס, כהקדמה לקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני למסע צלב ולשחרור אדמת הקודש מהכיבוש המוסלמי. התנועה חדלה להתקיים עם כיבוש ירושלים על־ידי הצלבנים בשנת 1099.[2]
בשנת 1169 ביקר בעיר מגלה הארצות היהודי בנימין מטודלה, והעיד על קיום קהילה יהודית גדולה עם תלמידי חכמים במקום:
...והיא עיר גדולה מאוד ובה כמו חמש מאות יהודים ושם הרב רבי שמואל ובניו תלמידי חכמים והוא שם ממונה על היהודים תחת יד המלך ורבי שבתאי חתנו ורבי מיכאל ושם גלות גדול ליהודים והם מתעסקים במלאכות
— מסעות בנימין מטודלה, מהדורת מרדכי אדלר, לונדון 1907, עמ' יג
בשנת 1185 כבש הצבא הנורמני של סיציליה את סלוניקי וטבח בתושביה (אנ'). היהודים הגנו יחד עם היוונים על העיר, וההגמונים של אותה תקופה דיברו בשבח היהודים בשל נאמנותם.
יהודים מהונגריה נמלטו לעיר בשנת 1376 עקב צו גירוש ליהודים שהוציא לאיוש הראשון, מלך הונגריה. בשנת 1430 כבש מוראט השני, סולטאן טורקיה את העיר והגן על כלל התושבים והיהודים בפרט. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו יהודים לעיר בעקבות גירוש בוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הקהילה הרומניוטית הוותיקה. הקהילה ('קהל קדוש וארנבוק') שמרה על ייחודה, חבריה דיברו יידיש בדיאלקט מיוחד והתפללו לפי נוסח אשכנז עד שהתפזרה בתחילת המאה ה־20.[6]
בואם של יהודי ספרד ופורטוגל
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיישבותם של היהודים האיברים בעיר סלוניקי החלה עוד בסוף המאה ה‑14, עם הגעת פליטים מקטלוניה בעקבות גזרות קנ"א וכן סוחרים שביקשו לקבוע את מושבם בעיר.[7]
לאחר גירוש ספרד ופורטוגל בסוף המאה ה־15, הייתה סלוניקי למרכז היהודי הספרדי הגדול ביוון, עת הגיעו אל סלוניקי עשרות אלפי יהודים, בהם רבנים, גבירים וסוחרים גדולים. בין הרבנים הידועים שהגיעו בשנים שלאחר הגירוש: רבי שמואל פרנקו, דון יהודה בנבנישתי, יוסף טאיטאצאק, שהקים בעיר ישיבה גדולה, ולוי בן חביב.[7]
המהגרים היהודים הגיעו ממחוזות שונים ברחבי חצי האי האיברי; קסטיליה, אראגון, קטלוניה, גליסיה, אנדלוסיה, מיורקה, ליסבון ואיבורה וכן מאזורי דרום איטליה, ובהם אוטרנטו, אפוליה, קלבריה וסיציליה, ומאוחר יותר גם מפרובאנס שבדרום צרפת.[7]
המהגרים הספרדים נבדלו מתושבי הקהילות היהודיות הוותיקות של סלוניקי; הרומניוטית האיטלקית והאשכנזית, בלשונם, בתרבותם ובמנהגיהם הדתיים. בשל רצונם באוטונומיה ובשמירה על צביונם הייחודי, התארגנו היהודים יוצאי חצי האי האיברי ב“קהילות” על שם ערי המוצא של חבריהן (כגון: קהילת קסטיליה, קהילת ליסבון, קהילת איבורה וכדומה).[7]
במהלך 50 השנים שלאחר גירוש ספרד והגעת היהודים מחצי האי האיברי לסלוניקי, שינתה העיר את פניה לבלי הכר; לראשונה בהיסטוריה של העיר נוצר בה רוב יהודי, והעיר, שהייתה עיר מהגרים מעורבת, נהייתה לעיר בעלת מאפיינים יהודיים. הנמל כמעט ושבת בשבתות ובמועדי ישראל, ובמרבית אזורי העיר נשמעו תפילות ומזמורי שבת וחג.[8] העיר זכתה לכינויים כמו “עיר ואם בישראל”, “ירושלים הקטנה” ו”ירושלים דבלקן”. הנוסע העות’מאני בן המאה השבע עשרה אוליא צ׳לבי תיאר את זיקת היהודים לעיר וציין כי הם נהגו לכנותה “בזם סאלניק”, כלומר “סלוניקי שלנו”.[9]
| ” | מי שלא ראה את שאלוניקי העיר בשלוותה – בשבת או ביום חג ומועד, לא ראה יד ישראל בגולה בתוקפתה | “ |
– יצחק בן־צבי, "שאלוניקי", מסעות, מכון בן צבי, 1961, עמ' 176 | ||
תקופה זו נחשבת לתור הזהב של יהדות סלוניקי, המהגרים היהודים מספרד, שהיו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, כמו רופאים, רוקחים ומדפיסים, הביאו עימם מומחיות בתחומים רבים, דוגמת אמנות האריגה, הובילו לפריחה כלכלית[10] ורוחנית.[11]
במפקד שנערך בשנת 1519, נמצא רוב יהודי באוכלוסיית העיר, לעומת פחות מרבע יוונים ופחות מרבע מוסלמים.[12]
בשנת 1536 הגיעו לסלוניקי יהודים אנוסים מפורטוגל, פליטי האינקויזיציה הספרדית. חלקם הסירו את מסווה הנצרות בסלוניקי עצמה וחזרו לחיק היהדות.[13] יהודים אלה הקימו בתי כנסת משלהם ("קהל קדוש לישבון", "קהל קדוש איבורה") על שמות מקום מוצאם. בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.
כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה־16 נאמד בכ־20,000 נפש. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה וליבורנו, היה לסוחרי סלוניקי באותה התקופה יתרון רב במסחר הבין־לאומי. יהודים הצטיינו באריגת בגדי משי, בצביעת צמר ואמנות הטקסטיל, בייצור תכשיטים ובכריית מתכות יקרות במכרות הכסף והזהב שליד סלוניקי.[14]
בסלוניקי היו אז כשלושים עדות יהודיות, ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על־ידי כלל העדה ונודעו בשם ראשי הקהל, פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי מעמד וראשי הקהל). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית מדרש לפיוטים ולזמרה ובית אולפנה למדעים.[6]
בשנת 1545 פרצה שריפה גדולה שלובתה במהירות עצומה על־ידי רוחות צפוניות ('וארדאר') וכילתה כ־5,000 בתים – מרביתם בתי יהודים – עשרה בתי כנסת של הקהלים השונים, כמה בתי מדרש וכמה מן הספריות הגדולות של הקהילה היהודית. לאחר השריפה פעלו היהודים לשיקום העיר ובנו בתים בסגנון קסטיליאני, וכך הפכה סלוניקי מעיר בעלת אדריכלות ביזנטית לעיר בעלת מראה ספרדי מודרני.[15]
במאה ה־16 התפרסמה סלוניקי בזכות הרופאים בני הקהילה היהודית: נודעו במיוחד הרופא אמטוס לוזיטנוס בן למשפחת אנוסים פורטוגלית שחזר ליהדות (מ' 1568), שלמה בן הרב דון שמואל בן דון שם טוב בן חביב (מ' ~1504), יוסף פארו (מ' ~1512) ודון יצחק אברבנאל (מ' ~1543).[16][17]
בסוף המאה ה־16 החלו לקבור בבית הקברות היהודי של העיר, שהיה אחד מבתי הקברות הגדולים בעולם היהודי. להערכתו של יצחק שמואל עמנואל, במהלך הדורות נקברו במקום כארבע מאות אלף מתים.[18]
בתחילת המאה ה־17 פקדו את העיר מגפות ושריפות, אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים, ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היוו 30,000 היהודים מחצית מאוכלוסיית סלוניקי. עם תחילת השפל בקיסרות העות'מאנית בסוף אותה מאה, חלה ירידה גם בתנועת המסחר, אך הקהילה הוסיפה להיות אבן שואבת לתלמידי חכמים.[12] לאחר גזרות ת"ח ות"ט היגרו יהודים מפולין לסלוניקי.
הופעת השבתאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שבתאות
האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה־17 חל בבואו של שבתאי צבי מייסד תנועת השבתאות; בשנת 1658 הגיע שבתאי צבי לסלוניקי והתקבל בתחילה בכבוד על־ידי יהודי העיר וקנה לעצמו מעריצים, עד שעשה מעשים אסורים על פי ההלכה והתבקש על־ידי רבני סלוניקי לעזוב את העיר.
בשנת 1666 התאסלם שבתאי צבי בקושטא שבאימפריה העות'מאנית, מעשה שגרם לזעזוע בקרב הקהילה היהודית בסלוניקי ובעולם היהודי כולו. מספר שנים לאחר מותו של שבתאי צבי התאסלמו מספר משפחות מבני סלוניקי וכך נולדה הכת "דונמה" שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים.[19] בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי, התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי הדין בקהילה אורגנו מחדש על־פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות ואיסור והיתר.[20]
הפראנקוס בסלוניקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – פראנקוס
בתחילת המאה ה־18 הגיעו לסלוניקי יהודים איטלקים בעיקר מליבורנו, רובם סוחרים עשירים ובנקאים. יהודים אלו היו סנוניות ראשונות של תהליכי מודרניזציה וחילון בקרב יהודי סלוניקי. הפראנקוס תרמו לפיתוח התעשייה בעיר בהקמת תשתית תאורה, בייצור ובהפצת גז טבעי, בפיתוח אמצעי תחבורה, טחנות מים שסייעו לייצור הטקסטיל, ייסדו בתי חרושת, בתי חולים ובתי ספר, תקעו יתד בתעשיית הטבק ובקידום התיעוש והמודרניזציה של העיר.[21][22] הפראנקוס היו בעלי בתי החרושת, בתי המסחר והבנקים, דרכם הפעילו רשת פיננסית בין־לאומית. בין היתר היו בבעלות הפראנקוס בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה ובצביעת בדים. ההגמוניה על המסחר באותה תקופה הייתה בידי משפחות יהודיות אצילות מבני הפראנקוס: אלאטיני, מודיאנו, פרננדס־דיאז,[23] מורדוך ונבארו.[6][24][25]
הפראנקוס היוו מעמד אריסטוקרטי סגור רם מעלה, נישואים בינם לבין יהודי המקום כמעט שלא התקיימו, פעילותם למען השכלה מודרנית לבניהם, אורח חייהם והפטור שקיבלו ממיסים עוררו עליהם לא אחת תרעומת מצד רבני הקהילה. במרוצת הזמן השתלבו בני הפראנקוס בקרב הקהילה היהודית המקומית, חלק ניכר מפרנסי ונשיאי הקהילה באו מקרבם.[26]
בסוף המאה ה־18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם ואחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן, ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ובמועדי ישראל, בין רבני העיר באותה תקופה היו שמואל יצחק מודיליאנו, אברהם הכהן מסלוניקי, חיים יצחק הכהן חסיד ויוסף בן דוד מסאלוניקי.[27]
בשנת 1881 גירשה רוסיה מתחומה יהודים שהיו נתיני האימפריה העות'מאנית ואלו נקלטו בחלקם הגדול בסלוניקי.[28]
בשנת תרמ"ז 1887 תיאר סופר צרפתי לא יהודי שביקר בעיר את התושבים היהודים:
מתוך 130 אלף תושבים יש פה בערך 70 אלף יהודים. אינני חושב שנמצא כמספר הזה אפילו בירושלים. בשום מקום בעולם אין היהודים מרגישים את עצמם כמו בבית יותר מאשר כאן. הם מבכרים את שלטון הטורקים על ממשלת הנוצרים.. רובם מדברים ספרדית עתיקה שהייתה שפת אבותיהם. מצבם הכלכלי הפורח באופן יחסי מושך לכאן גם מהגרים מאיטליה. ראיתי את היהודים בחנויות שלהם, ברחובות, בנמל, במשרדי הסוכנויות... יש להם מן הליכה חופשית שכזאת... היהודים מתעסקים בכל העבודות; ממלאכת כפיים ועד התפקידים המנהליים הגבוהים ביותר, סבלים, מתורגמנים ופקידים מתווכים ובנקאים. השמות אלאטיני ומודיאנו ידועים גם במארסיליה, פריס ובלונדון לא פחות מאשר בים האגאי. על יד השוק הישן נמצא הארמון הנהדר של מודיאנו..הסוחרים הגדולים הם בעלי צדקה..
— זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 157–158
התפתחות התנועה הלאומית־ציונית אל מול התנועה הסוציאליסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מסוף המאה ה־19 התפתחו בקרב יהודי סלוניקי שתי מגמות חברתיות־פוליטיות מנוגדות, האחת לאומית־ציונית והאחרת סוציאליסטית. בשנת 1899 נוסדה בסלוניקי אגודה בשם "קדימה", שעסקה בלימוד השפה העברית, היסטוריה יהודית והפיצה רעיונות ציוניים. אגודה נוספת, סוציאליסטית "מועדון בוגרי אליאנס" קמה שנה לאחר מכן והסתמכה על מערכת החינוך של אליאנס בסלוניקי שנוסדה באמצע המאה ה־19.[29]
התומכים בזרם הלאומי־ציוני פעלו בשני מישורים שהיו לעיתים מנוגדים. מישור פעולה אחד הוביל להתנתקות מסלוניקי ועלייה לארץ ישראל, מגמה שבאה לידי ביטוי ראשון בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 לאחר פרעות קמפבל. מישור הפעולה השני היה להקים אוטונומיה יהודית בסלוניקי וסביבתה, מעין עיר־מדינה שבה ליהודים יהא שלטון עצמי ואוטונומיה מוחלטת.
בני הזרם הסוציאליסטי שאפו להטמע בחברה היוונית, הם ראו עצמם אזרחים יוונים בני דת משה ורובם ככולם השתייכו לבני המעמד הגבוה, סוחרים ובנקאים אמידים בוגרי אליאנס שהיו לרוב בעלי זיקה נמוכה לדת וראו בציונות ובלאומיות סכנה לעתידם החברתי והכלכלי.[29]
הכיבוש היווני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם ניצחון יוון על האימפריה העות'מאנית במלחמת הבלקן הראשונה וכיבוש סלוניקי, נכנס הצבא היווני לעיר ב־1912, והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון.[6]
בתחילת המאה ה־20, עת הכיבוש היווני של סלוניקי, מנתה האוכלוסייה היהודית כ־80,000 נפש, יותר ממחצית מאוכלוסיית העיר.[30]
השריפה הגדולה של 1917
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשבת ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917) פרצה שריפה גדולה בסלוניקי. על פי הגרסה הרשמית, מקור השריפה במטבח של בית פרטי, ברחוב אולימפיאדוס מספר 3.[31] התוצאה הייתה שרפת ענק (אנ') אשר כילתה למעלה משלושת רבעי העיר, בעיקר במרכז, ובתוכם כ־4,100 בתים, מרביתם של יהודים, בשטח כולל של 217 הקטאר. בשרפה אבדו מרבית בתי הספר הציבוריים והפרטיים, 32 בתי כנסת של הקהלים השונים, בתי מדרש וישיבות, השוק היהודי הישן וחנויות רבות באזור המסחרי. כמו כן נשרפו כליל בית הדפוס של חברת 'עץ החיים' ובית היתומים על שם קארלו אלאטיני. רבים השתדלו לסייע ליהודי סלוניקי, ובהם סר משה מונטיפיורי ויהודית מונטיפיורי ובני משפחת רוטשילד.[32]
השרפה הותירה למעלה מ־50,000 יהודים ללא קורת גג. במאמצים גדולים הצליחה הקהילה להקים מחדש חלק ממוסדותיה, יחד עם בתי מגורים ובתי מסחר של יהודים. אולם, על פי החלטת ממשלת אלפטריוס וניזלוס, היהודים לא הורשו לחזור למיקומם המקורי במרכז העיר, ונדחקו לשולי העיר. שרפה זו היוותה את תחילת השקיעה במצבם של היהודים בעיר.[32]
בשנת 1919 העיר עיתון "הניו יורק טיימס" שהממשלה היוונית לא הציעה הסבר מספק לגורם השרפה, והתושבים העלו חשדות בנושא. זאת במיוחד לאור קריאות השמחה של עיתוני אתונה, שחגגו את "היעלמותו של הגטו העתיק של מקדוניה".[33]
שקיעת הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן מלחמת העולם הראשונה עזבו רבים מהיהודים את העיר, הן בשל תוצאות השרפה של 1917, שהותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית, ובנוסף הוטלו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודים בבתי הספר היהודיים ועוד.
בשנת 1921 התמנה כרב העיר הרב בן ציון חי עוזיאל. זמן קצר לאחר מכן הוא עלה ארצה והתמנה להרב הראשי לישראל והראשון לציון, ולממלא מקומו התמנה הרב עמנואל ברודו. לאחר פטירתו התמנה לממלא מקומו הרב חיים חביב, שנספה עם בני קהילתו באושוויץ־בירקנאו.
_03.jpg)
בשנת 1922 החלה בנייתו של שוק מודיאנו במסגרת שיקום העיר לאחר השרפה הגדולה[34] שהתחוללה בעיר ב־1917, אשר תוכנן על־ידי האדריכל אלי מודיאנו, בן למשפחת מודיאנו היהודית־איטלקית הידועה בעיר.[35]
דו"ח של הסיגורנצה הרומנית מ־3 בינואר 1928 מציין שבמהלך משחק כדורגל בסלוניקי של הקבוצה הרומנית Unirea Tricolor, הותקפו הרומנים על־ידי היהודים המקומיים בעקבות המהומות האנטישמיות הסטודנטיאליות ברומניה וזיכויו של רוצח היהודי דוד פאליק.[36]
בתחילת שנות ה־30 החלה מגמה של אנטישמיות גואה שהגיעה לשיאה בפרעות קמפבל בשנת 1931,[37] ובעקבותיהן היגרו כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לארץ ישראל. העולים התיישבו בשכונות כמו פלורנטין ושפירא בתל אביב, בן ציון בנתניה והמושב צור משה. העולים, שרבים מהם היו קשורים לעסקי הימאות עוד בסלוניקי, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח ענף הימאות בארץ. רבים מהם עבדו בנמל חיפה, והם היו מעורבים באופן בולט בהקמת נמל תל אביב ותפעולו בעקבות השבתת נמל יפו במהלך המרד הערבי הגדול.[38][39] בשנת 1933 התמנה הרב ד"ר צבי קורץ יהודי אשכנזי יליד גליציה, ששימש גם בתפקיד ראש היודנראט בתחילת המלחמה, עובדה שבגינה דמותו שנויה במחלוקת בקרב ניצולי שואת יהודי יוון.[40]
ב־1935 ישבו בסלוניקי כ־53,300 יהודים, מתוכם כ־5,000 יהודים בעלי נתינות זרה: יוגוסלבית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית, מספר דומה של יהודים היה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.[41]
מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי סלוניקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שואת יהודי יוון
במלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את יוון ונכנסו לסלוניקי ב־9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים בבעלות יהודית, אך עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב־11 ביולי 1942 הצטוו כל היהודים בגילים 19–45, להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול.[42]
בקיץ 1941 החרימו הגרמנים אלפי ספרים, כתבי יד וחפצי יודאיקה עתיקים שהיו בסלוניקי. חוקי הגזע הונהגו רשמית ביוון בשלבים הראשונים של הכיבוש הגרמני ומצבם של יהודי סלוניקי הלך והחמיר. בקיץ 1942 נשלחו כ־7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במלריה; תוך עשרה שבועות מתו 12% מהם. בתום משא ומתן שוחררו היהודים מעבודות כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר 1942 הוחרב בית העלמין הישן וכחצי מיליון המצבות היהודיות ממנו נלקחו לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון מחקר בפרנקפורט.[43]
לאחר כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית ב־1941, היה הקונסול הכללי של סלוניקי פריץ שנברג מעורב באופן פעיל בגטואיזציה ובגירוש יהודי סלוניקי למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא דיווח למשרד החוץ ב־15 במרץ 1943 על הגירוש הראשון של היהודים מסלוניקי ותמך בהצעה לגירוש יהודים מקומיים בעלי אזרחויות זרות.[44]
בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את משימת חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב־6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב־25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד טלאי צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם, נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.[44]
במרץ הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, והייתה לה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ולהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.[6][45]
הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעיה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קיבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.[46][47]
ב־15 במרץ 1943[48] יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו לשמונה סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה־19 והאחרון יצא מסלוניקי ב־10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב־18 באוגוסט 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים. סך הכול שולחו מסלוניקי 46,061 יהודים, ורק מעטים מהם שרדו. אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית הפליטה, רובם מערי השדה.[6][49][50]
הקהילה הגדולה הושמדה כמעט כליל, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945–1948.
דרכי ההצלה של היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם כניסתם של יהודי סלוניקי לגטאות, בתחילת 1943, ניסו רבים להימלט בעיקר על־ידי רכישת תעודות זהות מזויפות מהרשויות השונות או על־ידי בריחה לאזורים כפריים של לאריסה ואתונה שהיו תחת אזור שליטה איטלקי ובהם האכיפה ורדיפת היהודים הייתה מצומצמת באופן משמעותי.[51]
יהודים בעלי אזרחות זרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסלוניקי חיו יהודים בעלי נתינות זרה בעיקר איטלקית, ספרדית ועות'מאנית. ערב מלחמת העולם השנייה היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי כ־560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית.[51]
מכיוון שהיטלר רצה שפרנקו (הגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצידו במלחמה הוא לא נגע לרעה ביהודים בעלי אזרחות ספרדית, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ־367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן־בלזן, לשמש בני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מ־30 ביולי 1943 עד 2 בפברואר 1944, שאז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביב ב־4 בדצמבר 1944.[52]
144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו של הקונסול הכללי של ספרד סבסטיאן רומרו רדיגאלס בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב־2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן־בלזן והגיעו ב־14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות וניהלו את עצמם בצורה עצמאית על־ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.
יהודים איטלקים נהנו לרוב מהגנת השלטונות האיטלקים, הקונסולים האיטלקים דאגו ברוב המקרים להנפיק תעודות אזרחות ליהודים בעלי זיקה לאיטליה.[53][54]
ההצטרפות לשורות הפרטיזנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים היוונים לחמו בגרמנים במסגרת שתי מחתרות: "חזית השחרור הלאומי" (EAM) ו"הארגון הדמוקרטי היווני" (EDES) הפרו־מלוכני, מספרם של היהודים הלוחמים במחתרות עלה על אלף איש ואישה. יהודי סלוניקי לחמו בעיקר במסגרת "הארגון הדמוקרטי היווני" (EDES) שעיקר פעילותו הייתה באזור מקדוניה.
252 צעירים יהודים מסלוניקי הצטרפו ליחידות הפרטיזנים בתחילת 1943 באזור פיאריאס כאשר הגרמנים נקטו בצעדים קשים נגד בני הקהילה היהודית, שכללו ענידת טלאי צהוב, איסור שימוש בתחבורה ציבורית, ועוצר בשעות הלילה. הצטרפות יהודי סלוניקי לשורות הפרטיזנים גברה לאחר שהגרמנים הקימו גטו בעיר והתנאים הפיזיים בהן רעב כבד ותחילת המשלוחים הפכו לקשים והיו לזרז עבור הצעירים היהודים להצטרף לתנועות הפרטיזניות.[55]
הברחת יהודים לטורקיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1500 יהודים הוברחו לטורקיה לרוב בנתיבים ימיים. עיקר מעשי ההצלה בוצעו בידי ארגון המחתרת EAM שהסתייע ביהודים אמידים בהברחתם של יהודים מיעוטי יכולת. יוזמה נוספת הייתה של דייגים יוונים ששיתפו פעולה עם ארגון ההגנה בהצלת יהודים. לעיתים הוברחו יהודים בהפלגות של חיילים מנמלים שונים ביוון לנמלי טורקיה שהתירה את כניסת היהודים אליה.[56]
מאמצי ההצלה של הכנסייה היוונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכנסייה היוונית האורתודוקסית פעלה רבות להצלת יהודים ובמיוחד פעל הארכיבישוף ואיאסקינוס אשר הורה לכנסיות ביוון להסתיר יהודים. בין פעולותיו של הארכיבישוף: זיוף תעודות ושליחת מכתב לראש ממשלת יוון לוגותטופולוס ובו מחה נמרצות על שילוחם של יהודי סלוניקי למחנות. גם הכנסייה היוונית הקתולית סייעה לקהילה יהודית ובעיקר בלט הקרדינל קאלאבאסי בסיוע ליהודים.[57]
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]את מספר בני הקהילה שניצלו ממחנות ההשמדה מעריכים בכ־1,800 נפש. הניצולים שחזרו לעיר נתקבלו בחשדנות בידי האוכלוסייה היוונית, שתפסה את מרבית בתי המגורים והעסקים של היהודים תושבי העיר.[58]
בינואר 1946 פורסם דוח ובו אומדן על מספר חברי הקהילה ובהם חלק משארית הפליטה: 2,000 נפש (1,289 גברים, 711 נשים).[59] בשנים שלאחר המלחמה החלו היהודים בשיקום הקהילה ובנו 3 בתי כנסת: ביה"כ "ברון הירש", ביה"כ "יד לזיכרון" וביה"כ "יהושע שלם".[60]
בשנות השבעים של המאה ה־20 נותרה בעיר קהילה קטנה שמנתה 1,000 נפש רובם קשישים שדיברו בלאדינו והיו שומרי מסורת. בשנת 1985 נחנך מרכז מורשת יהודי סלוניקי בעיר.[61]
מוזיאון השואה של יוון צפוי לקום בעיר. הבניין נמצא בבנייה שאמורה להסתיים בשנת 2026.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנוסע היהודי בנימין מטודלה ביקר בעיר בשנת 1169 ומצא בה קהילה יהודית בת 500 נפש.[62]
בשנת 1553 מנו יהודי סלוניקי כ־20,000 נפש. באמצע המאה ה־17 גדלה הקהילה ל־30,000 נפש, כמחצית מאוכלוסיית העיר. בשנת 1741 מנתה הקהילה כ־40,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של כ־80,000 נפש, שכללה גם כ־25,000 מוסלמים־טורקים וכ־15,000 נוצרים.[26]
בשנת 1788 העריך אלכס ביזני הוונציאני את אוכלוסיית היהודים בסלוניקי בכ־23,000 נפש מתוך אוכלוסייה של 80,000, שכללה כ־20,000 יוונים (נוצרים).[63] בשנת 1906 פורסם בעיתונות הטורקית אומדן האוכלוסייה בעיר: 47,312 יהודים, 31,070 טורקים מוסלמים (בתוכם בני הדונמה) ו־15,012 יוונים נוצרים, מתוך אוכלוסייה כללית של 98,930.[64]
בתחילת המאה ה־20 נאמדה האוכלוסייה היהודית בעיר ב־80,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של 120,000.[65]
פרעות קמפבל, שהתרחשו בשנת 1931, היו גורם מכריע לעליית חמישה עשר אלף איש מבני הקהילה לארץ ישראל והגירתם של אלפים למדינות שונות באירופה, באגן הים התיכון ובאמריקה הלטינית, ומתוך כך לצמצום מספרם של חברי הקהילה.[66]
בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנתה הקהילה היהודית כ־60,000 נפש.[67]
עם הכיבוש הגרמני של מקדוניה, וסלוניקי בתוכה, הושמדה מרבית הקהילה. כ־55,000 גברים, נשים, זקנים וטף נספו בשואת יהודי מקדוניה.
בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי כ־1,000 יהודים בלבד. ביוון כולה נמנו באותה שנה כ־5,000 יהודים.[6] הקהילה היהודית בעיר מונה כ־1,200 נפש נכון לשנת 2020.[68]
כלכלה ומסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך התקופה העות’מאנית, ביססה סלוניקי את מעמדה כאחד ממרכזי המסחר המשמעותיים במרחב הים התיכון. עלייתה של העיר כמרכז כלכלי וחברתי משגשג, המאוכלס בקהילה יהודית תוססת, נבעה משילוב של נסיבות גאוגרפיות, פוליטיות וכלכליות שהפכו אותה ליעד מועדף להגירה ולהתיישבות. מבחינת מיקומה הגאוגרפי נמצאה העיר בצומת דרכים חשוב, הן יבשתי והן ימי, שחיבר בין נמלי האימפריה העות’מאנית לערי המסחר של מערב אירופה. נגישותה התחבורתית והקִרבה לנתיבי סחר מרכזיים הפכו אותה לנקודת מפגש מסחרית חשובה.[69]
יתרונות אלו תורגמו במהרה לעלייה במעמדה הכלכלי של העיר, ובתוך כך גם של הקהילה היהודית שחייתה בה. יהודי סלוניקי השתלבו במהירות בכל תחומי הכלכלה בעיר: מאות מהם החזיקו בחנויות, ניהלו עסקים מקומיים ובין־לאומיים וסחרו בסחורות מגוונות תוך שימוש בשיטות מסחר מתקדמות ויעילות. פעילותם חיזקה את הקשרים בין סלוניקי לערים מרכזיות באירופה ותרמה להשתלבותה של העיר במערכת המסחר העולמית של אותה התקופה.
אחד מענפי הכלכלה שהתפתחו באופן יוצא דופן בסלוניקי היה תחום הטקסטיל, ובמיוחד תעשיית אריגי הצמר. תעשייה זו קיבלה תנופה משמעותית בזכות הגעתם של גולי חצי האי האיברי אשר הביאו עמם ידע מקצועי נרחב, טכניקות ייצור מתקדמות וניסיון מסחרי עשיר. הגולים תרמו רבות לביסוסה של תעשייה זו כמרכיב מרכזי בכלכלת העיר.
במחצית השנייה של המאה ה־19 חלו שינויים מרחיקי לכת במרקם החיים הכלכלי, החברתי והתרבותי של סלוניקי, זאת על רקע רפורמות שהונהגו באימפריה העות’מאנית. הרפורמות, הידועות בשם "טנזימאט", הגיעו לשיאן בצו של 1856, אשר קידם חקיקה שוויונית, פתיחת הכלכלה למסחר בין־לאומי ופיתוח תשתיות. צעדים אלה הפכו את סלוניקי לעיר מסחר מודרנית בעלת חשיבות הולכת וגוברת. העיר הפכה לאבן שואבת לסוחרים, אנשי צבא, דיפלומטים ומבקרים מכל רחבי אירופה.[70]
בין התשתיות התחבורתיות שנבנו באותה תקופה בולטות הקמתן של מסילות הרכבת: בשנת 1880 נחנך קו מסילת רכבת בין סלוניקי לסקופיה, וב־1895 הושלמה המסילה שחיברה את סלוניקי לבלגרד.
בתוך פסיפס האוכלוסייה הרב־לאומי של העיר, בלטה במיוחד תרומתה של הקהילה היהודית. תחת אווירה של סובלנות יחסית ששררה בעיר, מילאו היהודים תפקיד מרכזי בכלכלת סלוניקי, ובייחוד בתחומי המסחר, התעשייה והבנקאות. רבות מהיוזמות הכלכליות הגדולות שהוקמו בעיר מומנו בידי אנשי עסקים ובנקאים יהודים, וביניהם ניתן למנות את בני משפחות הירש, רוטשילד, אלאטיני ומודיאנו.[70]
לצד הקהילה היהודית, נטלו חלק גם בני הדונמה, צאצאי האנוסים המוסלמים מתלמידי שבתי צבי. בקהילה זו היו בין השאר המשפחות חמדי ביי וקפנדג'י, אשר היו שותפות בתנופת הפיתוח הכלכלי והתרבותי של העיר.[70]
בשנת 1911 תיאר יחזקאל צבי קלצל, נוסע יהודי־גרמני, את התרשמותו מחיי המסחר והעבודה של יהודי סלוניקי:
הבודק את מקצועות היהודים בערים הגדולות באירופה ימצא כי הרוב הגדול של היהודים עוסק במסחר, אם כסוחרים עצמאיים ואם כעוזרים לסוחרים. יתרם בוחרים בדרך כלל במקצועות החופשיים שיש בהם צורך בידע בלבד ולא בחומרי גלם הנחוצים לבעל המלאכה או הון הדרוש לסוחר. לכן יש בין יהודי אירופה רופאים, עורכי דין ועיתונאים יותר ממספרם בין בני עמים אחרים. לעומת זאת אין מוצאים באירופה הרבה יהודים במקצועות הדורשים כוח גופני רב וגמישות. במערב אירופה מעטים באופן יחסי הם האיכרים היהודים בכפרים ופועלי התעשייה היהודים בערים... מובן שגם בסלוניקי יש סוחרים יהודים. שמותיהם של כמה מהם היו ידועים בתקופות מסוימות באזור הים התיכון, ועד היום נמנים הסוחרים הסלוניקאים בין החשובים שבלבנט. אולם לצד בעלי העסקים היהודיים ישנה שיכבה רחבה של בעלי מלאכה מכל הסוגים, מנפח הנחושת ועד לעושה האוכפים, מהחייט ועד לבנאי, שגם הם כולם יהודים. כן, נדמה כי אצל יהודים אלה גדולה השמחה דווקא בעבודה גופנית קשה, כי דווקא הגילדה של החמאליס – הסבלים בנמל – כולה יהודים, ובין הדייגים, הימאים והספנים בולט מספר היהודים. מי שראה פעם חמאל אמיתי, כיצד הוא נושא משאות כבדים ביותר על גבו, מי שראה את הספנים היהודים בספינותיהם הקטנות במזג אוויר סוער, יודע כי חיים יהודיים אינם צריכים להיות חיים של חולשה ושל חלשים.
— יהודית דישון, סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי־גרמני בראשית המאה העשרים, פעמים, 107, תשס"ו, עמ' 45
תרבות, ספרות ועיתונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרבות הלאדינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר מבחינה שירית ותרבותית. בין המאות ה־16 וה־18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית. בין רבני העיר ניתן למנות את רבי יוסף טאיטאצאק[71] (1488–1545), רבי יעקב בן חביב, המהרשד"ם (1506–1589) והרב רפאל אשר קובו שפעל במאה התשע עשרה. הללו פיתחו ספרות שו"ת, והדפוס שהוקם בעיר עסק בהוצאת ספרי הלכה וספרים שונים שהופצו ברחבי העולם היהודי. במאה ה־19 היו בסלוניקי כמאה בתי מדרש וכשלושים בתי כנסת, בהם בית כנסת "בית אל". כולם מפוזרים בשכונות ולפי קהלים.
ספרות כללית ותורנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסלוניקי רבו המשוררים והסופרים, במיוחד למִן סוף המאה ה־15, עם הגעתם של גולי ספרד לעיר. בעיר קמו מספר בתי דפוס אשר סייעו בהפצת ההשכלה הכללית, שפות זרות, לימוד מקצועות ולימודי קודש. במהלך המאה ה־18 הופצו עשרות רבות של ספרים, חלקם בכתב יד, בעיקר ספרי הלכה ודת. [72]
עיתונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה־20, בהשפעת התחזקותן של התנועות הציוניות מחד והסוציאליסטיות מאידך, הופצו עיתונים רבים בעלי אג'נדה חברתית וכלכלית. עיתונים פעלו להשגת מטרות שונות, כגון מלחמה באנטישמיות, עידוד הרעיון הציוני, השכלת נשים – מטרה שהובילה אגודת התחייה, שפעלה להגברת החינוך לספורט בקרב הנשים בעיר – וכן לימוד והפצת השפה העברית. עיתונים בעלי תפוצה רחבה בלאדינו היו 'לה איפוקה' ו'איל טיימפו'. [73][74][75]
השכלה ומוסדות חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהודי סלוניקי הקפידו לחנך את בניהם לפי תורת משה, חינוך שכלל לימוד השפה העברית, שיעורי תורה וגמרא ודרכי מוסר. תלמידי חכמים הפכו במרוצת הזמן לרבנים וראשי ישיבות; חלקם התמנו לרבנים ראשיים וראשי הקהילה.
השכלה תורנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתי ספר 'תלמוד תורה'
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסדות חינוך שלימדו על פי מסורת ישראל היו קיימים בסלוניקי מזה מאות שנים. בסוף המאה ה־19 למדו במוסד החינוך המרכזי של תלמוד תורה כ־1,200 תלמידים. ב־1880 ניהל את המוסד יעקב אוטולנגי, שהוזמן לשם כך מליבורנו שבאיטליה.
בשנת 1896 הקים ר' יעקב קובו בית מדרש לרבנים בשם 'בית יוסף' על שם הפילנתרופ יוסף שושן. מבית מדרש זה יצאו רבנים ומורים אשר לימדו את מסורת ישראל בקהילות שונות ברחבי הבלקן.
השכלה כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה־16 נוסד בעיר בית מדרש ללימודים כלליים, שבו נלמדו רפואה ומדעי הטבע והתכונה (כימיה). במוסד זה לימדו בין היתר הפרופסורים מישטרי שלמה הלוי ואהרון עפיא. במחצית השנייה של המאה לימד בבית המדרש הרופא הנודע אמטוס לוזיטנוס.[76]
לפי תיעוד מכתבי ד"ר מואיז (משה) אלאטיני היה ב־1856 בית ספר מודרני בסלוניקי. בבית הספר נלמדו השפה העברית ושפות אירופאיות שונות, בעיקר איטלקית וצרפתית, מדעים כלליים ומקצועות שונים. ב־1864 הוקם בסלוניקי בית ספר איטלקי שרוב תלמידיו היו יהודים. אחריו נוסדו בתי ספר שונים בידי המסדר הקתולי, בית ספר מודרני בידי ר' יהודה נחמה ואשר שלם ובית ספר אנגלי שייסד הכומר פיטר גרוסבי, ובכולם היו רוב התלמידים יהודים.
מוסדות אליאנס (כל ישראל חברים)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ייסודה של חברת אליאנס בפריז ב־1860 הוביל לייסוד בית ספר של אליאנס בסלוניקי בשנת 1876 בברכת הרב הראשי גאטינייו. בבית הספר של אליאנס התקיימו לימודים ברוח ההשכלה החילונית והמודרנית של המייסדים. בית הספר הוקם בזכות פעילותם הפילנתרופית של ד"ר מואיז (משה) אלאטיני, שאול מודיאנו וחיים קובו. בסוף המאה ה־19 למדו בבית ספר של אליאנס 210 תלמידים וכ־150 תלמידות, מקצתם תלמידים טורקים מוסלמים וכמה מבני הדונמה.
בתחילת המאה ה־20 נוסדו בתי ספר נוספים של אליאנס וכן גני ילדים, בהם למדו אלפי תלמידים, מרביתם יהודים.
החינוך בתחילת המאה ה־20
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה־20 היו בסלוניקי בתי ספר רבים, הן של 'תלמוד תורה' והן בתי ספר כלליים של 'אליאנס' וחברות אחרות.
על החינוך בסלוניקי בשנים אלו העיד סופר עברי־רוסי, משה אייזנשטאדט:
הרבה בתי ספר ישנם בסאלוניקי, של 'אליאנס' של חברת 'עזרא' ושל הבארון הירש ומלבדם יש שם בית תלמוד תורה גדול שלומדים בו יותר מאלף תלמידים. 'גן ילדים' עברי נתייסד זה לא מכבר בסאלוניקי בהשתדלות החכם באשי ובעזרת חברת 'עזרא', כמאתיים ילדים וילדות מתחנכים בו וכולם מפטפטים ומצחקים בעברית חיה במבטא הספרדי המצלצל..
— דוד א' רקנטי, זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, כרך א, עמ' 194–195
מבנה הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך מאות שנים עמדו בראש הקהילה רב ראשי ומספר בעלי ממון שהנהיגו את בני הקהילה בשגרה ובעתות משבר. החל מתחילת המאה ה־16 הייתה מאורגנת הקהילה היהודית בסלוניקי תחת ועד מנהל בחסותם של שבעת טובי העיר לצד ההנהגה הרבנית. תחת ארגון גג זה התארגנו בני הקהילה בקבוצות לפי ארצות וערי המוצא שנקראו "קהלים".
בשנת 1870 ניהלו את הקהילה שני סוגים של מוסדות: המוסדות המנהליים והמוסדות הדתיים.
מועצת הקהילה (בלאדינו: אסמבליאה ג'ינידאלה) הייתה מועצה בת 70 חברים בעלת סמכות תחיקתית שחבריה נבחרו בכל ארבע שנים והייתה אחראית על תקציב הקהילה ועל כתיבת תקנונים וקודי התנהגות. הוועד המנהל (קונסיליו קומונאל) מנה תשעה חברים ותפקד כרשות המבצעת של החלטות המועצה. בראשו עמד נשיא הקהילה.
המועצה הדתית (מג'ליש רוחני) הייתה הגוף האמון על תקנות דת, בעוד שבתי הדין קיבלו פסקי דין בנושאים שונים, ביניהם גיטין וזכויות יתומים ואלמנות.[77]
ארגון הקהלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסלוניקי התקיימה מערכת קהילתית שהתבססה על קהלים, אשר התגבשו לפי מוצא התושבים. כל קהל ייצג עיר או חבל ארץ מהמרחב ממנו הגיעו חבריו, כגון “קהל קשטיליה”, “קהל אראגון”, “קהל פורטוגל” ו”קהל מונסטיר”, וכן פעלו קהלים איטלקיים ואשכנזיים, ולכל אחד מהם מוסדות משלו. כל קהל ניהל את ענייניו באופן אוטונומי, ובראשו עמד “חכם הקהל”, סמכות הלכתית ורוחנית מקומית.[78]
הקהלים הראשונים בסלוניקי היו "עץ החיים" ו"עץ הדעת" של היהודים הרומניוטים.
בסוף המאה ה־15 הגיע מספר הקהלים בסלוניקי לעשרה. לכל קהל ניתנה אוטונומיה בנוגע למינוי רבנים, גבאים וקביעת סדרי תפילות. מספר פעמים בשנה כינסו הפרנסים את בני הקהילה באספה כללית על מנת לקבוע תקנות והסכמות שונות. הקהלים נבדלו זה מזה בשפתם, בלבושם, במחזורי התפילות ולעיתים אף בהלכות. הקהלים זכו לכינויים ולעיתים כינויי גנאי מהקהל הספרדי שהיה תקופה ארוכה הגורם הדומיננטי בעיר.[79]
מספר הקהלים בתחילת המאה העשרים הגיע ל־32.
| רשימת הקהלים ביהדות סלוניקי[80][81] | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| שם הקהל | השתייכות[82] | מועד הקמה | בית כנסת | שפה | נוסח תפילה | כינוי |
| עץ החיים | יהדות יוון (רומניוטים) | המאה ה־1 לפנה"ס | עץ החיים | יווניטיקה (גם רומאיקה) | מחזור רומניא | אז'ו (שום)
איל קאל דה לוס גריגוס (קהל היוונים) |
| עץ הדעת | יהדות יוון (רומניוטים) | המאה ה־1 לפנה"ס | יווניטיקה (גם רומאיקה) | מחזור רומניא | איל קאל דה לוס גריגוס
(קהל היוונים) | |
| אשכנז (וארנבוק) | יהדות אשכנז | 1470[83] | רח' באסיליוס הראקליו 47 | יידיש | נוסח אשכנז | "טודסקוס" (tudescos) |
| סיציליה ישן | המאה ה־15 | לעז | נוסח איטליה | פישקאדוריס (דייגים) | ||
| סיציליה חדש | המאה ה־15 | רח' סרנדופורו 13 | לעז (איטלקית יהודית) | נוסח איטליה | מאדירו (קורה) | |
| גירוש ספרד | שלהי המאה ה־15 | רח' פוטולימאיון | לאדינו (ספרדית יהודית) | נוסח הספרדים | מישקיטה (צריח מסגד) | |
| אוטרנטו | יהדות דרום איטליה | 1541 (לאחר גירוש היהודים מנאפולי וסביבותיה)[84] | שכונת קרנטש | לעז (איטלקית יהודית) | נוסח איטליה | גאליו (תרנגול) |
| איסטרוג | יהדות דרום איטליה | 1613 | אלבאדרה | |||
| בית אהרון | יהדות דרום איטליה | 1631 (קהל זה התפצל מק"ק סיציליה) | חאסרון | |||
| הר גבוה | יהדות ספרד | בית כנסת בשכונת הארילאוס | ב'ילה (מפרש) | |||
| ישמעאל | יהדות ספרד | שלהי המאה ה־15 | רח' קיפרו 6 | נוסח הספרדים | זינגאנוס (צוענים) | |
| יחייא | יהדות פורטוגל | שלהי המאה ה־15
נוסד על־ידי דונה גרציה נשיא |
בית כנסת בשכונת קאלאמריה | לאדינו (ספרדית יהודית) | נוסח הספרדים | נקרא בתחילה "לוית חן" |
| איטליה ישן | יהדות איטליה, פראנקוס | המאה ה־14 | איטליה ישן, רח' באליסאריו (נוסד ב־1896)
בית שאול, רח' סעדי הלוי |
איטלקית, צרפתית, לאדינו | נוסח איטליה | |
| מאיור (מאיורקה) | יהדות ספרד (האיים הבלאריים) | שלהי המאה ה־14 (קהל אנוסים שהיגר בעקבות פרעות קנ"א – 1391) | רח' באליסאריו | לאדינו (ספרדית יהודית) | נוסח הספרדים | נקרא בתחילה ק"ק "בעלי תשובה" |
| איב'ורה | יהדות פורטוגל | שלהי המאה ה־15 | שכונת אקטשי מג'יד | לוסטיאנית (פורטוגזית יהודית)
לאדינו (ספרדית יהודית) |
ארוז (אורז) | |
| קייאנה | יהדות דרום איטליה | שלהי המאה ה־15 | רח' ב'אלאוריטו 3, טמטלידו | לעז (איטלקית יהודית) | נוסח איטליה | ג'אנאקה (כיור) |
| נווה צדק | קואירנו | |||||
| נווה שלום | מאטלונים | |||||
| שלום | אנוסים מחצי האי האיברי ומארצות שונות במערב אירופה[85] | המחצית הראשונה של המאה ה־16 | נוסח הספרדים | גאמיליו | ||
| לישבון ישן | יהדות פורטוגל | 1512 | לוסטיאנית (פורטוגזית יהודית)
לאדינו (ספרדית יהודית) |
מאננרנה | ||
| לישבון חדש | יהדות פורטוגל | 1561 | רח' באסיליאה אולגאס 74 | לוסטיאנית (פורטוגזית יהודית)
לאדינו (ספרדית יהודית) |
||
| קסטיליה | יהדות ספרד | שלהי המאה ה־15 | בית כנסת בשכונת קאלאמריה | לאדינו (ספרדית יהודית) | נוסח הספרדים | שושן |
| ארגון | יהדות ספרד | שלהי המאה ה־15 | לאדינו (ספרדית יהודית) | נוסח הספרדים (נוסח ארגון) | גאטו (חתול) | |
| קאטלן ישן | יהדות ספרד | 1391[86] | לאדינו (ספרדית יהודית) | נוסח הספרדים (נוסח קטלוניה) | פיג'ו (תאנה) | |
| קאטלן חדש | יהדות ספרד | שלהי המאה ה־15 | לאדינו (ספרדית יהודית) | נוסח הספרדים (נוסח קטלוניה) | פיג'ו לוקו (תאנת בר) | |
| מוגרביס | יהדות צפון אפריקה (מגרב) | 1578[87] | רח' פרואב'יליון נוסוקומיון | ערבית יהודית | מחזור מנהג צפון אפריקה | סילייה |
| אפוליה (פוליה) | יהדות דרום איטליה | המאה ה־14 | לעז (איטלקית יהודית) | נוסח איטליה | ||
| איטליה שלום | יהדות איטליה, פראנקוס | 1606 (קהל זה התפצל מק"ק איטליה חדש) | איטלקית, צרפתית, לאדינו | נוסח איטליה | ||
| איטליה חדש | יהדות איטליה, פראנקוס | רח' פסקו־טליטוס | איטלקית, צרפתית, לאדינו | נוסח איטליה | ||
| פורטוגל | יהדות פורטוגל | רח' פרודוס קסנדרו | לוסטיאנית (פורטוגזית יהודית)
לאדינו (ספרדית יהודית) |
|||
| קלבריה | יהדות דרום איטליה | המאה ה־14 | לעז (איטלקית יהודית) | |||
| פרובינציה | יהדות צרפת (פרובאנס) | 1501 | צרפתית,
לאדינו (ספרדית יהודית) |
פורוביס | ||
| מונסטיר | יהדות יוון (רומניוטים) | 1927 | קהל מונסטיר | יווניטיקה,
לאדינו (ספרדית יהודית) |
נוסח הספרדים | |
בתי כנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרכז החיים של כל קהל היה בית הכנסת, ולצידו פעלו מוסדות קבועים כגון ישיבה, קופת צדקה, בית מטבחים ובית דין. סלוניקי נודעה בריבוי בתי הכנסת שבה: עשרות בתי כנסת נשאו את שמות קהליהם, והשתקפו בהם זהותם ותרבותם של המתפללים. לצד בתי הכנסת הספרדיים והפורטוגזיים התקיימו גם בתי כנסת איטלקיים, לפחות בית כנסת אשכנזי אחד. קיימות עדויות היסטוריות גם לקיומם של בתי כנסת קראיים ושומרוניים שפעלו בעיר בתקופות קדומות.[78]
מבין בתי הכנסת הבולטים:
- בית הכנסת קהל מונסטיר – הוקם ב־1927 בידי יוצאי מונסטיר שהיגרו לעיר. זהו בית הכנסת היחיד בסלוניקי אשר שרד את מלחמת העולם השנייה.[88]
- "בית שאול" – בית כנסת מפואר שהוקם בראשית המאה ה־20 ברובע קמפאניאס בסלוניקי, ביוזמתה ובמימונה של סניורה פאקימה מודיאנו, להנצחת בעלה שאול, שהיה פילנתרופ ודמות בולטת בקהילה. בית הכנסת שימש את קהל קדוש איטליה ישן עד להחרבתו בידי הנאצים בשנת 1943.[89][90][91]
בית העלמין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – בית העלמין היהודי העתיק בסלוניקי
בית הקברות היהודי של סלוניקי, שהוקם כבר במאה ה‑15, השתרע בשיאו על פני כ‑500 דונם ונחשב לקדוש בעיני יהודי העיר. רבים נהגו לעלות אליו, במיוחד בחודש אלול ובעתות צרה, ולבקר בקברי רבנים וצדיקים, במסגרת מנהג המכונה “זיהארה”.
הפקעות משטח בית העלמין החלו כבר בסוף המאה ה‑19, ובשנת 1886 נבנה עליו מוסד חינוכי שלימים הפך לאוניברסיטת תסלוניקי. בשנת 1906 נוסדה חברה שמטרתה לתחזק את האתר, אך היא התפרקה בשל קשיים כלכליים.
לאחר השריפה הגדולה בעיר והסכם חילופי האוכלוסין עם טורקיה, התגבר הלחץ מצד הרשויות להפקיע את השטח במטרה להקים במקום גן ציבורי ולתת מענה לגל הפליטים היוונים. הקהילה היהודית התנגדה נחרצות, אך נאלצה לוותר על חלק מהשטח. במהלך מלחמת העולם השנייה החריבו הגרמנים את בית הקברות כולו.[92]
מוסדות כלל קהילתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]"חברת תלמוד תורה" ('לה חברה גראנדי') היה מוסד כלל קהילתי ללימוד תורה והשפה העברית. לפי הנוסע הצרפתי דה לה קרואה (De La Croix) למדו במאה ה־17 בחברה זו כעשרת אלפים תלמידים.
במרוצת הזמן נוסדו בקהילה בתי חולים ומוסדות רווחה: בית החולים הירש, בית מחסה לחולי רוח, מוסד ביקור חולים שנתן מענה לצרכים רפואיים עבור מעוטי היכולת, בית היתומות (ע"ש מאיר אבוהב), אכסניה לאורחים ובית דפוס. בשל אופיים הסוציאלי של המוסדות נדרשו בעלי הממון לתת את חלקם לסיוע כלכלי. חלק מהסיוע ניתן כמחווה של רצון טוב וחלקו נגבה באמצעות מיסים שנקבעו מפעם לפעם בידי הנהגת הקהילה.
הסכמות ותקנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנהגת הקהילה קבעה הסכמות ותקנות שונות בנוגע לכלל הציבור ובנושאים בהן האינטרס הציבורי המשותף היה רב. מבין ההסכמות והתקנות נודעו במיוחד תקנה המשאירה זכות על הקרקע גם בזמן מכירה לגוי, תקנה הקובעת סדרי מסחר בתחום הטקסטיל ותקנה על סגירת עסקים ביום השבת, מס עבור סיוע לנישואי יתומות ומס ירושה.[93]
ריבוד חברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]העילית החברתית של הקהילה היהודית מנתה כמה עשרות משפחות, ברובן מבני הפראנקוס שהגיעו לסלוניקי החל מתחילת המאה ה־18 והיו נתינים של מדינות מערב־אירופאיות, ומקצתן משפחות ספרדיות ופורטוגזיות שישבו בעיר החל מסוף המאה ה־15 והיו נתינים של האימפריה העות'מאנית. בין המשפחות המיוחסות שבלטו בעושרן, בהשכלתן ובקשריהן הדיפלומטיים נמנו המשפחות אלאטיני, מודיאנו, מורפורגו, פרננדס־דיאס, טורס, פררה, אברבנאל, קובו, מולכו ושאלתיאל. משפחות אלו נשאו בתפקידי ההנהגה בקהילה והיו נשיאים, חברי הוועד המנהל ופילנתרופים שתרמו מהונם לבניית מוסדות חינוך, תרבות ודת לרווחת בני הקהילה היהודית ותושבי סלוניקי. שכבת העילית הייתה מגוונת מבחינת יחסה לדת ולמודרניזם וכן מבחינת הגישה החברתית־פוליטית, שנעה בין ציונות ולאומיות יהודית לבין קוסמופוליטיות והתערות בחברה הכללית.[94]
מעמד הביניים כלל משפחות שעסקו בעיקר במקצועות חופשיים כגון עריכת דין, רפואה רוקחות והוראה. אלו היו בני שכבת הבורגנות הזעירה שהיו לרוב בעלי הון מצומצם. מרבית תושביה היהודים של סלוניקי היו בני מעמד הפועלים, שעסקו בעבודות כפיים כגון סבלות, חנוונות, נשיאת מים, ספנות ודייג.[95]
אחוזות הגבירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפראנקוס שחלשו על המערכת הפיננסית והדיפלומטית בסלוניקי החל מתחילת המאה ה־18 והיו בעלי הון רב, התגוררו בבתי פאר, אחוזות וארמונות. מרבית בתי הפאר נבנו במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20.
-
-
אחוזת מודיאנו, חזית דרומית־מערבית -
-
וילה ביאנקה (אנ') (וילה פרננדס־דיאז) -
-
-
_(1899),_%CE%92%CE%B1%CF%83%CE%B9%CE%BB%CE%AF%CF%83%CF%83%CE%B7%CF%82_%CE%8C%CE%BB%CE%B3%CE%B1%CF%82_5,_%CE%98%CE%B5%CF%83%CF%83%CE%B1%CE%BB%CE%BF%CE%BD%CE%AF%CE%BA%CE%B7.jpg)
,_%CE%A7%CE%B1%CE%B9%CF%81%CF%89%CE%BD%CE%B5%CE%AF%CE%B1%CF%82_16,_%CE%98%CE%B5%CF%83%CF%83%CE%B1%CE%BB%CE%BF%CE%BD%CE%AF%CE%BA%CE%B7.jpg)
אישים בולטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב שמואל די מדינה – מגדולי חכמי סלוניקי, רב, פסוק ומנהיג קהילתי, מחבר ספר שו"ת מהרשד"ם וספר בן שמואל.
- הרב אברהם די בוטון – מחכמי סלוניקי וממפרשיו של הרמב"ם, במאה ה־16.
- הרב יעקב בן חביב – מגדולי חכמי ספרד ומנהיג קהילת מגורשי ספרד הגדולה בסלוניקי במאה ה־16, מחבר הספר "עין יעקב" וחיבורים נוספים.
- הרב יעקב מאיר – הראשון לציון, והרב הספרדי הראשי הראשון של ארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית, וכן היה גם שד"ר ארץ ישראל, לפני תפקידיו הרבניים.
- יעקב אברהם יונה – משורר, זמר, מתעד ומוציא לאור שפעל בסוף המאה־19, תרם להעשרת אוצר הרומנסות בלאדינו מסלוניקי.
- הרב יהודה נחמה – איש ציבור עיתונאי ופעיל חינוך בן המאה ה־19, ממחיי השפה העברית בסלוניקי שביוון.
- הרב עמנואל ברודו – ממלא מקום רב הקהילה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
- הרב דוד פיפאנו – מגדולי רבני סלוניקי וביוגרף של הקהילה.[96]
- הרב חיים חביב – רב קהילת סלוניקי עד שנת 1929. נספה בשואה.
- הרב ד"ר צבי קורץ – רבה הרשמי האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר. נספה בשואה.
- שלמה ארוך – מתאגרף, אלוף יוון (1938) ואלוף הבלקן (1939) במשקל בינוני. שרד את השואה על־ידי השתתפות כפויה בקרבות שארגנו קצינים נאצים במחנה הריכוז אושוויץ.
- אברהם בן־ארויה – פוליטיקאי וסוציאליסט שפעל בבולגריה וביוון. היה מנהיג פדרציית העובדים הסוציאליסטית בסלוניקי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ונחשב למייסד המפלגה הקומוניסטית של יוון.
- אברהם שמואל רקנאטי – היה ממנהיגי יהדות סלוניקי ואיש ציבור בישראל. נשיא תנועת המזרחי ויו"ר התנועה הרוויזיוניסטית ביוון וחבר הכנסת הראשונה בישראל.
- אלברט בורלא – מנכ"ל ויו"ר פייזר.
- ג'קו רזון – מתאגרף, אלוף יוון במשקל בינוני לשנת 1939, כמו כן היה שוערה של קבוצת הכדורגל של סלוניקי – "אולימפיאקוס".
- מרדכי מנו – מחלוצי הספנות העברית, בן למשפחת ספנים מסלוניקי.
- ליאון יהודה רקנאטי – בנקאי, מייסד בנק דיסקונט בארץ ישראל, ומנהלו הראשון, מייסדה של משפחת רקנאטי. מוזיאון ראלי, שהוקם בקיסריה בידי בן המשפחה הארי רקנאטי, מכיל בכניסה שלט המנציח את קהילת סלוניקי ואת יהדות ספרד.
הנצחה וזיכרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיריית סלוניקי קבעה את 27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי העיר. בנוסף, בכיכר החירות הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות. בשנת 2017 ראש העיר יאניס בוטאריס יזם את הקמתו של מוזיאון השואה בעיר.[97]
בשכונת הדר יוסף בתל אביב ובבית שאן ישנם רחובות הקרויים על שמה של קהילת סלוניקי.[98] עיריית אשדוד הנציחה את זכר הקהילה בכיכר יהדות סלוניקי כאות הוקרה לתרומתם בבניית העיר והנמל.[99]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בית הכנסת היכל יהודה – בית כנסת בתל אביב של יוצאי סלוניקי
- המוזיאון היהודי של סלוניקי
- בית תפילה לזכר יהודי סלוניקי
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברכה ריבלין (עורכת), "סלוניקי", בתוך: פנקס הקהילות (10) יוון, יד ושם, ירושלים תשנ"ט 1998, עמ' 194–299 (הערך 'סלוניקי' נכתב בידי כל כותבי הספר, ובהם גם לאה בורנשטיין־מקובצקי} ויצחק כרם).
- מארק מאזוור, סלוניקי: עיר של רוחות, תרגמה: כרמית גיא, עם עובד, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
- חדווה פרחיה, זאת סלוניקי, חולון: דפים מספרים, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
- שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי – בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית, הוצאת מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ד 2014 (הספר בקטלוג ULI)
- יוסף עוזיאל, המגדל הלבן: רשמים, זכרונות וספורים מחיי עיר עברית בגולה. (הספר בקטלוג ULI)
- אברהם (אלברטו) חנן, שיהיו כל רחובות העולם שלך, הוצאת המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון, 2021[100]
- יצחק ירושלמי, A Jewish Voice from Ottoman Salonica (הספר בקטלוג ULI)
- רבקה כהן, "המוריאה נגד שלוניקי, האיום על ההגמוניה של שלוניקי וחכמיה במאה ה־16", מאז ועד עתה, יהודי יוון לדורותם, ספר שני, בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב, ת"א, 1984, עמ' 35–55.
- ירון בן נאה, "עיר התורה והלימוד, סלוניקי כמרכז תורה במאות הט"ז–הי"ז", פעמים, 80 (תשנ"ט), עמ' 62–80.
- יוסף הקר, החברה היהודית בשאלוניקי ואגפיה במאות הט"ו והט"ז: פרק בתולדות החברה היהודית באימפריה העות'מאנית ויחסיה עם השלטונות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים, תשל"ט
- מינה רוזן, "ארגון הקהילה היהודית בסלוניקי (1912–1943)", אייל ג'יניאו (עורך) יוון: קהילות ישראל במזרח במאות התשע־עשרה והעשרים, ירושלים תשע"ד, עמ' 139–162
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד א' רקנאטי (עורך), זכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן (שני כרכים), בהוצאת הוועד להוצאת ספר קהילת שלוניקי, תל אביב, תשל"ב (1972) (הספר בקטלוג ULI)
- שאלוניקי עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי (1967)
- י. ש. עמנואל, גדולי שלוניקי לדורותם, תל אביב תרצ"ו, באתר היברובוקס
- סלוניקי אהובתי – מוזיאון וירטואלי באתר המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון
- מינה רוזן, יהודי סלוניקי בתקופה העות'מאנית (1430–1912) (באנגלית)
- המוזיאון היהודי בשלוניקי (ביוונית)
- ארכיון אוסף יהדות סלוניקי, בספרייה הלאומית
- מינה רוזן, סדרת הרצאות על יהדות סלוניקי, באתר יוטיוב, מרץ 2020 – ינואר 2024
- יהדות סלוניקי, באתר המרכז לאמנות יהודית
- יהדות סלוניקי, באתר הספרייה היהודית המקוונת
- איזידור זינגר, יצחק ברוידה, וג'וזף ג'ייקובס, יהדות סלוניקי, באתר האנציקלופדיה היהודית
- מרכז מורשת יהדות שאלוניקי ויוון
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מעשי השליחים י"ז, 1–9
- ^ 1 2 3 זכרון שלוניקי יצחק עמנואל, מראשית התיישבות היהודים עד גירוש ספרד, כרך א, עמ' 4–5
- ^ י' שיבי, הקהילה השומרונית בסלוניקי, ציון מב, 1977, עמ' 103
- ^ ר' דוד מסיר ליאון מזכיר את הקראים בסלוניקי בשנת רס"ה (1505)
- ^ לפי כתב יד שחשף ההיסטוריון יעקב מאן.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 קהילת יהודי סלוניקי, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 3-4-2019
- ^ 1 2 3 4 דוד א' רקנטי, זכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, כרך א, 1971, עמ' 8
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 14
- ^ ירון בן־נאה, עיר התורה והלימוד: סלוניקי כמרכז תורה במאות הט"ז-הי"ז, פעמים: רבעון לחקר קהילות, יד יצחק בן־צבי, 1999, עמ' 62
- ^ רבקה כהן, "התפתחויות חברתיות כלכליות בשלוניקי בעקבות ההגירה הפורטוגזית", מליסבון לשלוניקי וקושטא, יהודי יוון לדורותם, ספר חמישי, בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב, ת"א, 1986, עמ' 53–67.
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 14
- ^ 1 2 האימפריה העות'מאנית: היסטוריה וסוגיות נבחרות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2 (כתב: אייל ג'יניאו), עמ' 156.
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 12
- ^ מלאכת הבגדים במאות ה־17 וה־18 ביהדות סלוניקי, באתר Ubank; אביצור שמואל, "לתולדות תעשיית אריגי הצמר בשאלוניקי", ספונות ספר 12, (ספר יוון ב'), עמ' קמ"ז–קס"ח; בראודה בנימין, "תעשיית בגדי 'סאלוניקי' בכלכלת המזרח התיכון", פעמים, 15, (1983), עמ' 82–96.
- ^ יוסף טאיטאצאק, פסקי הגאון מהרי״ט: תשובות שאלות, בית ההוצאה של ׳יד הרב נסים׳, 1986, עמ' 11
- ^ יהושע ליבוביץ, לתולדות הרופאים היהודים בשאלוניקי, ספונות, 1971, 11, עמ' שמא–שנא
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 20
- ^ יצחק שמואל עמנואל, מצבות שאלוניקי בצירוף תולדות חייהם של גדולי הקהילה, כרך א, ירושלים תשכ"ג, עמ' 11; על בית הקברות ראו גם: אייל ג'יניאו, "הרחבת בית הקברות היהודי של סלוניקי (1709): דוגמה למאבק בין־דתי על המרחב הציבורי בעיר העות'מאנית", פעמים 98–99, סתיו–חורף תשס"ו, עמ' 319–332
- ^ אריה מנצר, ספר פשמישל, ארגון יוצאי פשמישל בישראל, 1964, עמ' 33
- ^ היהודים בשאלוניקי | המגיד | 9 פברואר 1859 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ לאה בורנשטיין־מקובצקי, החברה היהודית באימפריה העות'מאנית בפתח העידן המודרני, פעמים 157 תשע"ט, עמ' 183-190
- ^ הרב עזיאל ובני זמנו, פרקי עיון בהגותם של חכמי המזרח במאה העשרים, הוצאת ועד כתבי הרב עוזיאל, 2009
- ^ אפיריון; יהודי סלוניקי בעסקי הספנות, 1996, עמ' 26
- ^ יהודית דישון, סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי־גרמני בראשית המאה העשרים, פעמים, 107, תשס"ו, עמ' 39–65
- ^ בנימין בראודה, תעשיית 'בגדי סאלוניקי' בכלכלת מזרח הים התיכון, פעמים 15, תשמ"ג 1983, עמ' 82–95
- ^ 1 2 שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 18
- ^ שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי: בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית (1869–1936), ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, תשע"ד 2014, עמ' מבוא
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 164
- ^ 1 2 יהודי סלוניקי בתקופה העות'מאנית עמ' 75–77
- ^ זכרון שלוניקי, כרך ב, עמ' 28
- ^ Ro Oranim, The Cooking Accident that Destroyed a Jewish Greek Community, the Librarians אתר הספרייה הלאומית, נובמבר 2018
- ^ 1 2 פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. יוון, יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1998, עמ' 242–243, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^
דווין ע' נער, לפני מאה שנה, כשסלוניקי היהודית עלתה באש, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2017
- ^ (The Great Fire of Thessaloniki (1917
- ^ בני המשפחה הגיעו לסלוניקי מאיטליה בסוף המאה ה־17 באתר משפחת מודיאנו
- ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România (1919–1939) עמ' 114 סעיף 172 (ברומנית)
- ^ 'אחרי הפרעות בסלוניקי, על פרעות קמפבל, עיתון הארץ 17 ביולי 1931.
- ^ הסלוניקים באים, באתר סגולה מגזין ישראלי להיסטוריה
- ^ יצחק כרם, "העלייה השאלוניקאית לארץ ישראל בשנות השלושים", שורשים במזרח קובץ ה, תשס"ג 2002, עמ' 181–191. באתר מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב
- ^ ביקורת חריפה עליו הוטחה בספרם של מיכאל מולכו ויסף נחמה, שואת יהודי יוון, הוצאת יד ושם, ירושלים ה'תשכ"ה, ובתגובתו של נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5–11.
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 29
- ^ יהודים מושפלים על ידי נאצים בסלוניקי, יוון, 11 ביולי 1942, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם
- ^ חן מלול, ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29 במרץ 2017
- ^ 1 2 דן מכמן, בימי שואה ופקודה: קורס בתולדות עם ישראל בתקופת השואה, Open University of Israel, 1992, עמ' 51, מסת"ב 978-965-302-121-1
- ^ גדעון רפאל, "יהדות יוון בשואה", באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ
- ^ רנה מולכו (אנ') וג'וזף רוברט וייט, תסלוניקה (ידועה גם כסלאניק או סלוניקי), אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1843–1848), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- ^ סלוניקי (Salonika), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- ^ אריאל בולשטיין, בשביל הזיכרון: 80 שנה להשמדת יהדות סלוניקי, באתר ישראל היום, 29 במרץ 2023
- ^ ראיון עם יצחק לבנת וחיים רפאל, ניצולי שואה
- ^ שמואל רפאל, בנתיבי שאול: יהודי יוון בשואה – פרקי עדות, הוצאת המכון לחקר יהדות שאלוניקי, תל אביב, 1988
- ^ 1 2 פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. יוון, יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1998, עמ' 268, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ כך זה קרה: דפי עדות של שארית הפליטה יוצאי ברגן־בלזן, ארגון שארית הפליטה מהאזור הבריטי, ברגן־בלזן בישראל, 1987, עמ' 19
- ^ דניאל קארפי, מקורות איטלקיים לתולדות היהודים בסלוניקי בתקופת השואה, פעמים 65 (סתיו תשנ"ה), עמ' 109–129 – סדרת תעודות מארכיון הקונסוליה האיטלקית בסלוניקי
- ^ יצחק כרם, דרכי הצלה של יהודים ביוון במלחמת העולם השניה (עמ' 91–92), באתר יד יצחק בן-צבי
- ^ פעמים, המדור להפצת ידע במכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, 1986, עמ' 81
- ^ פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. יוון, יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1998, עמ' 38, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. יוון, יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1998, עמ' 39, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ דוד בנבנשתי, יהודי שאלוניקי בדורות האחרונים: הליכות חיים, מסורת וחברה, קרית ספר, 1973, עמ' 49
- ^ ברכה ריבלין, פנקס הקהילות – יוון: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, יד ושם., 1999, עמ' 290, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ ברכה ריבלין, פנקס הקהילות – יוון: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, יד ושם., 1999, עמ' 291, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ ברכה ריבלין, פנקס הקהילות – יוון: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, יד ושם., 1999, עמ' 294, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 6
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 3
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 21
- ^ יהודית דישון, סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי־גרמני בראשית המאה העשרים, פעמים, 2006, עמ' 48
- ^ לאחר הפרעות בסאלוניקי, דבר, 21 יולי 1931, באתר עיתונות יהודית היסטורית
- ^ קהילת יהודי שאלוניקי, באתר dbs.anumuseum.org.il
- ^ Jones, Sam. "Thessaloniki's Jews: 'We can't let this be forgotten; if it's forgotten, it will die'". The Guardian. נבדק ב-2025-07-12.
- ^ ברכה ריבלין, פנקס הקהילות – יוון: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, יד ושם., 1999, עמ' 204, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ 1 2 3 ברכה ריבלין, פנקס הקהילות – יוון: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, יד ושם., 1999, עמ' 222–223, מסת"ב 978-965-308-066-9
- ^ בביוגרפיה שהרצל מסר על עצמו הוא ציין כי היה מצאצאיו של ר' יוסף טאייטאצ'ק
- ^ לאה בורנשטייו־מקובצקי, ספרות ההלכה בתורכיה, יוון והבלקנים 1750–1900 (עמ' 127), באתר פעמים 87–86, תשס"א
- ^ שמואל רפאל, "התחיה" - מאסף ספרותי בלאדינו לנשים ציוניות בסלוניקי (עמ' 86), באתר פעמים 82
- ^ 'לה איפוקה' (התקופה) , באתר הספרייה הלאומית.
- ^ 'איל טיימפו' הופץ לראשונה בקושטא ולאחר מכן גם בסלוניקי.
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 10
- ^ פנקס הקהילות יוון עמ' 219
- ^ 1 2 אהרון נמדר, תקנות הקהל: פרוצדורה ונהלי חקיקה (עפ"י חכמי שאלוניקי במאה הט"ז), Bar-Ilan Law Studies, 1982, עמ' 181
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 9–10
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 12, הערת שוליים מס' 8
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 158
- ^ השתייכות משפחות לקהלים השונים יש לראות 'שאלוניקי עיר ואם בישראל', עמ' 181–182
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי (1967) עמ' 7
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 178
- ^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 176
- ^ הגירה לסלוניקי מקטלוניה שבספרד בעקבות פרעות קנ"א (1391)
- ^ הגירת יהודים מהמגרב בעקבות רדיפות של פליפה השני, מלך ספרד (שלוניקי עיר ואם בישראל, עמ' 12)
- ^ בית הכנסת “מונסטיר”, סלוניקי, יוון, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע”ש אוסטר, תל אביב |, באתר catalog.archives.gov.il
- ^ ז׳ק סטרומזה, ובחרת בחיים: מסלוניקי ליורשלים דרך אושוויץ ופריס, המכון לחקר יהדות סלוניקי, 1995, עמ' 24
- ^ אברהם אמארילייו, חברות צדקה וחסד, ספונות, 1971, עמ' קלב
- ^ 3D computer reconstruction of Beit Shaul Synagogue in Thessaloniki - exterior, cja.huji.ac.il
- ^ ברכה ריבלין, פנקס הקהילות: יוון (עמ' 246)
- ^ זכרון שלוניקי, כרך א, עמ' 32
- ^ פנקס הקהילות יוון, עמ' 220
- ^ פנקס הקהילות יוון, עמ' 223
- ^ הרב דוד פיפאנו, שלשלת רבני שאלוניק ורבני סופיא, נספח לשו"ת חגור האפד, סופיה תרפ"ה, באתר היברובוקס
- ^ איתמר לוין, ביקור בשרידי יהדות סלוניקי | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | באתר News1, אפריל 2021
- ^ בית שאן החליטה על קריאת רחוב על שם קהילת יהודי סלוניקי ורחוב על שמו של יעקב (ג'קיטו) מאסטרו מציל היהודים בשואה – בית שאן, באתר web.archive.org, 2023-02-26
- ^ כיכר המפרשים (סלוניקי), באתר תיירות אשדוד
- ^ שמואל רפאל, ביום שבו ההורים שלנו השתחררו מאושוויץ־בירקנאו אנחנו נכלאנו שם לעולמי עד, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2021
