יהדות אשכנז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהודים אשכנזים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפיזור הגאוגרפי של שפת היידיש; המרחב האשכנזי האוטוכתוני.

יהדות אשכנז היא שם כולל למספר עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת-גרמניה הנוכחי, כשחבל ארץ זה היה מזוהה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי צ'כיה, אוסטריה איטליה ואנגליה והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את אורחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת אל מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה ואורחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

מקור השם וגבולות הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה, ובפרט לאזורים המערביים, הסמוכים לנהר הריין. ייתכן שהשימוש בשם זה ככינוי לגרמניה, נובע מהדמיון בצליל לשם "זאקסן" (אחת ממדינות גרמניה).[1] משהחלו היהודים האשכנזים לנדוד ממערב למזרח אירופה, התרחבה תפוצתם הגאוגרפית של האשכנזים, והמונח "אשכנז" חל על כל דוברי-היידיש שנהגו לפי המסורת ההלכתית האשכנזית והתפללו בנוסח אשכנז, הן במרכז אירופה והן במזרחה.[2]

על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרחה, חל ביניהם בידול הולך וגובר מסוף המאה ה-18; לקיבוץ הראשון ניתנה בהדרגה אמנציפציה, בעוד שהאחרונים היו רחוקים מכך ונתונים היו ברובם להגבלות רבות עד למהפכה הרוסית 1917. במערב הניעו תהליכים אלה תירבות (אקולטורציה) מואץ של היהודים, שהתבטא בהשתלבות לשונית – אם בראשית המאה ה-19 נדרשו המשכילים בגרמניה לחבר ספרות עממית ביידיש כדי שההמונים יבינו אותה, כעבור כמה עשורים השפה האידית כמעט ונעלמה – ובאימוץ הדרגתי של ערכי החברה המקומית. בעקבות כך החלו תופעות של חילון, המרות דת, נישואי תערובת, רפורמה דתית ועוד. במזרח היו תהליכים כאלה איטיים מאוד, מוגבלים ונחלת חלקה של שכבה צרה בלבד. כך, למשל, בעוד שתנועת ההשכלה במערב התפוגגה בשלב מוקדם עם ההתערות החברתית, גלגוליה השונים שרדו שנים רבות בגליציה – בה ניתנה אמנציפציה באופן רשמי, אך היא הייתה הצהרתית יותר ממעשית בשל נחשלות החברה הנוכרית הסובבת.[3] במיוחד ברוסיה, נותרה החברה היהודית מסורתית בעיקרה, ובכך זימנה כר פעילות נרחב ללוחמים למען ההשכלה שם. במהלך המאה ה-19 עלה השימוש במושג "יהודי המזרח" (אוסטיודן) כדי לבדל בין שני אגפיה של יהדות אירופה.

ססיל רות מעריך כי סך יהודי אשכנז (דהיינו גרמניה, אוסטריה וסביבתן) היה 150,000 בשנת 1500, בעוד שיהודים לא-אשכנזים שישבו במרכז ובמזרח אירופה נאמדו בכ-230,000. הוא משער כי נוסח אשכנז גבר על היהדות "המקומית" לאחר הגירות של אשכנזים והטמיע את היהודים הלא-אשכנזים באירופה תחת שם זה, בדומה למצב של יהודי ספרד עם קהילות אחרות שהיו קיימות טרם הגעתם של מגורשי ספרד שיהדותם גברה על אלו המקומיות.[4] על בסיס טענתו של רות, הציעו ורנר וינטר ואדגר פלומה כי במזרח אירופה טרם הגירות האשכנזים, ישבו כ-300,000 יהודים לא-אשכנזים ׁ(שחלקם היה משרידי הכוזרים, ומצאצאי גרים ממוצא רוסי ופולני) שקיבלו על עצמם את מנהגי יהדות אשכנז בשנת 1500; לדידם במאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי מזרח אירופה לכחצי מיליון.[5]

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה המזוהה ביותר עם יהדות אשכנז היא היידיש, ניב שהתפתח מגרמנית עתיקה עם השפעות מעברית וארמית.

התאוריה המקובלת היא, שמוצאם של יהודי אשכנז הוא בקבוצה קטנה של יהודים כפריים שחיו באזור נהר הריין במאות התשיעית והעשירית לכל המאוחר באימפריה הרומית הקדושה.

לפי פרופ' ארז לבנון מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, לפני בערך 800 שנה נוצר צוואר בקבוק גנטי, לאחר ששושלות תורשתיות רבות נכחדו עם מותם של יהודים רבים, ולעומתם, קבוצה גנטית קטנה שאפיינה עד אז רק כ-350 יהודים, "השתלטה" מבחינה גנטית על ההתפתחות של האוכלוסייה היהודית באירופה כולה. כיום, מקורם הגנטי של הרוב המוחלט של היהודים האשכנזים הוא באותה קבוצה שמוצאה מעורב – חציו אירופאי וחציו מזרח-תיכוני.[6] מחקר אחר, שהתמקד בחלק הנקבי של הגנום, שעובר מאם לבת במעין שושלת אימהית, מצא כי בקרב היהודים האשכנזים הרוב המכריע של השושלות האימהיות לא הגיעו מהמזרח התיכון או מהקווקז אלא מאירופה עצמה, וההשערה היא שנשים מקומיות דרום-אירופאיות התגיירו ונישאו למהגרים מהמזרח התיכון (הגנום הזכרי).[7] קובץ מחקרים של 30 חוקרים מ-9 מדינות שפורסם באוניברסיטת וויין במישיגן, מראה כי מוצא היהודים האירופאים, המכונים אשכנזים, הוא לבנטיני ודרום-אירופאי.[8]

יהודים אלו באו ככל הנראה מאיטליה, והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־איטלקי־לטיני והחלו לדבר גרמנית עתיקה שהיא מקור היידיש. בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, הסתגרותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מעברית (אשר כונתה בפי יהודי אשכנז "לשון הקודש") ומהניבים היהודיים הקודמים, אפשרו את היווצרות היידיש על ניביו הרבים והשונים ברחבי אירופה.

קיימת טענה שמוצאה של יהדות מזרח אירופה הוא בהתגיירות הכוזרים. טענה זו, שמקורה בתאוריות קשר וספרות פסבדו-היסטורית, זכתה לפופולריות בחוגים שונים, מאנטישמים ועד ארתור קסטלר. הטענה מופרכת מפני שהתגיירות הכוזרים היא כמעט בוודאות מאורע בדיוני, וגם אם התרחשה הרי שממלכת הכוזרים קרסה עוד במאה ה-10, בשעה שהנוכחות היהודית באזורי מזרח ומרכז אירופה עד למאה ה-13 (בה החלה ההגירה הגדולה מן המערב לשטחי ליטא ופולין) הייתה מזערית ביותר ולא ידוע על אף מרכז יהודי גדול באזורים הללו בשנים שלאחר מכן, על אף המקורות ההיסטוריים הרבים שנשתמרו מממלכות האזור.[9]

ישנה אסכולה במחקר הגנטי שטוענת כי אין מוצא כלל יהודי אירופה המתכנים "אשכנזים" אחיד, לדברי החוקרים הללו ישנו הבדל ברור בגנים של יהודי מזרח אירופה אל מול יהודי מערב אירופה ושני הקצוות מתכנים "אשכנזים". אולם עדויות גנטיות מצביעות גם על כך שיהודים ממזרח אירופה הם צאצאים ברובם מיהודים ממערב אירופה, שהיגרו ממרכז ומערב אירופה למזרח אירופה ואז התבדלו גנטית בגלל שיעורי ילודה גבוהים ובידוד גנטי עקב תנאים פוליטיים, כלכליים וחברתיים טובים יותר מעמיתיהם במערב, וכן תמותת תינוקות נמוכה במיוחד, נישואים מוקדמים ופוריות גבוהה, לעומת עמיתיהם במערב שחיו עם מגבלות מהממשלה על מספר הנישואים היהודיים המותרים ומגבלות מגורים קפדניות[10], על פי שיטה זו לאשכנזים מזרחיים וממערביים מוצא משותף עם הבחנה מתרחשת בהמשך.[11]

תולדות יהודי אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז אירופה ומערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות לגבי השאלה האם יהודי צפון צרפת הם שפנו ראשונים מזרחה והתיישבו באזור הריין, או להפך.[12] ידיעה ראשונה מהמאה הרביעית לספירה על ישיבתם של יהודים בתחומי גרמניה דנה בקהילה בעיר קולוניה (קלן). ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד סוף האלף הראשון לספירה. בתקופה זו קהילות בחבל הריין מנו בעיקר סוחרים.

ראשיתן של הקהילות באירופה המערבית לוטה בערפל ולדעת חוקרי התקופה[13] נגוע באגדות עם מטרה לאפשר ליהודים את חייהם לצד הנוצרים כמיעוט קטן המואשם על ידי דת הרוב כרוצחי האל. באגדות אלו, הוקדמה ההתיישבות היהודית לימי בית שני, טרם צליבת ישו, וזו שימשה כאליבי, לפחות בעיני היהודים, לכך שלא היו שותפים להריגת ישו.[14] לפי פיוטים וקינות שנכתבו בתקופה זו, היישובים הללו נחשבו בעיני היהודים כ"מרכזי תורה" ו"ערי ישראל", וכונו לעיתים "ירושלים".[15]

באשכנז, היא ממלכת פרנקיה המערבית, נוצרו מרכזים קהילתיים יהודיים מתועדים היטב. בהדרגה, הם החלו להוביל את הפסיקה ההלכתית ואת ההנהגה התרבותית, במקום המרכזים היהודים שבבבל ובמזרח, עם תום תקופת הגאונים, ובמקביל להתפתחות הקהילות היהודיות ומנהיגיהם בספרד ופורטוגל תחת המוסלמים. קהילות אלו נוצרו בעיקר באשכנז – אזור הריינלנד שבגרמניה כיום, בקו הערים שכונה קהילות שו"ם (ראשי תיבות שׁפֵּירא, ורמיזא מגנצא), ובהם קולוניה (כיום קלן), שפירא (כיום שפייר), גרמיזא (וורמס), מגנצא (מיינץ) ואזור פפד"מ (פרנקפורט), אך גם נוצרו קהילות מתועדות ומשפיעות בפרובנס – בנרבּוּן ומונפלייר, ומאוחר יותר בצרפת בפריז טולוז טרואה ומקומות נוספים. קהילות משפיעות היו עוד קודם לכן בחלקים שונים של איטליה. הקהילות בצד הנוצרי ובעיקר באשכנז, התאפיינו במידת עצמאות רבה לכל עיר, ובהיאחזם בפרטי פרטים של מסורות ומנהגים מקומיים כחלק מן החוק והפסיקה ההלכתית.[16] פריחתן של קהילות אלו הייתה בד בבד עם תקופת רנסאנס קצרה שעברה על הנוצרים סביבם.[17]

הרב הראשון הידוע בין חכמי אשכנז הוא רבי יהודה הכהן ליאונטין (הזקן) בן רבי מאיר, אשר חי בסוף תקופת הגאונים. מתיעוד הקיים מימיו, ניתן ללמוד שכל קהילה עצמאית ושיש סמכות בידי הקהילה לאכוף את אחד מחבריה לנהוג כפי שהוחלט במוסדותיה. תלמידו היה רבנו גרשום (מאור הגולה). פירושו על התלמוד שרד, וכן תיאורים עמומים ללא כל ידיעה ברורה על התקנה או התקנות שתיקן, והדיעה העממית בעניין זה אינה מוסמכת. תקופת חייו ידועה פחות או יותר, הוא חי כ-70 שנה ונפטר כנראה בשנת ד'תשפ"ח (סביבות 1028).[18] קשרי משפחה והתכתבות רבנית פסיקתית היו קיימים במקרים רבים בין המרכז באשכנז - חבל הריין וזקסן למרכזים נוצריים אחרים סמוכים, ובייחוד בפרנקיה המזרחית לפני ואחרי הפרידה לשתי הארצות, ובמידה פחותה עם קהילות יהודי איטליה, בימי הפוסקים הראשונים, והמשפיע ביניהם לימודי רש"י מפי רבותיו במגנצא וגרמיזא (כאמור, מיינץ ווורמס) שבאשכנז, ולעיתים שיתוף הפעולה הפסיקתי עם רבני אשכנז בידי תלמידיו בעלי התוספות. וכך רבני צרפת, פרובנס, והערים באזור החוף הצפוני של הים התיכון בין גרמניה וצרפת, היו לרבנים שקבעו במידה רבה את המסורות והתקנות לכל אוכלוסייה יהודית זו, שכונתה מאוחר יותר "נוסח אשכנז" והיהודים האשכנזים. בערים שטרסבורג על גבול גרמניה, לוניל, פריז, טרואה - עירו של רש"י, וערים נוספות, תועדו קהילות יהודיות קדומות, בעיקר בעקבות "בית המדרש" של רש"י ובעלי התוספות שפעל באזור.

בעקבות המתח שנוצר בין היהודים לראשוני בני מעמד-הבינים הנוצרי, ולאור ההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, השתנה מצבם של היהודים. במהלך מסע הצלב הראשון ב-1096, בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו. בעת מסע הצלב, רצחו רבים את ילדיהם והתאבדו,[19][20] מאורע שהייתה לו השפעה אדירה על מסורת קידוש השם באשכנז למאות שנים.

בשנת 1236 הוכרזו יהודי גרמניה על ידי הקיסר פרידריך השני כ"עבדי האוצר הקיסרי". כל היהודים גורשו מאנגליה בשנת 1290 ומצרפת בשנת 1394 (פרט ליהודים בודדים בפרובאנס שנותרו עד סוף המאה ה-15). היהודים החלו להסתנן מחדש לצרפת (בעיקר ממזרח אירופה ומגרמניה) החל מהמאה ה-16. בשנת 1356 העביר הקיסר הרומי הקדוש את זכותו על היהודים לידי "הנסיכים הבוחרים" (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר). בלחץ הבורגנות החדשה והכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והותר להם לעסוק רק בהלוואות בריבית ובסחר בחפצים ישנים. היהודים גם נדחקו לגטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם. רבים מהיהודים גורשו מגרמניה ולשפל הגדול ביותר הגיעה יהדות גרמניה לאחר מלחמת שלושים השנים.

מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-14 התגבשו הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת האוכלוסייה נבעה בעיקר מהגירת אוכלוסין גדולה ממרכז אירופה, כשבין המהגרים היו גם יהודים רבים. יהודים לא אשכנזים התיישבו אף הם במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי-חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.

בתחילת המאה ה-16 מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל-30,000. באמצע המאה ה-18 זינק מספר היהודים לכ-750,000. בתקופה זו שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית-ליטאית. הזינוק במספר היהודים נבע מהגירה ממרכז אירופה למזרחה במאה ה-16, ומשיעור ילודה גבוה. גזרות ת"ח ת"ט הביאו לכך שיהודי פולין ביקשו מפלט בגרמניה, וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.

באמצע המאה ה-18 כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים – תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה במערב אירופה. במשך השנים אחוז היהודים בערים ובעיירות רק הלך וגדל. בתקופה זו התבלטה תופעת "העיירה היהודית" (שטעטל), שהייתה עיירה שחלק גדול מתושביה היו יהודים, מה שהשפיע על צביונה התרבותי.

בארצות האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אשכנזים בארצות האסלאם

ידיעות על קשרים בין יהודי אשכנז ליהודי מצרים ידועים לנו מן הגניזה הקהירית במאה ה-11. נוסף לכך היו גלי עליה לארץ ישראל בתקופות שונות, בעיקר לאחר רדיפות באירופה. גלים כאלה ידועים למשל בראשית המאה ה-13 (עליית בעלי התוספות), ולאחר מכן בסוף המאה ה-14, לאחר המוות השחור. קהילה אשכנזית התקיימה בירושלים במאות ה-15 וה-16. מקהילה זו נמצאו בגניזה הקהירית אחד המסמכים הקדומים ביותר ביידיש, בהם "רחל זוסמן" כותבת לבנה שהתערה בקהילה היהודית במצרים. יהודים נוספים ממוצא אשכנזי הגיעו לארצות האסלאם באופן עקיף, לאחר שהגרו לספרד כדי ללמוד תורה וקבלה וגורשו יחד עמם מחצי האי האיברי לאחר גזרות קנ"א או בגירוש ספרד לארצות האימפריה העות'מאנית. מגורשים אלה זכו לשם המשפחה "אשכנזי" שמעיד על מוצא אבי המשפחה מקהילות אשכנז, ועל פי רוב נטמעו בקהילות המגורשים האחרות. יהודים אשכנזים המשיכו להגר לעולם המוסלמי, ובפרט לארץ ישראל, גם במהלך "העת החדשה" בכדי למצוא מפלט בשל רדיפות דתיות באירופה או בשל עיסוקם כסוחרים. בהגירות מאוחרות אלה שמרו על מנהגיהם האשכנזיים ולא אימצו מנהגים מקומיים או ספרדיים.

המאה ה-19 והמאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילות האשכנזיות באירופה שגשגו החל מאמצע המאה ה-19 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20, עת פרצה השואה. ריבוי האוכלוסין יצר לחץ כלכלי הולך וגובר שהוביל להגירת כ-2.5 מיליון איש ממזרח אירופה[21], רובם היגרו לארצות הברית. מבין המהגרים, עשרות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל ובכך החלה הציונות המעשית. באותן שנים התרחשו שינויים פוליטיים ותרבותיים באירופה, שנתנו את אותותיהם גם על היהודים. כך, למשל, שאבו יהודי אשכנז את רעיון הלאומיות מעמי אירופה, ונוסדו מספר תנועות יהודיות לאומיות: ציונות, בונדיזם, טריטוריאליזם יהודי, אוטונומיזם יהודי ולהן גוונים ותתי-זרמים. ב-1939 היוו האשכנזים כ-90% מהיהודים בעולם[22] ולהערכת סרג'ו דלה-פרגולה, נכון לשנת 2008, הם מהווים כ-75% מאוכלוסייה זו.[23]

רובם הגדול של הנרצחים בשואה היו מיהודי אשכנז, בעיקר ממזרח אירופה. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הידלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית באירופה. את המכה הקשה ביותר ספגה יהדות פולין (בכלל זה יהדות ליטא), שמנתה כ-3 מיליון נפש, ונכחדה כמעט לגמרי. יהדות פולין וליטא הייתה מאורגנת בארגונים, במוסדות ובמפלגות חילוניים ודתיים, חלקם נהרסו כליל, וחלקם עברו לארצות הברית ולישראל.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת יהודי אשכנז כוללת את ישראל, אירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה וחלקים מאסיה. ארצות הברית היא מקום ריכוזם הגדול ביותר במאה ה-21. נכון להיום, יהדות אשכנז - היא קבוצה הגדולה בעם ישראל, שמהווה כ-75% מכלל יהודים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים הלל בן-ששון, יהדות אשכנז, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ג.
  • אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א (474 עמ').
  • ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם : המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ירושלים : הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט.
  • ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1992.
  • אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה (633 עמ').
  • ישראל מ' תא-שמע, הלכה, מנהג ומציאות באשכנז, 1100 - 1350, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1996.
  • ישראל מ' תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003.
  • אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2008.
  • יעקב צבי צימלס, אשכנזים וספרדים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות אשכנז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה זיו, על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין, בבלוג עונג שבת (עונ"ש)
  2. ^ Ashkenaz באנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה.
  3. ^ William O. McCagg, A History of Habsburg Jews, 1670-1918, Indiana University Press, 1992. עמ' 119-122.
  4. ^ Cecil Roth, "The World History of the Jewish People. Vol. XI (11): The Dark Ages. Jews in Christian Europe 711-1096 [Second Series: Medieval Period. Vol. Two: The Dark Ages", Rutgers University Press, 1966. Pp. 302-303.
  5. ^ Edgar C. Polomé, Werner Winter, Reconstructing Languages and Cultures, Walter de Gruyter, 2011-06-24, ISBN 978-3-11-086792-3. (באנגלית)
  6. ^ 1 2 עידו אפרתיהאשכנזים של ימינו: צאצאים של 350 איש - ולא בדיוק אשכנזים, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2014
  7. ^ Marta D. Costa, Joana B. Pereira, Maria Pala, Verónica Fernandes, Anna Olivieri, Alessandro Achilli, Ugo A. Perego, Sergei Rychkov, Oksana Naumova, Jiři Hatina, Scott R. Woodward, Ken Khong Eng, Vincent Macaulay, Martin Carr, Pedro Soares, Luísa Pereira & Martin B. Richards, A substantial prehistoric European ancestry amongst Ashkenazi maternal lineages, Nature, 2013
  8. ^ Doron M. Behar, Mait Metspalu, Yael Baran, Naama M. Kopelman, No evidence from genome-wide data of a Khazar origin for the Ashkenazi Jews, Human Biology 85, 2013-12, עמ' 859–900 doi: 10.3378/027.085.0604
  9. ^ שאול שטמפפר, ?Did the Khazars Convert to Judaism,‏ Jewish Social Studies, קיץ 2013.
  10. ^ רוברטו בקי ואת סרג'יו דלה-פרגולה . האם מאפיינים של לפני האמנציפציה יהדות איטליה חרגו מפרדיגמה דמוגרפית כללית עבור קהילות יהודיות מסורתיות . יהדות זמננו, עמודים 159 - 189, 1984
  11. ^ Ariella L. Gladstein, Michael F. Hammer, Substructured population growth in the Ashkenazi Jews inferred with Approximate Bayesian Computation, bioRxiv, 2018-11-11, עמ' 467761 doi: 10.1101/467761
  12. ^ האשכנזים הראשונים, עמ' 112.
  13. ^ כאברהם גרוסמן בספרו חכמי אשכנז הראשונים, רם בן-שלום במאמרים ובספרו על חכמי פרובנס והרנסאנס הנוצרי
  14. ^ אגדות על ראשית התיישבות היהודים באשכנז אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים (הספר מתועתק ומקוון, אתר כותר)
  15. ^ ראו פיוטים המיוחסים לרש"י על חורבן קהילות שו"ם, סוף הקדמה להיכל רש"י, יצחק אבינרי, ה'ת"ש (מהדורה מאוחרת יותר בכרטסת הספרייה הלאומית)
  16. ^ חכמי אשכנז הראשונים, אברהם גרוסמן, הוצאת מאגנס, עמ' 149 והלאה
  17. ^ לדוגמה: פריחתה של קהילת פרובנס עם פריחת ההסביבה הנוצרית יהודי פרובנס, רנסאנס בצל הכנסייה רם בן-שלום, האוניברסיטה הפתוחה
  18. ^ א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים. ולעניין זה ראו על מחלוקת הריאה בין רש"י לרבותיו בספר רש"י ובית מדרשו של משה עמאר, בהוצאת כותר
  19. ^ ד"ר צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך רביעי, פרק שלישי: "מסע הצלב הראשון", תרגום: ש.א. קמנצקי, הוצאת "יזרעאל", תל אביב, 1954
  20. ^ גזרות תתנ"ו המאבד עצמו לדעת, יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, הוצאת מט"ח (סיכום הפרק וקישור לספר הסרוק, אתר כותר)
  21. ^ ההגירה היהודית ההמונית של יהודי אירופה, מטח
  22. ^ Elazar, Daniel J.. "Can Sephardic Judaism be Reconstructed?". Jerusalem Center for Public Affairs.
  23. ^ Sergio DellaPergola, "Sephardic and Oriental" Jews in Israel". בתוך: Sephardic Jewry and Mizrahi ,Jews, Oxford University Press 2008. עמ' 13.