קהילת יהודי לודז'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
תושבי לודז'- יוסף, רחל, ומנחם סנדובסקי בשנת 1949 לאחר השחרור. שלושה אחים תושבי לודז' שניצלו ממחנות ההשמדה. משפחת סנדוסקי- שלושת האחים והוריהם, הייתה משפחה עמידה שהפעילה מפעל ליצור הלבשה תחתונה בלודז'. בזמן המלחמה שהו בגטו לודז' שלוש וחצי שנים והיו בין האחרונים שפונו מהגטו. הם הועברו לאושוויץ ושם רצחו את הוריהם יחיאל ובלהה, והפרידו בין האחים והאחות. שלושתם שרדו את מחנות ההשמדה בדרך לא דרך והגיעו לאחר המלחמה לארץ ישראל וזכו להקים משפחות גדולות.[1]

לודז'פולנית: Łódź - ווּג' - IPA: [wuʨ] (מידעעזרה)) היא העיר השלישית בגודלה בפולין (אוכלוסייה בת 742,000 איש, נכון לשנת 2009)[1]. העיר ממוקמת במרכז המדינה, מדרום־מערב לוורשה, ומשמשת בירת מחוז לודז'. בתקופת השלטון הרוסי במאה ה-19 התפתחה לודז' מכפר קטן לעיר של תעשיית הטקסטיל, במידה רבה הודות ליוזמת תושביה היהודים. ועל שום כך דבק בה הכינוי "מנצ'סטר הפולנית".

ערב מלחמת העולם השנייה הגיעה הקהילה היהודית בלודז' לכ-225,000–233,000 נפשות, והייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה. פעלו בה רשת חינוך יהודית מסועפת, עיתונות יהודית ותיאטרון יידיש. בזמן המלחמה נכלאה הקהילה בגטו לודז', הגטו השני שהוקם בשטחי הכיבוש הגרמני. מרבית הקהילה היהודית הושמדה בשואה.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת לודז'[2] לא ידוע בדיוק מתי החלה התיישבות יהודית בלודז' אך הממצא הראשון הוא משנת 1718 ובשנת 1775 נרשם כי יש מס' משפחות שעוסקות במקצועות שונים כגון: מוזגים וחוכרים לאחר מכן כבר נזכר כמה פעמים שיש יהודים בעיר בנסיבות שונות . מחצית מהתושבים היהודים הגיעו מכפרים ששוכנים סביב לודז', חלק נוסף הגיע מערי הסביבה ויהודים נוספים הגיעו מערים רחוקות ומרוסיה. בין 1718- 1818 ייהודי לודז' היו כשליש מתושבי העיר אך רובם עניים. בשנת 1825 הוזמנו ללודז' מומחים גרמנים שיעזרו לתעש את העיר. הגרמנים חתמו על חוזה שנקרא "חוזה זגירז" שבו היו גם הגבלות כלפי היהודים. היהודים נדרשו לגור בחלק הדרומי של העיר ולעבור לגטו תוך שנתיים, למעט שתי משפחות שקיבלו אישור לגור בחלק אחר של העיר. ב-1836 היהודים החלו לקחת חלק פעיל בכלכלת העיר בנוסף בשנה זו הגיעו יהודים משכילים לעיר שנלחמו על פירוק הגטו' והצליחו לגור בחלק השני של העיר כיחידים בתחבולות שונות. בשנת 1840 הבינו השלטונות כי יש להרחיב את גבולות הגטו כיוון שמס' התושבים היהודיים בעיר הוא מעל 1350 אך תוכנית זו לא אושרה. היהודים פנו לנציב הרוסי וביקשו אישור רשמי "לזכויות שבדיעבד", האישור ניתן לאחר 20 שנה כאשר היו בעיר כבר5500 יהודים. למרות האישור והרחבת השכונה עדיין היה צפוף והעירייה לא הרשתה ליהודים נוספים לבוא לעיר וגירשה יהודים שלא היו קבועים. בשנת 1848 בעקבות מהפכת הלליברליזציה הקיסר הרוסי הוציא פקודה שבה היהודים יוכלו לגור מחוץ לגטו בתנאי שיהיה להם 9.000 זהובים (במקום 22.00) ויעמדו בשאר החוקים בנוסף ניתן להם לבחור בין הלבוש הרוסי ללבוש הגרמני. בין 1858- 1862 עברו מספר משפחות לעיר כמו כן הגטו הורחב והוקטן לסירוגין, בתוך הגטו היה צפיפות גדולה ולא היה ביוב ותשתיות בסיסיות. הסוף לגטו ולהגבלות השונות על היהודים היה בשנת 1862 אם בוא הרפורמה שיזם הנסיך ויילופולסקי, החוקה הליברלית- האמנציפציה לכל תושבי פולין ואז בוטל גם הגטו והיהודים שוחררו מ"חוזה זיגרז" ומהאפוטרופוס הגרמני. בתחילת הרפורמה הפולנים והגרמנים עשו חרם על יהודים שהשכירו בתים והדירו אותם מהבאר המשותפת אך בהמשך הבינו כי השיתוף פעולה עם היהודים משתלם להם כלכלית. היהודים ישבו בעיקר במרכז לודז' ושם גם היה מעין עיר עם אפיון יהודי. היהודים שישבו פחות במרכז לודז' היו מעורבים יותר עם הגרמנים והפולנים. לאחר שבוטל הגטו חל שנוי גדול ביהודים. בתי העץ הישנים נעלמו והוקמו בתי אבן מפוארים בנוסף המשכילים והסוחרים עברו לרחובות רחוקים יותר והקימו מסחר הדור. בתקופה זו היו מלחמות בין הישן לחדש בין המשכילים לחסידים. ב-1870 היו כ-10,000 יהודים בלודז' וב-1897 היו כ-98.000 יהודים. בשנת 1809 הוקם בית הכנסת הראשון וב-1811 נקנה שטח לבית הקברות היהודי וכך החל יהודי לודז' להיות ממש קהילה עצמאית שלא תלויה בערים מסביב. היהודים תרמו רבות לכלכלת העיר.

מלחמת העולם הראשונה-

בסמוך לפרוץ המלחמה ברחו יהודים רבים מלודז' מזרחה אל כפרי הסביבה כדי להשיג יותר אוכל ולהיות רחוקים בתקופה קשה שבה מגייסים מגבילים ואף מאשימים בריגול לגרמנים. עם פרוץ המלחמה פחת הייצור התעשייתי בלודז' ונהיה קיפאון במסחר ובשוק הכספים. הגרמנים החרימו חומרי גלם ומוצרים למלחמה. נוצר רעב, גדלה התמותה ופחתו הלידות. פועלי ציון, אזרחיים יהודים ומפלגות הפועלים הקימו רשת של מטבחים בחינם ובמחיר זעיר לתושבים. הגרמנים הרשו ליהודים פעילות של ארגונים שונים כדדי שיוכלו לנצל זאת בשעת הצורך על ידי תככים, פעילות הקהילה היהודית וסמכויותיה הורחבו וכך נותר מצב ששנות הכיבוש של הגרמנים היו שנים מאוששות ליהודים בתחומי מדיניות, חברה ותרבות, התרחבה הפעילות שלל חוגים ציוניים שונים והוקמו מוסדות רבים כגון: "מפלגת הפועלים", "איגוד החרדים" ועוד רבים. הקהילה האורתודכסית החרדית בלודז' קיבלה המוני יהודים שגורשו מהסביבה ודאגה להם לפרנסה. בנוסף בשל ההתעוררות החברתית בתקופה זו חלה תמורה בתחום החילוניות והוקמו בתי ספר בעלי שפה שונה, עברית או יידיש, זה היה הבסיס להקמת בתי ספר רבים כאלו בתקופה של בין שני מלחמות כמו כן גם בחדר החרדי הוסיפו לימודי חול. בנוסף בזמן זה היו פעילויות רבות שנעשו על ידי המועדון והספרייה "עבריה" שנוסדו על ידי "חובבי שפת העבר".

הקהילה ערב השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הקיבוץ בלודז'- לאחר המלחמה היהודים תושבי לודז' חזרו ללודז' עיירת מולדתם. מכיוון שלרובם לא נשארו בתים לחזור אליהם ומשפחה לחבור אליה, הם הקימו קיבוצים שבהם הם חיו ביחד. חברי הקיבוץ עבדו בשלל עבודות: עבדו בחוץ, בוועד הקהילה היהודית ובחנויות שונות. מטרת הקיבוץ הייתה סביבה חמה ותומכת ודחיפה לעלות לארץ ישראל.[3]

היבט כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-18 הייתה לודז' כפר קטן, עם כיבוש הרוסים הפך הכפר לעיירה והתפתחו התעשייה והמסחר במקום. עם התפתחות התעשייה הפכה לודג' לקהילה השנייה בגודלה בפולין ולמרכז תעשייתי. באמצע המאה ה-19 חיו בלודג' כ-3,000 יהודים ובתחילת המאה ה-20 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בלודג' יותר ממאה אלף יהודים. הרוסים ניסו לפתח את תעשיית הטקסטיל והביאו מומחים מגרמניה. הגרמנים, שפחדו מתחרות עם היהודים דרשו שיהודים לא יוכלו להתיישב בעיר, לאחר מאבק של כמה שנים, בשנת 1848 בוטלו ההגבלות על היהודים והם חיו בעיר כשאר האזרחים. במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 עבדו יהודים רבים בתעשיית הטקסטיל, בעיקר ביבוא הבדים. 150 בתי חרושת יהודיים לטקסטיל, כשליש מבתי החרושת בעיר. "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.), נאבקו במשך השנים לטובת הפועל היהודי. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, קיבלה פולין עצמאות. השלטון הפולני לא רק לא עזר לסוחרים היהודים אלא אף הקשה עליהם, והעלה את גובה המיסים עבורם. לאט לאט התפתחה מדיניות אנטי-יהודית בתחום הכלכלי. בשנת 1927 נערכו בחינות מקצועיות לבעלי המלאכה דבר שהיווה פתח לאפליה יהודית.{

היבט חברתי סוציאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת לודג' שמרה על עצמאותה גם בתנאים הקשים. ובשנת 1924, כאשר נתנה פולין מעמד רשמי לקהילות היהודיות, התקיימו בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה. הנבחרים היו- 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. באבחנה גסה ניתן למפות את קהילת לודג'- כמחצית שומרי מצוות, רבע ציוניים ורבע מארגונים הדואגים לכלכלה היהודית. בין מוסדות הצדקה בקהילה הייתה קופת גמילות החסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי. ב-1926 פתח ארגון "בני-ברית" קבוצה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם היה קיים בית- הבראה לחולי ריאות. חברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העירייה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. בסביבת בתי-הכנסת התקיימו שירותים שונים לנזקקים, ביניהם- ארגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי ורפואי, וארוחות בחינם לילדים. ניתן סיוע בהקמת ארגונים כלכליים, יצרניים (קואופראטיבים).

היבט חינוכי תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות החינוך בלודג' היו מגוונים, היו קיימות ישיבות רבות, תלמודי-תורה ו"חדר מתוקן" .היו גם גני-ילדים לקטנים ותיכונים לבוגרים, שבהם לימדו עברית ופולנית. בעקבות ההתפתחות בתעשייה והמסחר, בשנת 1918 נוסד בית הספר הראשון ביידיש, ואחד מתלמודי התורה נהפך לבית ספר מקצועי למכניקה, חשמלאות ואריגה. כמו כן, בשנת 1924 נוסד בית הספר לבנות- "בית יעקב". לודז' לא נחשבה כמרכז תרבות גדול, אך למרות זאת חיו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים, וחיי התרבות היו פעילים. בין היוצרים היו: יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר, חיים יצחק בונין ועוד. התקיים בלודג' "התיאטרון הגדול" שנבנה מכמה קבוצות אנשים שעסקו בדרמה. כמו כן הייתה במה סאטירית פעילה. לאחר הקונגרס הציוני הראשון הקימו באזור בתי הכסיות מקהלה, חוגי דרמה, תזמורת פילהרמונית וספריה. גם ארגונים "פועלי ציון" ו"הבונד" הקימו ספריות משלהם. כמו כן, הופצו בעיר גם עיתונים וכתבי עת בעברית ויידיש.

רבני הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 חלק מרבני קהילת לודג' היו חסידי קוצק, דבר שלא היה מקובל על כל חברי הקהילה ועורר התנגדויות. ככל שגדלה הקהילה, חשיבות מעמד הרבנות גדל. בשנת 1873 כיהן הרב אליהו חייםמייזל לרב הקהילה. הרב מייזל, מיהודי ליטא, נהפך מוכר כמנהיג הקהילה. סופה של רבנות העיר היה בשנת 1920 כאשר פרצה מחלוקת מי יכהן בתפקיד לאחר מותו של הרב אליעזר לייב טרייסטמן, ולא הצליחו להגיע להסכמה.

אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיד הייתה קיימת בעיר אנטישמיות פולנית, שהתבססה בעיקר על ההצלחה הכלכלית היהודית. בשנת 1934 עלו המפלגות האנטישמיות לשלטון, המפלגות רצו להוציא את היהודים מהעיר, דבר שהגביר את התקיפות והרצח כלפי היהודים. גם כשעלתה המפלגה הסוציאלית בשנת 1936 המשיכו האנטישמיות וההתנכלויות בקרב התושבים הפולנים.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב מלחמת העולם השנייה היו בלודז' כ-233,000 יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה לפולין ויהודים רבים נמלטו לוורשה, דרום פולין ולשטחים שעברו לידי הסובייטים במזרח פולין (בעקבות הסכם ריבנטרופ מולוטוב). יהודים ברחו מלודז' עד מאי 1940. הגרמנים פלשו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939 והעיר סופחה כחלק מן ה"רייך". באוקטובר 1939 הגרמנים פרקו את וועד הקהילה בראשות לייב מינצברג ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי ל"זקן היהודים" כמו כן שרפו את בתי הכנסת הגדולים והחרימו בנקים ובתי עסק של יהודים. הגרמנים פרקו במהרה את המועצה שמרדכי מרכיב וחבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ' ובמקומה הוקם גוף שכפוף לגסטפו ול"זקן היהודים"- היודנראט בראשות מרדכי רומוקובסקי, שלטונו של רומוקובסקי היה מוחלט והוא שלט בכל תחומי החיים: משטרה, כלכלה, דיור, תעסוקה, חינוך ותרבות. הוא אחד מאותם ראשי יודנרטים השנויים במחלוקת עקב שיתוף פעולה כמעט מלא עם הנאצים והתאכזרות כלפי היהודים, יש הטוענים שעשה זאת כיוון שחשב שעל ידי ציוט גרמנים הוא יוכל להציל יותר יהודים. בדצמבר פינו הנאצים את היהודים ממרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים, לאחר מכן הם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גטו לודז'

הגטו נתחם באופן רשמי ב-8 בפברואר 1940 והיה הגטו הראשון שהוקם על ידי הנאצים והאחרון שהושמד. שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, ברוב הרחובות לא היה ביוב. על מנת לזרז את המעבר לגטו הנאצים עשו פוגרום ב-1 במארס שבו נרצחו יהודים רבים וב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הגטו נחתם על ידי גדרות תיל, עץ ועמדות משטרה. תושבי הגטו סבלו מרעב ותוך זמן קצר התושבים נותרו ללא אמצעי מחייה מה שהוביל להפגנות ומהומות, המצב השתפר מעט בעקבות הקמת מפעלי ייצור לצורכי הגרמנים. באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי חרושת שבהם עבדו קרוב ל-78,000 עובדים. בין 1940–1944 נשלחו כ-15,000 איש למחנות עבודה שמהם רק מעטים חזרו. לאורך השנים היו תקופות בהן הגרמנים הכניסו לגטו שרידים מקהילות שונות מה שהגביר את התנאים הקשיים. התושבים סבלו מרעב, צפיפות ותנאי תברואה שגרמו למגיפות, טיפוס ושחפת. בזמן זה הקים רומקובסקי רשת שנועדה לספק את צורכי האוכלוסייה, בין 1940–1942 היו בראשותה כ-7 בתי חולים, חמישה בתי מרקחת, מחלקת חינוך עם 47 בתי ספר, מחלקת מזון, מחלקת סעד, בתי זקנים, מעונות, בתי דין, בית סוהר ועוד. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו אך נתנה יד לגרושים ובגיוס לעבודות כפייה ואף החרימה רכוש יהודי. היו כאלו שהתנגדו ופעלו נגד רומקובסקי. בספטמבר 1940 הוקם ארגון "חזית דור בני המדבר על ידי ציונים שפעל עד אמצא 1942, בראשית 1942 הועברו למחנה המוות חלמנו כ-74,000 והגטו התקטן בחצי ומנה כ-89,500 תושבים, הגטו נעשה למחנה עבודה ומספר המפעלים גדל ל-119, 90% מאוכלוסיית הגטו עבדו במפעלים כולל ילדים מגיל 8.גטו לודז' | www.yadvashem.org, lodz.html (בעברית)

חיסול גטו לודז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים חיסלו את הגטו לקראת הסוף כי השתמשו בתעשיית הטקסטיל שיוצרה שם אך לבסוף היטלר החליט לחסל את הגטו. החיסול התרחש ביוני אוגוסט 1944. הגרמנים העבירו את יהודי הגטו שנשארו (76,701) לאושוויץ, גם רומקובסקי היה בין המשולחים. בסיום המלחמה נמצאו בלודז' 870 יהודים ששוחררו עם בואו הצבא הסובייטי.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום המלחמה היו בגטו כ-900 איש ולאחר חצי שנה היו בקהילה כ-20,000 איש שחלקם חזרו ממחבואיהם, חלקם שרדו את מחנות הריכוז וחזרו ורובם מיהודים פולניים שהגיעו מברית המועצות. שנתיים לאחר סיום המלחמה לודז' הייתה הקהילה הגדולה ביותר שהתחדשה בפולין. בקהילה זו חיו יותר מ-50,000 יהודים רובם ניצולי שואה. אחת הסיבות לכך שהקהילה הוקמה בלודז' היא כיוון שהיא שימשה כבירת פולין עקב מיקומה המרכזי ומיעוט הריסותיה לעומת הערים שסביבה. לכן הוקם וועד יהודי לודז' שמטרתו היא שיקום שארית הפליטה, ואכן בלודז' דאגו לדיור, לבוש, מזון, עבודה, עזרה רפואית, חיפוש קרובים ואף הקימו מוסדות יהודים שונים ובהם: תיאטרון, עיתונים בכמה שפות, ועדה היסטורית וקיבוצים לצעירים לקראת העלייה לא"י כמו כן נעשו מאמצים להוציא יתומים יהודים ממנזרים בהם הם הוחבאו בזמן השואה. בשנת 1949 השתלטו הקומניסטים על פולין ואסרו את הפעולות שצוינו לעיל. תושבים רבים עזבו את לודז' ועלו ארצה. בין 1946–1950 עלו כ-25,000 יהודים ובין 1956–1957 היה גל נוסף שאחריו נותרו בלודז' רק כמה אלפי יהודים שהמשיכו לנהל מועדון ובית ספר עד 1969 בה עזבו רוב מי שנשאר וב-1973 עזב הרב מורינו את לודז'.

נכון לשנת 2016 חיים בלודז' כ-300 יהודים בקהילה שבראשה עומד שמחה קלר. כיום יש בקהילה שני בתי כנסת, בית קברות חדש, מעון לקשישים מסעדה וחנות כשרה, בית הערכה, ישיבה, חברה קדישא, מקווה ומרכז תרבות והיסטוריה. העיר לודז' מהווה סמל לחורבן יהדות אירופה כעיר שבעבר היוו היהודים בה כשליש מתושבי העיר, וכיום יש בה כ-300 יהודים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף אליחי, מעמק עכור לפתח תקוה, 2010
  2. ^ גוטנטג שוש, תקציר קהילת יהודי לודז', תשס"ד
  3. ^ יוסף אליחי, מעמק עכור לפתח תקוה, 2010