יהדות סלוניקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודים בסלוניקי במאה ה-19
בית הקברות היהודי במאה ה-19
צעדת אחד במאי של איגוד הסנדלרים היהודיים של סלוניקי, 1909

יהדות סלוניקי היא הקהילה היהודית בסלוניקי (נקראה גם: 'ירושלים דבלקן'), הייתה הקהילה היהודית-הספרדית הגדולה ביותר באירופה ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופות מסוימות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישוב היהודי מהתקופה ההלניסטית ועד הכיבוש העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. יהודים אלו הקימו במרוצת הזמן שני בתי כנסת, "עץ החיים" ו"עץ הדעת". במאה הראשונה לספירה הייתה קהילה יהודית מאורגנת ובעלת השפעה, לפי תיעוד בברית החדשה המציין כי בעיר היה בית-כנסת בו הטיף השליח הנוצרי פאולוס במשך שלוש שבתות רצופות אך היהודים דחו אותו.

קבלת הנצרות על-ידי קונסטנטינוס הקיסר בשנת 313 לספירה לא השפיע באופן מהותי על הקהילה היהודית בסלוניקי אך מצב זה השתנה עת פעל תאודוסיוס הראשון להמיר את דתם של תושביה היהודים של האימפריה הרומית המזרחית ולקבל על עצמם את הדת הנוצרית. לאחר זמן הוציא הקיסר צווים שונים שהצרו עוד את צעדי הקהילה היהודית.

עם הקמת האימפריה הביזנטית בשנת 395 לספירה, נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי. תיעוד מהמאה ה-11 מעיד על קיומה של קהילה יהודית קראית בעיר.[1]

בשנת 1096 פשטה בקהילה היהודית בסלוניקי תנועה משיחית ככל הנראה בהשפעת מעשי הטבח שבוצעו ביהודי לותריניגיה וקהילות הריינס כהקדמה לקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני למסע צלב ושחרור אדמת הקודש מידי הכובש המוסלמי. התנועה חדלה להתקיים עם כיבוש ירושלים על-ידי הצלבנים בשנת 1099.

בשנת 1169 ביקר בעיר מגלה הארצות היהודי בנימין מטודלה והעיד על קיום קהילה יהודית גדולה במקום:

...והיא עיר גדולה מאוד ובה כמו חמש מאות יהודים ושם הרב רבי שמואל ובניו תלמידי חכמים והוא שם ממונה על היהודים תחת יד המלך ורבי שבתאי חתנו ורבי מיכאל ושם גלות גדול ליהודים והם מתעסקים במלאכות

דוד א' רקנטי, זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן כרך א' ע. 6

בשנת 1184 בוצע בתושבי סלוניקי טבח על-ידי הצבא הסיציליאני. היהודים הגנו יחד עם היוונים על העיר וההגמונים של אותה התקופה דיברו בשבח היהודים בשל נאמנותם.

יהודים מהונגריה נמלטו לעיר בשנת 1376 עקב צו גירוש ליהודים שהוציא לאיוש הראשון, מלך הונגריה. בשנת 1430 כבש מוראט השני, סולטאן טורקיה את העיר והגן על כלל התושבים והיהודים בפרט. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו יהודים לעיר בעקבות גירוש באוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הקהילה הרומאניוטית הוותיקה. הקהילה ('קהל קדוש וארנבוק') שמרה על ייחודה, חבריה דיברו יידיש בדיאלקט מיוחד והתפללו לפי נוסח אשכנז עד שהתפזרה בתחילת המאה ה-20.[2]

בואם של יהודי ספרד ופורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר גירוש ספרד בסוף המאה ה-15 הייתה סלוניקי למרכז היהודי הספרדי הגדול ביוון, עת הגיעו אל סלוניקי עשרות אלפי יהודים, ביניהם רבי יוסף טאיטאצאק שהקים בה ישיבה גדולה, בה למדו בין השאר רבי משה אלשיך, רבי שמואל די מדינה (מהרשד"ם), רבי אליעזר אשכנזי, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק אדרבי (מחבר שו"ת דברי ריבות) ורבי אישטרוק אבן שאנג'י, והרב אברהם די בוטון בעל "לחם משנה".

כתובה מסלוניקי, יוון, תרכ"ו (1866). אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית.
כתובה מסלוניקי, יוון, תרכ"ו (1866). אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית.

במהלך 50 השנים שלאחר גירוש ספרד והגעת היהודים מחצי האי האיברי לסלוניקי שינתה העיר את פניה לבלי היכר, לראשונה בהיסטוריה של העיר נוצר בה רוב יהודי והעיר שהייתה עיר מהגרים מעורבת נהייתה לעיר בעלת מאפיינים יהודיים. הנמל כמעט ושבת בשבתות ובמועדי ישראל כמו גם מרבית החנויות וברחבי העיר נשמעו תפילות ומזמורי שבת וחג.

במפקד שנערך בשנת 1519, נמצא רוב יהודי באוכלוסיית העיר, לעומת פחות מרבע יוונים ופחות מרבע מוסלמים.[3] בשנת 1536 הגיעו לסלוניקי יהודים אנוסים מפורטוגל, פליטי האינקויזיציה הספרדית. חלקם הסירו את מסווה הנצרות בסלוניקי עצמה וחזרו לחיק היהדות.[4] יהודים אלה הקימו בתי כנסת משלהם ("קהל קדוש לישבון", "קהל קדוש איבורה") על שמות מקום מוצאם. בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.

כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000 נפש. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבינלאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים.

היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית מדרש לפיוטים ולזמרה ובית אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמטוס לוזיטנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה-16.[2]

בשנת 1545 פרצה שריפה גדולה שלובתה במהירות עצומה על-ידי רוחות צפוניות ('וארדאר') וכילתה כ-5000 בתים מרביתם בתי יהודים, עשרה בתי כנסת של הקהלים השונים, מספר בתי מדרש וכמה מן הספריות הגדולות של הקהילה היהודית. לאחר השריפה פעלו היהודים לשיקום העיר ובנו בתים בסגנון קסטיליאני וכך הפכה סלוניקי מעיר בעלת אדריכלות ביזנטית לעיר בעלת מראה ספרדי מודרני.

בסוף המאה ה-16 החלו לקבור בבית הקברות היהודי של העיר, שהיה אחד מבתי הקברות הגדולים בעולם היהודי. להערכתו של יצחק עמנואל, במהלך הדורות נקברו במקום כארבע מאות אלף מתים.[5]

במפקד שנערך בשנת 1613 נמצא רוב יהודי של 64% באוכלוסיית העיר, לעומת כ-24% מוסלמים ורק 12% נוצרים. בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ושריפות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם תחילת השפל בקיסרות העות'מאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן שואבת לתלמידי חכמים.[3] לאחר גזרות ת"ח ות"ט היגרו יהודים מפולין לסלוניקי.

הופעת השבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבתאות

האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי מייסד תנועת השבתאות; בשנת 1658 הגיע שבתאי צבי לסלוניקי והתקבל בתחילה בכבוד על ידי יהודי העיר וקנה לעצמו מעריצים עד שעשה מעשים אסורים על פי ההלכה והתבקש על ידי רבני סלוניקי ובראשם רבי אברהם די בוטון לעזוב את העיר.

בשנת 1666 התאסלם שבתאי צבי בקושטא שבאימפריה העות'מאנית, מעשה שגרם לזעזוע בקרב הקהילה היהודית בסלוניקי ובעולם היהודי כולו. מספר שנים לאחר מותו של שבתאי צבי התאסלמו מספר משפחות מבני סלוניקי וכך נולדה כת ה"דונמה" שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר.

הפראנקוס בסלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פראנקוס

בתחילת המאה ה-18 הגיעו לסלוניקי יהודים איטלקים בעיקר מליבורנו, רובם סוחרים עשירים ובנקאים. יהודים אלו היו סנוניות ראשונות של תהליכי מודרניזציה וחילון בקרב יהודי סלוניקי. הפראנקוס תרמו לפיתוח התעשייה בעיר בהקמת תשתית תאורה, ביצור ובהפצת גז טבעי, בפיתוח אמצעי תחבורה, טחנות מים שסייעו לייצור הטקסטיל, יסדו בתי חרושת, בתי חולים ובתי ספר תקעו יתד בתעשיית הטבק ובקידום התיעוש והמודרניזציה של העיר.[6][7] הפראנקוס היו בעלי בתי החרושת ובתי המסחר כמו גם בנקים דרכם הפעילו רשת פיננסית בינלאומית. בין היתר היו בבעלות הפראנקוס בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה וצביעת בדים. ההגמוניה על המסחר הייתה בידי שתי משפחות יהודיות אצילות: אלאטיני ומודיאנו.[2][8] בין רבני העיר באותה תקופה היה שמואל יצחק מודילינו.

בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם ואחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.[9]

בשנת 1881 גירשה רוסיה מתחומה יהודים שהיו נתיני האימפריה העות'מאנית ואלו נקלטו בחלקם הגדול בסלוניקי.[10]

בשנת תרמ"ז (1887) תיאר סופר צרפתי לא יהודי שביקר בעיר את התושבים היהודים:

מתוך 130 אלף תושבים יש פה בערך 70 אלף יהודים. אינני חושב שנמצא כמספר הזה אפילו בירושלים. בשום מקום בעולם אין היהודים מרגישים את עצמם כמו בבית יותר מאשר כאן. הם מבכרים את שלטון הטורקים על ממשלת הנוצרים..רובם מדברים ספרדית עתיקה שהייתה שפת אבותיהם. מצבם הכלכלי הפורח באופן יחסי מושך לכאן גם מהגרים מאיטליה. ראיתי את היהודים בחנויות שלהם, ברחובות, בנמל, במשרדי הסוכנויות.. יש להם מן הליכה חופשית שכזאת.. היהודים מתעסקים בכל העבודות, ממלאכת כפיים ועד לתפקידים המינהליים הגבוהים ביותר, סבלים מתורגמנים ופקידים מתווכים ובנקאים. השמות אלאטיני ומודיאנו ידועים גם במארסיליה, פריס ובלונדון לא פחות מאשר בים האגאי. על יד השוק הישן נמצא הארמון הנהדר של מודיאנו..הסוחרים הגדולים הם בעלי צדקה..

דוד א' רקנטי, זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן כרך א' ע.158-157

הכיבוש היווני והשריפה הגדולה של 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרפה הגדולה בסלוניקי בעת מלחמת העולם הראשונה
יהודים חסרי בית לאחר פרעות קמפבל ב-1931
השינויים באוכלוסיית סלוניקי בין 1500 ל-1950
התעללות פומבית ביהודי סלוניקי, יולי 1942
אנדרטת השואה לזכר 50,000 יהודי סלוניקי שהושמדו בתאי הגזים

עם ניצחון יוון על האימפריה העות'מאנית במלחמת הבלקן הראשונה וכיבוש סלוניקי, הצבא היווני נכנס לעיר ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון.[2] בתחילת המאה ה-20, עת הכיבוש היווני של סלוניקי מנתה האוכלוסייה היהודית 80,000 נפש, למעלה ממחצית מאוכלוסיית העיר. [11]

ביום שבת ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917) כילתה שרפת ענק למעלה משלושת רבעי העיר, כ-4100 בתים מרביתם של יהודים בשטח כולל של 217 הקטאר. בשריפה אבדו מרבית בתי ספר הציבוריים והפרטיים, 32 בתי כנסת של הקהלים השונים, בתי מדרש וישיבות, השוק היהודי הישן ומספר רב של חנויות באזור המסחרי. כמו כן נשרפו עד יסוד בית הדפוס של חברת 'עץ החיים' ובית היתומים על שם קארלו אלאטיני. רבים השתדלו לסייע ליהודי סלוניקי ובהם סר משה מונטיפיורי ובני משפחת רוטשילד.

השריפה הותירה למעלה מ-50,000 יהודים ללא קורת גג ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים בעיר. בזמן מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר הן בשל תוצאות השרפה של 1917 אשר הותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית, ובנוסף נחתו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודי בתי הספר היהודיים ועוד.

בשנת 1921 התמנה כרב העיר הרב בן ציון חי עוזיאל. זמן קצר לאחר מכן הוא עלה ארצה, ולממלא מקומו התמנה הרב עמנואל ברודו. לאחר פטירתו התמנה לממלא מקומו הרב חיים חביב, שנספה עם בני קהילתו באושוויץ בירקנאו.

בשנת 1922 החל בנייתו של שוק מודיאנו במסגרת שיקום העיר, לאחר השריפה הגדולה[12] שהתחוללה בעיר ב-1917, אשר תוכנן על ידי האדריכל אלי מודיאנו, בן למשפחת מודיאנו היהודית-איטלקית הידועה בעיר.[13]

דו"ח של הסיגורנצה הרומנית מיום 3 בינואר 1928 מציין שבמהלך משחק כדורגל בסלוניקי של הקבוצה הרומנית Unirea Tricolor, הרומנים הותקפו על ידי היהודים המקומיים בעקבות המהומות האנטישמיות הסטודנטיאליות ברומניה וזיכויו של רוצח היהודי דוד פאליק.[14]

בתחילת שנות ה-30 החלה מגמה של אנטישמיות גואה שהגיעה לשיאה בפרעות קמפבל בשנת 1931[15] ובעקבותיהם מהגרים כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לארץ ישראל. העולים התיישבו בשכונות כמו שכונת פלורנטין ושפירא בתל אביב, שכונת בן ציון בנתניה והמושב צור משה. העולים, שרבים מהם היו קשורים לעסקי הימאות עוד בסלוניקי, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח ענף הימאות בארץ. רבים מהם עבדו בנמל חיפה, והם היו מעורבים באופן בולט בהקמת נמל תל אביב ותפעולו בעקבות השבתת נמל יפו במהלך המרד הערבי הגדול.

בשנת 1933 התמנה הרב ד"ר צבי קורץ, אשכנזי יליד גליציה, ששימש גם בתפקיד ראש היודנראט בתחילת המלחמה, עובדה שבגינה דמותו שנויה במחלוקת בקרב ניצולי שואת יהודי יוון.[16]

ב-1935 ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.[2]

מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי יוון

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים בבעלות יהודית, אך עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19–45, להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול.[17]

בקיץ 1941 החרימו הגרמנים אלפי ספרים, כתבי יד וחפצי יודאיקה עתיקים שהיו בסלוניקי. חוקי הגזע הונהגו רשמית ביוון בשלבים הראשונים של הכיבוש הגרמני ומצבם של יהודי סלוניקי הלך והחמיר. בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במלריה; תוך עשרה שבועות מתו 12% מהם. בתום משא ומתן שוחררו היהודים מעבודות כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר של אותה שנה הוחרב בית העלמין הישן וכחצי מיליון המצבות היהודיות ממנו נלקחו לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפרנקפורט.

לאחר כיבוש יוון על ידי גרמניה הנאצית ב-1941, היה הקונסול הכללי של סלוניקי פריץ שנברג מעורב באופן פעיל בגטואיזציה ובגירוש יהודי סלוניקי למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא דיווח למשרד החוץ ב-15 במרץ 1943 על הגירוש הראשון של היהודים מסלוניקי ותמך בהצעה לגירוש יהודים מקומיים בעלי אזרחויות זרות.

בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם; נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.

בתחילת פברואר 1943 באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת הטלאי הצהוב וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרץ הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, והייתה לה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ולהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.[2]

הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.

ב-15 במרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ, יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים. סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית הפליטה, רובם מערי השדה.[2]

הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945–1948. הקהילה כיום היא קהילה קטנה ומזדקנת. ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".

בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביוון כולה נמנו באותה השנה 5,000 יהודים.[2] עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה. בנוסף, בכיכר מרכזית בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות. בשנת 2017 ראש העיר יאניס בוטאריס יזם הקמת מוזיאון השואה בעיר.

יהודים בעלי נתינות זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר קורבנות השואה המוצבת בבית העלמין היהודי שבעיר
בית הכנסת המרכזי בעיר סלוניקי ב-2007

מאז גירוש ספרד (1492) השתכנו יהודים באגן הים התיכון, בין היתר בסלוניקי, שם הם הוסיפו לדבר לאדינו. בסוף המאה ה-19 חשה ספרד בהתמוטטות האימפריה העות'ומנית, ורצתה לנצל את המצב כדי לפתח את מסחר החוץ שלה. לצורך כך אותרו קהילות דוברות ספרדית באזור. בנוסף לכך פרצה מלחמה בין ספרד למרוקו בשנת 1912. כדי ליצור קשרים עם האוכלוסייה המקומית עלה רעיון לתת חסינות ספרדית לכול האזרחים דוברי הלאדינו במרוקו, ובנוסף לכך לדוברי הלאדינו במקומות אחרים, כגון סלוניקי. בדצמבר 1924 החליט הפרלמנט הספרדי להעניק אזרחות מלאה לכל בעלי החסינות הספרדית. מעטים מיהודי סלוניקי ניצלו זכות זו. ערב מלחמת העולם השנייה היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי רק כ-560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית.

היטלר רצה שפרנקוגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצדו במלחמה, לכן הוא לא נגע לרעה ביהודים אלו, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ-367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן-בלזן, לשמש כבני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מ-30 ביולי 1943 עד ל-2 בפברואר 1944, אז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביב ב-4 בדצמבר 1944.

144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו של הקונסול הכללי של ספרד סבסטיאן רומרו רדיגאלס בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב-2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן- בלזן והגיעו ב-14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות ונהלו את עצמם בצורה עצמאית על ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.

תרבות הלאדינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית. בין רבני העיר ניתן למנות את רבי יוסף טאיטאצאק[18] (1488 - 1545). רבי יעקב בן חביב ורבי שמואל בן משה די מדינה (1506 - 1589) והרב רפאל אשר קובו שפעל במאה התשע עשרה. הללו פיתחו ספרות שו"ת והדפוס שהוקם בעיר עסק בהוצאת ספרי הלכה וספרים שונים שהופצו ברחבי העולם היהודי. במאה התשע עשרה היו בסלוניקי כמאה בתי מדרש וכשלושים בתי כנסת היסטוריים, בהם בית כנסת בית אל. כולם מפוזרים בשכונות ולפי קהלים כמו קהל אראגון, קהל קשטיליה, קהל סיציליא. חברת כל ישראל חברים פתחה בה בתי ספר והופיעו עיתונים יהודיים בלאדינו וביניהם 'לה איפוקה' ו'איל טיימפו'.[19][20]

השכלה ומוסדות חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי סלוניקי הקפידו לחנך את בניהם לפי תורת משה, חינוך שכלל לימוד השפה העברית, שיעורי תורה וגמרא ודרכי מוסר. תלמידי חכמים הפכו במרוצת הזמן לרבנים וראשי ישיבות חלקם הפכו להיות רבנים ראשיים וראשי הקהילה.

בתי ספר 'תלמוד תורה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות חינוך שלימדו על פי מסורת ישראל היו קיימים בסלוניקי מזה מאות שנים. בסוף המאה ה-19 למדו במוסד החינוך המרכזי של תלמוד תורה כ-1200 תלמידים. ב-1880 ניהל את המוסד יעקב אוטולנגי שהוזמן לצורך התפקיד מליבורנו שבאיטליה.

בשנת 1896 הקים ר' יעקב קוב'ו בית מדרש לרבנים בשם 'בית יוסף' על שם הפילנתרופ יוסף שושן. מבית מדרש זה יצאו רבנים ומורים אשר לימדו את מסורת ישראל בקהילות שונות ברחבי הבלקן.

השכלה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תיעוד מכתבי דר' מואיז (משה) אלאטיני היה ב-1856 בית ספר מודרני בסלוניקי, בבית הספר נלמדו השפה העברית ושפות אירופאיות שונות, בעיקר איטלקית וצרפתית, מדעים כלליים ומקצועות שונים. ב-1864 הוקם בסלוניקי בית ספר איטלקי שרוב תלמידיו היו יהודים. לאחריו נוסדו בתי ספר שונים על-ידי המסדר הקתולי, בית ספר מודרני על-ידי ר' יהודה נחמה ואשר שלם ובית ספר אנגלי שנוסד על-ידי הכומר פיטר גרוסבי ובכולם היו רוב התלמידים יהודים.

מוסדות אליאנס (כל ישראל חברים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודה של חברת אליאנס בפריס ב-1860 הובילה ליסוד בית ספר של אליאנס בסלוניקי בשנת 1876 בברכת הרב הראשי גאטינייו. בבית הספר של אליאנס נלמדו לימודים ברוח ההשכלה החילונית והמודרנית של המייסדים. בית הספר הוקם בזכות פעילותם הפילנתרופית של דר' מואיז (משה) אלאטיני, שאול מודיאנו וחיים קוב'ו. בסוף המאה ה-19 למדו בבית ספר של אליאנס, 210 תלמידים וכ-150 תלמידות מקצתם תלמידים טורקים מוסלמים וכמה מבני הדונמה.

בתחילת המאה ה-20 נוסדו בתי ספר נוספים של אליאנס כמו גם גני ילדים, בהם למדו אלפי תלמידים, מרביתם יהודים.

החינוך בתחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 היו בסלוניקי בתי ספר רבים הן של 'תלמוד תורה' והן בתי ספר כלליים של 'אליאנס' וחברות אחרות.

על החינוך בסלוניקי בשנים אלו העיד סופר עברי-רוסי, משה אייזינשטאדט:

הרבה בתי ספר ישנם בסאלוניקי, של 'אליאנס' של חברת 'עזרא' ושל הבארון הירש ומלבדם יש שם בית תלמוד תורה גדול שלומדים בו יותר מאלף תלמידים. 'גן ילדים' עברי נתייסד זה לא מכבר בסאלוניקי בהשתדלות החכם באשי ובעזרת חברת 'עזרא', כמאתיים ילדים וילדות מתחנכים בו וכולם מפטפטים ומצחקים בעברית חיה במבטא הספרדי המצלצל..

דוד א' רקנטי, זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן כרך א' ע. 195-194

אישים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב אברהם די בוטון - מחכמי סלוניקי וממפרשיו של הרמב"ם, במאה ה-16.
  • הרב יעקב בן חביב - מגדולי חכמי ספרד ומנהיג קהילת מגורשי ספרד הגדולה בסלוניקי במאה ה-16, מחבר הספר עין יעקב וחיבורים נוספים.
  • משפחת קובו - משפחת רבנים ומנהיגי ציבור בסלוניקי במשך למעלה מ-400 שנה. בני משפחה נוספים, בהם הראשון לציון הרב יצחק קובו, שימשו כרבנים בירושלים ובמקומות נוספים.
  • הרב יהודה נחמה- איש ציבור עיתונאי ופעיל חינוך בן המאה ה-19, ממחיי השפה העברית בסלוניקי שביוון.
  • יעקב אברהם יונה - משורר, זמר, מתעד ומוציא לאור שפעל בסוף המאה-19, תרם להעשרת אוצר הרומנסות בלאדינו מסלוניקי.
  • הרב עמנואל ברודו - ממלא מקום רב הקהילה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
  • הרב חיים חביב רב קהילת סלוניקי עד שנת 1929. נספה בשואה.
  • הרב ד"ר צבי קורץ- רבה הרשמי האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר. נספה בשואה.
  • שלמה ארוך - מתאגרף, אלוף יוון (1938) ואלוף הבלקן (1939) במשקל בינוני. שרד את השואה על ידי השתתפות כפויה בקרבות שארגנו קצינים נאצים, במחנה הריכוז אושוויץ.
  • אברהם בן-ארויה פוליטיקאי, וסוציאליסט שפעל בבולגריה וביוון. היה מנהיג פדרציית העובדים הסוציאליסטית בסלוניקי תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ונחשב למייסד המפלגה הקומוניסטית של יוון.
  • ג'קו רזון מתאגרף, אלוף יוון במשקל בינוני לשנת 1939, כמו כן היה שוערה של קבוצת הכדורגל של סלוניקי - "אולימפיאקוס".
  • הרב יעקב מאיר - הראשון לציון, והרב הספרדי הראשי הראשון של ארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית, וכן היה גם שד"ר לפני תפקידיו הרבניים.
  • מרדכי מנו - מחלוצי הספנות העברית, בן למשפחת ספנים מסלוניקי.
  • ליאון יהודה רקנאטי - בנקאי, מייסד בנק דיסקונט, ומנהלו הראשון, מייסדה של משפחת רקנאטי.
  • אברהם שמואל רקנאטי - היה ממנהיגי יהדות סלוניקי ואיש ציבור בישראל. נשיא תנועת המזרחי ויו"ר התנועה הרוויזיוניסטית ביוון וחבר הכנסת הראשונה בישראל.
  • אלברט בורלא - מנכ"ל ויו"ר פייזר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי כתב יד שחשף ההיסטוריון יעקב מאן.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 קהילת יהודי סלוניקי, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 3-4-2019
  3. ^ 1 2 האימפריה העות'מאנית: היסטוריה וסוגיות נבחרות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2 (כתב: אייל ג'יניאו), עמ' 156.
  4. ^ שלוניקי, עיר ואם בישראל, ע.12.
  5. ^ יצחק שמואל עמנואל, מצבות שאלוניקי בצירוף תולדות חייהם של גדולי הקהילה, כרך א, ירושלים תשכ"ג, עמ' 11; על בית הקברות ראו גם: אייל ג'יניאו, "הרחבת בית הקברות היהודי של סלוניקי (1709): דוגמה למאבק בין-דתי על המרחב הציבורי בעיר העות'מאנית", פעמים 98-99, סתיו-חורף תשס"ו, עמ' 319-332
  6. ^ החברה היהודית באימפריה העות'מאנית בפתח העידן המודרני
  7. ^ הרב עזיאל ובני זמנו, פרקי עיון בהגותם של חכמי המזרח במאה העשרים.
  8. ^ [1],סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים, יהודית דישון.
  9. ^ שי סרוגו, הפועלים היהודים בנמל סלוניקי: בין העולם העות'מאני לעולמה של מדינת הלאום היוונית (1869 - 1936), ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, תשע"ד 2014, עמ' מבוא
  10. ^ זיכרון שלוניקי : גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן כרך א', ע.164
  11. ^ זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, כרך 2, ע.28
  12. ^ (The Great Fire of Thessaloniki (1917
  13. ^ בני משפחת מודיאנו הגיעו לסלוניקי מאיטליה בסוף המאה ה-17.
  14. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România (1919–1939) עמוד 114 סעיף 172 (ברומנית)
  15. ^ 'אחרי הפרעות בסלוניקי, על פרעות קמפבל, עיתון הארץ 17 ביולי 1931.
  16. ^ ביקורת חריפה עליו הוטחה בספרם של מיכאל מולכו ויסף נחמה, שואת יהודי יוון, הוצאת יד ושם, ירושלים ה'תשכ"ה, ובתגובתו של נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5-11.
  17. ^ יהודים מושפלים על ידי נאצים בסלוניקי, יוון, 11 ביולי 1942, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם.
  18. ^ בביוגרפיה שהרצל מסר על עצמו הוא ציין כי היה מצאצאיו של ר' יוסף טאייטאצ'ק
  19. ^ 'לה איפוקה' (התקופה) , באתר הספרייה הלאומית.
  20. ^ 'איל טיימפו' הופץ לראשונה בקושטא ולאחר מכן גם בסלוניקי.
  21. ^ שמואל רפאלביום שבו ההורים שלנו השתחררו מאושוויץ־בירקנאו אנחנו נכלאנו שם לעולמי עד, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2021