יהדות סלוניקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודים בסלוניקי במאה ה-19
בית הקברות היהודי במאה ה-19
צעדת ה-אחד במאי של איגוד הסנדלרים היהודיים של סלוניקי, 1909

הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר ביוון ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופות מסוימות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.

התפתחות ההתיישבות היהודית בסלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית בסלוניקי, בפי היהודים שאלוניקי או שלוניקא, שורשיה בתקופה ההלניסטית. כבר הברית החדשה מזכירה כי בעיר היה בית-כנסת בו הטיף פאולוס במשך שלוש שבתות רצופות.

את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזנטית נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.

היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזנטית השתמרו עד תחילת המאה ה-20 שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת". יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שהתפזרה בתחילת המאה ה-20[1].

לאחר גירוש ספרד בסוף המאה ה-15 הייתה למרכז היהודי הספרדי הגדול ביוון, עת הגיעו אל סלוניקי עשרות אלפי יהודים, ביניהם רבי יוסף טאיטאצאק שהקים בה ישיבה גדולה, בה למדו בין השאר רבי משה אלשיך, רבי שמואל די מדינה (מהרשד"ם), רבי אליעזר אשכנזי, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק אדרבי (מחבר שו"ת דברי ריבות) ורבי אישטרוק אבן שאנג'י, והרב אברהם די בוטון בעל "לחם משנה".

בשנת 1493 הגיעו לסלוניקי יהודים ממגורשי ספרד וב-1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל. יהודים אלה הקימו בתי כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל: סיציליה, קלבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר. כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבינלאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים.

היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית מדרש לפיוטים ולזמרה ובית אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמטוס לוזיטנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה-16[1].

בסוף המאה ה-16 החלו לקבור בבית הקברות היהודי של העיר, שהיה אחד מבתי הקברות הגדולים בעולם היהודי. להערכתו של יצחק עמנואל, במהלך הדורות נקברו במקום כארבע מאות אלף מתים[2].

לאחר גזרות ת"ח ות"ט בפולין היגרו גם ממנה יהודים לסלוניקי. בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית במקום הגיעו אליה יהודים רבים משאר מדינות אירופה שבהן ישבו הנוצרים.

בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ושריפות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם תחילת השפל בקיסרות העות'מאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן שואבת לתלמידי חכמים.

האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי; הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי הדין בקהילה אורגנו מחדש על פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. היו מוסלמים ויוונים רבים שהעדיפו בתי דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.

בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגל, רובם סוחרים עשירים ובנקאים. בהתחלה הם סירבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט[1].

בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם. במחצית השנייה של המאה ה-19 היוו היהודים למעלה ממחצית מתושבי העיר, והקהילה נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל[3].

יהודי העיר פיתחו מאוד את הפעילות הכלכלית בה, ובכלל זה מסחר, תעשייה, בנקאות וכדומה. בין היתר היו בבעלות יהודית בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה וצביעת בדים.

שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית. בין רבני העיר ניתן למנות את רבי יוסף טאיטאצאק[4] (1488 - 1545). רבי יעקב בן חביב ורבי שמואל בן משה די מדינה (1506 - 1589) והרב רפאל אשר קובו שפעל במאה התשע עשרה. הללו פיתחו ספרות שו"ת והדפוס שהוקם בעיר עסק בהוצאת ספרי הלכה וספרים שונים שהופצו ברחבי העולם היהודי. במאה התשע עשרה היו בסלוניקי כמאה בתי מדרש וכשלושים בתי כנסת היסטוריים, בהם בית כנסת בית אל. כולם מפוזרים בשכונות ולפי קהלים כמו קהל אראגון, קהל קשטיליה, קהל סיציליא. עוד היו בשנות המאה התשע עשרה ארבע עשרה ישיבות. במאה ה-19 וה-20 פיתחו היהודים את התעשייה והבנקאות במקום. חברת כל ישראל חברים פתחה בה בתי ספר והופיעו עיתונים יהודיים בלאדינו ובצרפתית. נוסדו אגודות להפצת העברית וספרותה והחלו ניצנים של אגודות ציוניות.

בעת הכיבוש היווני של סלוניקי בתום מלחמת הבלקן הראשונה מנו יהודי סלוניקי כשליש מאוכלוסיית העיר ושלטו על המסחר בה.

בתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון הטורקים הצעירים פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית[1].

מלחמת העולם הראשונה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריפה הגדולה בסלוניקי בעת מלחמת העולם הראשונה
יהודים חסרי בית לאחר הפרעות ב-1931
השינויים באוכלוסיית סלוניקי בין 1500 ל-1950
התעללות פומבית ביהודי סלוניקי, יולי 1942
אנדרטת השואה לזכר 50,000 יהודי סלוניקי שהושמדו בתאי הגזים

הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון[1]. ביום שבת ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917) כילתה שריפה גדולה את הרובע היהודי ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים בעיר. בזמן מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר הן בשל תוצאות השריפה של 1917 אשר הותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית, שחבריה פרעו ביהודים בשנות ה־30 הראשונות (פרעות קמפבל) ובנוסף נחתו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודי בתי הספר היהודיים ועוד.

בשנת 1921 התמנה כרב העיר הרב בן ציון חי עוזיאל. לאחר עלייתו ארצה התמנה הרב עמנואל ברודו, ולאחר פטירתו התמנה הרב האחרון של קהילת סלוניקי חיים חביב, שנספה עם בני קהילתו באושוויץ בירקנאו. לרב רשמי התמנה הרב ד"ר צבי קורץ, אשכנזי יליד גליציה, ששימש גם בתפקיד ראש היודנראט בתחילת המלחמה, עובדה שבגינה דמותו שנויה במחלוקת בקרב ניצולי שואת יהודי יוון[5].

דו"ח של הסיגורנצה הרומנית מיום 3 בינואר 1928 מציין שבמהלך משחק כדורגל בסלוניקי של הקבוצה הרומנית Unirea Tricolor, הרומנים הותקפו על ידי היהודים המקומיים בעקבות המהומות האנטישמיות הסטודנטיאליות ברומניה וזיכויו של רוצח היהודי דוד פאליק[6].

בשנות ה-30 עלו כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לארץ ישראל. העולים התיישבו בשכונות כמו שכונת פלורנטין ושפירא בתל אביב, שכונת בן ציון בנתניה והמושב צור משה. העולים, שרבים מהם היו קשורים לעסקי הימאות עוד בסלוניקי, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח ענף הימאות בארץ. רבים מהם עבדו בנמל חיפה, והם היו מעורבים באופן בולט בהקמת נמל תל אביב ותפעולו בעקבות השבתת נמל יפו במהלך המרד הערבי הגדול.

ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה[1].

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי יוון

שואת יהודי סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים, אך עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול[7].

בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במלריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום משא ומתן שוחררו היהודים מעבודות כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר של אותה שנה הוחרב בית העלמין הישן וכחצי מיליון המצבות היהודיות ממנו נלקחו לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפרנקפורט.

בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת הטלאי הצהוב וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרץ הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, והייתה לה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ולהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר[1].

בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם; נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.

הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.

ב-15 במרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ, יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים. סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית הפליטה, רובם מערי השדה[1].

הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945–1948. הקהילה כיום היא קהילה קטנה ומזדקנת. ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".

בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביוון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים[1]. עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה. בנוסף, בכיכר מרכזית בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות.

יהודים בעלי אזרחות ספרדית או פורטוגזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר קורבנות השואה המוצבת בבית העלמין היהודי שבעיר
בית הכנסת המרכזי בעיר סלוניקי ב-2007

מאז גירוש ספרד (1492) השתכנו יהודים באגן הים התיכון, בין היתר בסלוניקי, שם הם הוסיפו לדבר לאדינו. בסוף המאה ה-19 חשה ספרד בהתמוטטות האימפריה העות'ומנית, ורצתה לנצל את המצב כדי לפתח את מסחר החוץ שלה. לצורך כך אותרו קהילות דוברות ספרדית באזור. בנוסף לכך פרצה מלחמה בין ספרד למרוקו בשנת 1912. כדי ליצור קשרים עם האוכלוסייה המקומית עלה רעיון לתת חסינות ספרדית לכול האזרחים דוברי הלאדינו במרוקו, ובנוסף לכך לדוברי הלאדינו במקומות אחרים, כגון סלוניקי. בדצמבר 1924 החליט הפרלמנט הספרדי להעניק אזרחות מלאה לכל בעלי החסינות הספרדית. מעטים מיהודי סלוניקי ניצלו זכות זו. ערב מלחמת העולם השנייה היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי רק כ-560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית.

היטלר רצה שפרנקוגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצדו במלחמה, לכן הוא לא נגע לרעה ביהודים אלו, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ-367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן-בלזן, לשמש כבני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מ-30 ביולי 1943 עד ל-2 בפברואר 1944, אז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביב ב-4 בדצמבר 1944.

144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו של הקונסול הכללי של ספרד סבסטיאן רומרו רדיגאלס בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב-2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן- בלזן והגיעו ב-14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות ונהלו את עצמם בצורה עצמאית על ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שיחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.

אישים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב אברהם די בוטון - מחכמי סלוניקי וממפרשיו של הרמב"ם, במאה ה-16.
  • הרב יעקב בן חביב - מגדולי חכמי ספרד ומנהיג קהילת מגורשי ספרד הגדולה בסלוניקי במאה ה-16, מחבר הספר עין יעקב וחיבורים נוספים.
  • משפחת קובו - משפחת רבנים ומנהיגי ציבור בסלוניקי במשך למעלה מ-400 שנה. בני משפחה נוספים, בהם הראשון לציון הרב יצחק קובו, שימשו כרבנים בירושלים ובמקומות נוספים.
  • הרב יהודה נחמה- איש ציבור עיתונאי ופעיל חינוך בן המאה ה-19, ממחיי השפה העברית בסלוניקי שביוון.
  • יעקב אברהם יונה - משורר, זמר, מתעד ומוציא לאור שפעל בסוף המאה-19, תרם להעשרת אוצר הרומנסות בלאדינו מסלוניקי.
  • הרב חיים חביב רב קהילת סלוניקי עד שנת 1929. נספה בשואה.
  • הרב ד"ר צבי קורץ- רבה הרשמי האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר. נספה בשואה.
  • שלמה ארוך - מתאגרף, אלוף יוון (1938) ואלוף הבלקן (1939) במשקל בינוני. שרד את השואה על ידי השתתפות כפויה בקרבות שארגנו קצינים נאצים, במחנה הריכוז אושוויץ.
  • אברהם בן-ארויה פוליטיקאי, וסוציאליסט שפעל בבולגריה וביוון. היה מנהיג פדרציית העובדים הסוציאליסטית בסלוניקי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ונחשב למייסד המפלגה הקומוניסטית של יוון.
  • ג'קו רזון מתאגרף, אלוף יוון במשקל בינוני לשנת 1939, כמו כן היה שוערה של קבוצת הכדורגל של סלוניקי - "אולימפיאקוס".
  • הרב יעקב מאיר - הראשון לציון, והרב הספרדי הראשי הראשון של ארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית, וכן היה גם שד"ר לפני תפקידיו הרבניים.
  • מרדכי מנו - מחלוצי הספנות העברית, בן למשפחת ספנים מסלוניקי.
  • ליאון יהודה רקנאטי - בנקאי, מייסד בנק דיסקונט, ומנהלו הראשון, מייסדה של משפחת רקנאטי.
  • אברהם שמואל רקנאטי - היה ממנהיגי יהדות סלוניקי ואיש ציבור בישראל. נשיא תנועת המזרחי ויו"ר התנועה הרוויזיוניסטית ביוון וחבר הכנסת הראשונה בישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק שמואל עמנואל - "גדולי שלוניקי לדורותם" - תל אביב: דפוס א. סטרוד, תרצ"ו 1936
  • ברוך עוזיאל ודוד בנבנשתי (עורכים), שאלוניקי: עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי, 1967
  • מארק מאזוור, סלוניקי: עיר של רוחות, תרגמה: כרמית גיא, עם עובד, 2007
  • ויקטוריה היסלופ, חוטים מקשרים, תורגם מאנגלית על ידי שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
  • חדווה פרחיה, זאת סלוניקי, חולון: דפים מספרים, 2013
  • שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי - בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ד 2014
  • הערך: דוד רקנאטי - זיכרון שלוניקי - גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן (שני כרכים)
  • יוסף עוזיאל, המגדל הלבן: רשמים, זכרונות וספורים מחיי עיר עברית בגולה.
  • יצחק ירושלמי, A Jewish Voice from Ottoman Salonica

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 קהילת יהודי סלוניקי, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 3-4-2019
  2. ^ יצחק שמואל עמנואל, מצבות שאלוניקי בצירוף תולדות חייהם של גדולי הקהילה, כרך א, ירושלים תשכ"ג, עמ' 11; על בית הקברות ראו גם: אייל ג'יניאו, "הרחבת בית הקברות היהודי של סלוניקי (1709): דוגמה למאבק בין-דתי על המרחב הציבורי בעיר העות'מאנית", פעמים 98-99, סתיו-חורף תשס"ו, עמ' 319-332
  3. ^ שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי: בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית (1869 - 1936), ירושלים:מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, תשע"ד 2014, עמ' מבוא
  4. ^ בביוגרפיה שהרצל מסר על עצמו הוא ציין כי היה מצאצאיו של ר' יוסף טאייטאצ'ק
  5. ^ ביקורת חריפה עליו הוטחה בספרם של מיכאל מולכו ויסף נחמה, שואת יהודי יוון, הוצאת יד ושם, ירושלים ה'תשכ"ה, ובתגובתו של נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5-11.
  6. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România (1919–1939) עמוד 114 סעיף 172 (ברומנית)
  7. ^ יהודים מושפלים על ידי נאצים בסלוניקי, יוון, 11 ביולי 1942, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם.