דמוקרטיה דיונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דמוקרטיה דיונית (Deliberative democracy), היא מושג בו משתמשים אנשי מדע המדינה לתפיסה דמוקרטית לפיה האזרחים בחברה מחויבים להסדר ענייניהם באמצעות דיון ציבורי חופשי, ומבססים את המוסדות הציבוריים באופן היוצר את האפשרות להכרעה דמוקרטית באמצעות דיון ציבורי חופשי. בניגוד לתפיסה הרווחת של הדמוקרטיה, ולשיטה המקובלת המכונה דמוקרטיה ליברלית, המדגישה את תפקיד ההצבעה בקבלת ההחלטות הדמוקרטית, הדמוקרטיה הדיונית רואה בדיון שקדם להכרעה את המוסד העיקרי בדמוקרטיה ואת מקור הלגיטימציה להכרעה הסופית, בהנחה שהתקבל על ידי אזרחים הדנים בענייניהם מתוך מימוש האוטונומיה שלהם כאזרחים, ובתנאים של שוויון.

המונח "דמוקרטיה דיונית" נטבע על ידי ג'וזף מ. באסט בספרו "דמוקרטיה דיונית: כלל הרוב בממשלה רפובליקנית" שנכתב ב-1980, ונדון לעומקו בספריו של באסט לאחר מכן. אחרים שתרמו לדיון במושג היו ג'ון אלסטר, יירגן הברמס, ג'ושואה כוהן, ג'ון רולס, ג'יימס פישקין, דניס תומפסון ושילה בנחביב.

הדמוקרטיה הדיונית מתייחסת לא רק אל התוצאה הסופית - הכרעת רוב לאחר הצבעה, אלא אל ההליך המביא אל ההכרעה, הליך של שיח פוליטי, ויכוח, הבאת ראיות, ושכנוע. על פי הדמוקרטיה הדיונית, ההשתתפות בהליך זה היא מימוש האוטונומיה של הפרט, ופרט אשר אינו משתתף בדיון, אף אם ניתנת לו אפשרות להכרעה באמצעות הצבעה, לא מימש את האוטונומיה שלו ולא מיצה את זכותו וחובתו כאזרח במשטר דמוקרטי.

התומכים בדמוקרטיה הדיונית רואים את הלגיטימציה לכל החלטה לא בהכרעת הרוב שהביאה לה, אלא בדיון שקדם לה. על אף שלקבוצות שונות ויחידים שונים העדפות שונות ודעות שונות, הבסיס המשותף לכולם הוא המחויבות להגיע להכרעה באמצעות דיון. סוג זה של דמוקרטיה יעדיף מוסדות דמוקרטיים בהם הקשר בין הדיון והתוצאה הוא ברור וגלוי.

התומכים בדמוקרטיה הדיונית רואים את הדיון כמבטא הן תפיסות של אוטונומיה אישית, והן תפיסות של טובת הכלל. אדם המחויב לטובת הכלל ומשתתף בדיון, יוכל לשנות את דעתו במהלך הדיון, או להבין שהעדפה אישית לרעיון מסוים אינה סיבה לקדמו. דיון דמוקרטי מסוג זה מחייב תפיסה של אזרחות פעילה הממוקדת בטובת הכלל.

ישנם מספר הבדלים בין הדמוקרטיה הליברלית שהיא הסוג הרווח של הדמוקרטיה כיום, ובין האידאלים של הדמוקרטיה הדיונית:

  • הדמוקרטיה הליברלית מתבססת על בחירת נציגים, בעוד שהדמוקרטיה הדיונית דומה יותר לדמוקרטיה ישירה, ודורשת השתתפות פעילה של האזרח בדיונים ובהכרעות.
  • הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת פאסיביות של האזרח, היכול לבטא את השתתפותו בהליך הדמוקרטי באמצעות הצבעה בבחירות המתקיימות אחת לכמה שנים. האידאל של הדמוקרטיה הדיונית מעניק לאזרח תפקיד אקטיבי בשיח דמוקרטי תמידי.
  • הדמוקרטיה הליברלית מתמקדת בשמירה על זכויות הפרט בעוד שהדמוקרטיה הדיונית רואה בטובת הכלל את העיקרון המנחה.
  • הדמוקרטיה הליברלית שואפת להגיע להכרעה, שהיא לעתים הכרעה בין קבוצות אינטרס. האידאל של הדמוקרטיה הדיונית הוא להגיע לקונצנזוס המבוסס על טובת הכלל.

מבקרי הדמוקרטיה הדיונית סבורים כי לעתים "טובת הכלל" ו"הכרעה באמצעות דיון" עלולים להיות אך מסווה לפגיעה בזכויות הפרט, או לעריצות של הרוב. כן נטען כי מודלים של דמוקרטיה דיונית, המבוססים על קידום דמוקרטיה ישירה אינם ריאליים, ולא ניתנים ליישום בתנאי המדינה המודרנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Joshua Cohen, Deliberation and Democratic Legitimacy, in:The Good Polity, ed. Adam Hamlin and Philip Pettit, Blackwell Press, 1989 pp 17 - 34. מופיע אף בספר תאוריות דמוקרטיות בנות זמננו, מקראה חלק א', בעריכת עמנואל גוטמן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003.
  • Amy Gutmann, "Democracy", in:A Companion to Contemporary Political Philosophy eds. R.E. Goodin & P. Pettot, Blackwell Press, 1993, pp 411 - 421. מופיע אף בספר תאוריות דמוקרטיות בנות זמננו, מקראה חלק א', בעריכת עמנואל גוטמן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003.
  • שילה בנחביב, "רציונליות דיונית ודגמים של לגיטימיות דמוקרטית", זמנים, 50-51, (1994), עמ' 67-79.
  • דנה בלאנדר ואפרת וקסמן, 2002, דגמים של שיתוף אזרחים, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]