קולי (תואר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קולים הוא מונח שהיה בשימוש במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 לתיאור פועלים מקומיים בלתי מיומנים שנשכרו על ידי חברות, בעיקר בתת-היבשת ההודית ובדרום סין.

כיום, משמש מונח זה הן לתיאור בלתי פוגעני (לדוגמה בהודו, ככינוי לסבלים לנשיאת מטען בתחנות רכבת)[1] והן ככינוי גנאי גזעני באפריקה כלפי אנשים ממוצא אסייתי,[2] בעיקר בדרום אפריקה.[3]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המונח קולי אינו ברור, אך מקובל לחשוב שמקורו בשמה של קבוצת אוכלוסייה מגוג'ראט, שהיו שכירי יום, או אולי מהמילה הטמילית לשכר (கூலி)[4][5] הסבר אטימולוגי חלופי הוא שהמונח הגיע מהמילה क़ुली, قلی באורדו, שמקורה מהמילה בטורקית לעבד.[4] המילה הייתה בשימוש להגדרת פועלים מהודו. ב-1727 תיאר החוקר הגרמני, אנגלברט קמפפר, את הקולים כפועלי רציף שפרקו ספינות סוחר הולנדיות בנמל נגסאקי ביפן.

המילה הסינית 苦 (בפין-יין: kǔlì) משמעותה באופן מילולי "שימוש בכוח" במנדרינית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסחר בעובדים אסיאתיים החל ככל הנראה במאה ה-16 לערך. לחצים פוליטיים וחברתיים הובילו לביטולה של העבדות בכל רחבי האימפריה הבריטית ב-1807 ובעקבותיה הלכו מדינות אירופאיות נוספות. תעשיות עתירות עובדים, כמו גידול כותנה וקנה סוכר, עבודה במכרות וסלילת מסילות ברזל במושבות בריטניה, נותרו ללא מקורות להעסקת כוח אדם זול. כתוצאה מכך, החלה להיות נפוצה העסקה בתנאים דמויי-עבדות של עובדים חוזיים, בעיקר סינים והודים, החל משנות העשרים של המאה ה-19, כדי למלא את המחסור בידיים עובדות. חלק מעובדים אלה חתמו על חוזים המבוססים על הבטחות שווא, חלקם נחטפו ונמכרו לשוקי העבודה, חלקם היו קורבנות לאלימות שבטית ושוביהם מכרו אותם למתווכים. ואחרים מכרו את עצמם כדי לשלם את חובות ההימורים שלהם. חברות מסחריות בריטיות היו הראשונות לנצל את האפשרות הזאת להשגת עובדים זולים ב-1807, כאשר הם ייבאו 200 סינים לטרינידד. תופעת הקולים זכתה לעתים קרובות להשוואה עם הסחר בעבדים בראשיתה ושתי התופעות פעלו בצורות דומות.[6]

אף שקיימים דיווחים על ספינות שנשאו קולים מאסיה שכללו נשים וילדים, הרוב המוחלט של הקולים היו גברים. בסופו של דבר, כבר ב-1837, דאגו השלטונות הבריטים בהודו להבטיח את העקרונות של עבודה חוזית מרצון כשההעברה של העובדים מארצות מוצאם לארצות העסקתם תהיה עם תנאי בטיחות ותנאי היגיינה נאותים, אף על פי שבפועל ההקפדה על כך הייתה נדירה, במיוחד במסלולי השיט דרך האוקיינוס השקט ובמכרות הגואנו בפרו. גם ממשלת סין עשתה את מרב המאמצים להבטיח רווחתם של בני ארצה, ושלחה נציגים לצורך זה לממשלות הרלוונטיות ברחבי העולם.

קולים סינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדים מסין הובאו בעיקר לעבוד בפרו ובקובה, אך הם עבדו גם במושבות הבריטיות כמו ג'מייקה, גיאנה הבריטית (כיום גיאנה), מלאיה הבריטית (כיום מלזיה), טרינידד וטובגו, הונדורס הבריטית (כיום בליז) והמושבות ההולנדיות, איי הודו המזרחית ההולנדיים (כיום אינדונזיה) וסורינאם.[7] המשלוח הראשון של עובדים סינים למושבה בריטית היה לטרינידד ב-1806.

ב-1847 העבירו שתי ספינות מקובה עובדים להוואנה לעבודה במטעי הסוכר משיאמן, אחד מחמשת הנמלים בסין שנפתחו לבריטים על פי חוזה נאנקינג שנחתם ב-1842. עד מהרה התפשט הסחר לנמלים אחרים במחוז גואנגדונג והדרישה לידיים עובדות נעשתה חזקה במיוחד בפרו לעובדים במכרות הכסף ובתעשיית הגואנו.[8][9][10][11] אוסטרליה החלה בייבוא עובדים ב-1848 וארצות הברית החלה להעסיק אותם ב-1865 בסלילת מסילת הרכבת הטרנס-יבשתית הראשונה. עובדים אלה רומו בנוגע לתנאי העסקתם במידה רבה יותר בהשוואה לחברים ההודים וכתוצאה מכך, הייתה ההגירה הסינית באותן שנים בהיקף רחב יותר.

הסחר בעובדים התנהל ללא תקלות בין השנים 18471854, עד שהחלו לצוץ דיווחים על יחס בלתי ראוי לעובדים בקובה ובפרו. מאחר שלממשלת בריטניה הייתה אחריות פוליטית ומשפטית על הנמלים בסין שמהם יצאו העובדים, כולל שיאמן, הופסק הסחר בעובדים במקומות אלה. עם זאת, הסחר פשוט עבר לנמל הפורטוגזי במקאו.[12]

קולים רבים רומו או נחטפו ואז הוחזקו בברקונים (בספרדית: barracoon, מרכזי מעצר) או על גבי ספינות מטען בנמלי המוצא שלהם, באותו אופן שבהם הוחזקו העבדים האפריקאים בזמנם. כך למשל התגלה במקרה של תקרית מריה לוז ב-1872. ב-1875, העריכו הבריטים שכ-80% מהעובדים נחטפו. מסעם של העובדים, היה אכזרי ומסוכן והיה ידוע לשמצה כמו מעבר הביניים וכמו סחר העבדים האטלנטי בשעתם.[13][14] התמותה הייתה גבוהה. לדוגמה, מוערך כי בין השנים 18471859, שיעור התמותה הממוצע של הקולים בהפלגות לקובה עמד על 15.2% ובהפלגות לפרו עמד שיעור התמותה בשנות החמישים של המאה ה-19 על 40% ובין השנים 18601863 על 30.44%.[14]

העובדים נמכרו ונלקחו לעבוד במטעים ובמכרות בתנאי עבודה ומחייה גרועים. תקופת החוזה הטיפוסית עמדה על חמש עד שמונה שנים, אך קולים רבים לא שרדו בחיים למשך זמן זה בשל תנאי העבודה הקשים והיחס הלקוי לו זכו. אלה שכן שרדו מעבר לתקופת החוזה המקורית, אולצו להישאר בשעבוד לתקופה נוספת. הקולים שעבדו במטעי הסוכר בקובה ובמרבצי הגואנו באיי צ'ינצ'ה (Islas Chincha, "איי הגהנום") בפרו, זכו ליחס ברוטלי. 75% מהקולים שעבדו בקובה מתו לפני שהשלימו את תקופות החוזים שלהם. יותר משני שלישים מהקולים הסינים שהגיעו לפרו בין השנים 18491874 מתו במהלך תקופת החוזה שלהם. ב-1860 הסתכמו מספר הקולים שהובאו לאיי צ'ינצ'ה ב-4000 איש מאז החל הסחר בעובדים, איש מהם לא שרד.

בשל התנאים הבלתי נסבלים הללו, מרדו הקולים הסינים לעתים קרובות כנגד מנהלי העבודה בני עמם וכנגד נציגי החברות בנמלי המוצא שלהם, על הספינות ובארצות בהן הם הועסקו. הקולים הוחזקו באותם שכונות מגורים יחד עם האפריקאים ומאחר ורבים מהם לא היו מסוגלים לשוב למולדתם או להביא את נשותיהם לארצות העולם החדש, נישאו רבים מהם לנשים ממוצא אפריקאי. היחסים הבין גזעיים של הקולים ונישואיהם לבנות העמים האפריקאים, האירופאים והילידים, יצרו אוכלוסיות מעורבות אפרו-אסיאניות ואסיו-לטינו-אמריקאיות.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולים סינים בסלילת מסילת הברזל הטרנס-יבשתית בארצות הברית

ההגירה הסינית לארצות הברית הייתה כמעט כולה מרצון, אך תנאי העבודה והתנאים הסוציאליים היו עדיין ירודים. ב-1868 הותרה במסגרת הסכם ברלינגיים (Burlingame Treaty) בין סין לבין ארצות הברית, הגירה בלתי מוגבלת של סינים לארצות הברית. תוך עשור, החלו לצוץ רמות משמעותיות של רגשות אנטי-סיניים, שלובו על ידי פופוליסטים כמו דניס קירני ושניסחו סיסמאות גזעניות כמו "לאמריקני, המוות עדיף על חיים עם הסינים".[15]

אף על פי שהעובדים הסינים תרמו לסלילתה של מסילת הרכבת הטרנס-קונטיננטלית הראשונה בארצות הברית ושל המסילה הפסיפית במערב קנדה, החוק האנטי קולי של מדינת קליפורניה של 1862 וחוק הדרת הסינים הפדרלי של 1882, גרמו לצמצום משמעותי בהגירה הסינית לארצות הברית.

על אף ניסיונות אלו להגביל את ההשפעה של העבודה הזולה מסין, החל משנות השבעים של המאה ה-19, סייעו עובדים סינים לבנות רשת של סוללות באזור הדלתה של נהר סקרמנטו ונהר סן ווקין. בנייתן של סוללות אלו הפכו אלפי אקרים של אדמות ביצה לשטחי חקלאות פוריים.

חוקת קליפורניה שכוננה ב-1879 הכריזה ש"החזקתם של הקולים האסיאתיים היא סוג של עבדות, והיא נאסרת לעד במדינה, וכל החוזים לעבודת קולים בטלים ומבוטלים".[16]

קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח הספרדי לקולים היה Colonos asiáticos. שלטונות המושבה הספרדית בקובה פחדו מהתקוממויות עבדים כמו אלו שהתרחשו בהאיטי ועשו שימוש בקולים כאמצעי מעבר בין עבדות לעבודה חופשית. הקולים לא היו חופשיים אך גם לא עבדים. עובדים סינים חוזיים עבדו גם במטעי הסוכר של קובה גם לאחר ביטול העבדות במושבה ב-1884. שני החוקרים של עבודת הקולים בקובה, חואן פרסטרנה וחואן פרז דה לה ריבה, מצאו סימוכין לתנאים המחרידים שהיו מנת חלקם של הקולים הסינים בקובה וקבעו שהקולים היו עבדים לכל דבר ועניין למעט שמם.[17] על פי השקפתו של החוקר דניז הלי, למרות היחס כלפי הקולים שדמה ליחס לעבדים, מעמדם המשפטי החופשי של העובדים האסיאתיים בקובה הפריד אותם ממעמד העבדות. הקולים יכלו להתעמת עם הבכירים מהם, לברוח, לעתור בפני פקידי ממשלה ולמרוד. עם השלמת מחויבויותיהם על פי החוזים שלהם, השתלבו ה- colonos asiáticos בארצות כמו פרו, הרפובליקה הדומיניקנית, פוארטו ריקו וקובה. הם אימצו את המסורות התרבותיות מילידי ארצות אלו והתקבלו בברכה בחברות הלא-סיניות כשהם מקיימים את המסורות התרבותיות שלהם. לפני המהפכה הקובנית ב-1959, הצ'יינהטאון של הוואנה הייתה הגדולה ביותר באמריקה הלטינית.

דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום אמריקה הועסקו העובדים החוזיים הסינים במכרות הכסף של פרו ובתעשיות השונות באזור החוף שלה (גואנו, כותנה וסוכר) מראשית שנות החמישים ועד לאמצע שנות השבעים של המאה ה-19. כ-100,000 איש היגרו כעובדים חוזיים. הם השתתפו במלחמת האוקיינוס השקט ובזזו ושרפו את האחוזות שבהן הם עבדו לאחר כיבוש לימה על ידי צבא צ'ילה בינואר 1880. כ-2,000 קולים אף הצטרפו לכוחות הצבא הצ'יליאני בפרו ולקחו על עצמם את תפקידי הטיפול בפצועים וקבורת המתים. אחרים נשלחו על ידי הצ'יליאנים לעבוד במרבצי החנקה שנכבשו אז על ידם.

דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת ההנדסה והכרייה הסינית, שמאוחר יותר היה הרברט הובר, לימים נשיא ארצות הברית, מנהלה, הייתה פעילה באספקת כוחה עבודה של קולים סינים למכרות בדרום אפריקה בעשור הראשון של המאה ה-20 על פי בקשתם של בעלי המכרות, שמבחינתם כוח עבודה זה היה זול יותר בהשוואה לשחורים או ללבנים. התנאים הנוראים שהקולים סבלו מהם הובילו להעלאת שאלות בפרלמנט הבריטי.

סיום העסקת הקולים הסינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1866 הסכימו ממשלות בריטניה, צרפת וסין לבטל את הדרישה המשפילה שעל פיה על העובדים היה לשלם עבור הוצאות נסיעתם בחזרה למולדתם לאחר סיום החוזים שלהם. המעסיקים באיי הודו המערבית הבריטיים דחו את התנאים הללו, ובכך שמו קץ להעסקתם של הקולים. עד שההעסקה בוטלה לחלוטין ב-1875, מעל 150,000 קולים נמכרו לקובה לבדה, רובם הגיעו ממקאו. עובדים אלו סבלו מתנאים גרועים בהרבה מאלה של מקביליהם ההודים. גם לאחר הרפורמות של 1866, לא השתפרו התנאים בהרבה, נהפוך הוא, הם אף התדרדרו. בראשית שנות השבעים, הובילה החשיפה בעיתונות לתופעת הקולים למחאה ציבורית וממשלת בריטניה, יחד עם ממשלת סין, הפעילה לחץ על הרשויות הפורטוגליות לשים קץ לסחר בקולים במקאו. לחץ זה נשא לבסוף פרי ב-1874.[12] עד נקודת זמן זו, הגיעה מספר הקולים הסינים בכללותם ליותר מחצי מיליון.

סמואה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח קולים היה גם בשימוש לעובדים הסינים שגויסו לחוזי עבודה במטעי הקקאו בסמואה הגרמנית. בעלי המטעים הגרמנים עשו מאמצים כבירים לאפשר להם גישה לאספקת כוח העבודה מסין. ב-1908 דווח על יחס אכזרי כלפי הקולים שעבדו במטעים הגרמנים בסמואה. העסקתם של הקולים החלה לאחר הקמתה של המושבה הגרמנית בסמואה ב-1900 והסתיימה בעת כיבוש סמואה הגרמנית על ידי ניו זילנד ב-1914. מעל 2000 קולים סינים היו באיים בעת כיבושם ב-1914 ורובם הוחזרו בסופו של דבר למולדתם על ידי הממשל הניו זילנדי.

קולים הודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות העשרים של המאה ה-19, יצאו הודים רבים מרצונם לעבוד מעבר לים, מתוך תקווה לשפר את חייהם. הסוחרים ואנשי העסקים האירופאים ניצלו עד מהרה את התופעה והחלו לגייס אותם ככוח עבודה זול. הבריטים החלו לשלוח הודים למושבותיהם ברחבי העולם, כולל למאוריציוס, פיג'י, נטאל, מזרח אפריקה הבריטית ומלאיה הבריטית. ההולנדים אף הם שלח עובדים למטעים בסורינאם ובאיי הודו המזרחית ההולנדים. באמצעות שיטה של סוכנים בוצעו חדירות לכפרים בהודו כדי לגייס עובדים. לעתים קרובות הם פיתו ברמייה את העובדים בהציגם בפניהם את ההזדמנויות הגדולות שכביכול חיכו להם מעבר לים להטבת מצבם החומרי. הקולים ההודים הגיעו בעיקר ממישורי הנהרות של הגנגס והאינדוס, אך גם מטאמיל נאדו ומאזורים נוספים בדרומה של הודו.[12]

החל מ-1826, מבלי לקבל רשות מהשלטונות הבריטים, ניסו הצרפתים לגייס עובדים הודים במטעי הסוכר שבמושבתם באי ראוניון. עד 1830, הועברו כך מעל 3000 עובדים. לאחר שהתגלתה תנועת הגירת עובדים זו, הצליחו הצרפתים לשאת ולתת עם הבריטים ולקבל את רשותם להעביר מעל 6000 עובדים בשנה, בתנאי שרשות זו תבוטל במקרה שיתגלו מקרים של השפלה.

החל מ-1829 החלו הבריטים להעביר פועלים הודים למאוריציוס. עקב ביטול העבדות קיבלו בעלי המטעים פיצוי של שני מיליון ליש"ט והם פנו להשגת כוח עבודה חלופי על ידי הבאתם של קולים הודים שיעבדו במטעי הסוכר. בין השנים 18341821, עבדו באי כחצי מיליון פועלים הודים. הם עבדו במטעי הסוכר, בבתי החרושת בתובלה ובבנייה.[18]

ב-1837 הוציאה חברת הודו המזרחית הבריטית תקנות להסדרת העסקתם של הקולים ההודים. הכללים נתנו לכל אחד מהעובדים באופן אישי זכות לסידורי תחבורה על ידי פקיד ממשלתי שמונה לשם כך, הם הגבילו את אורך השירות של עובדים לחמש שנים בכפוף לחידושם מרצון הם הטילו את האחריות על המעסיק להשבתו של העובד למולדתו לאחר תום החוזה ודאגו לתנאי תברואה בסיסיים בספינות בהם הובלו העובדים.[12]

למרות זאת, הצפיפות על הספינות הייתה לעתים קרובות רבה והשתוללו בהם מחלות ורעב. משכורותיהם של העובדים היו דלות וציפו מהם לעבוד בתנאים קשים. אף על פי שלא התחוללו שערוריות גדולות במושבות הבריטיות בנוגע לעבודת הקולים, לעתים קרובות אולצו העובדים לעבוד בכפייה והם תומרנו בעורמה להיות תלויים בבעלי המטעים כך שהם נשארו שם זמן רב לאחר סיום החוזים שלהם. כ-10% בלבד מהקולים ההודים שבו למולדתם. הממשל הקולוניאלי גם חוקק חוקים שהגבילו את חרותם. במאוריציוס הונהגה חובת נשיאת אישורי תנועה כדי לשלוט בעובדים. במושבות הצרפתיות של ראוניון, גוואדלופ ומרטיניק, התנאים היו גרועים בהרבה, שם העובדים קיבלו באופן שיטתי מכסות עבודה מוגדלות במיוחד ושיעורי התמותה שם היו גבוהים באופן משמעותי.[12]

עם זאת, היו ניסיונות מצד הרשויות הבריטיות להסדיר ולמתן את הפרות הזכויות של העובדים. העובדים נבדקו באופן שגרתי על ידי פקחי בריאות והם נבדקו רפואית לפני הגעתם למקום ההעסקה שלהם כדי לוודא שהם כשירים לעבודה. הפרדתם של ילדים מתחת לגיל 15 מהוריהם לא הותרה בשום אופן.[12]

המערכה הראשונה באנגליה נגד העסקתם של הקולים השוותה את מערת העבודה החוזית לעבדות של העבר. בתגובה ללחצים אלו, הופסקה העברתם של העובדים באופן זמני ב-1839 כאשר השפלתם הגיע לדרגה מסוימת, אך היא חודשה עד מהרה עקב הצורך הכלכלי שהלך וגבר. מסגרת פיקוח קפדנית יותר הונהגה וב-1842 הוטלו עונשים חמורים על הפרת הכללים. באותה שנה, כמעט 35,000 איש נשלחו למאוריציוס.[12]

ב-1844 הורחבה העסקת הקולים ההודים באיי הודו המערבית, כולל לג'מייקה, לטרינידד ולגיאנה, שם הפכו האסיאתיים למרכיב מרכזי באוכלוסייה.

החל מ-1879, הועברו הודים רבים לפיג'י כדי לעבוד במטעי הסוכר. רבים מהם בחרו להישאר שם לאחר תום חוזי העבודה שלהם וכים הם מהווים כ-40% מאוכלוסיית המדינה. פועלים הודים רבים הגיעו למושבה ההולנדית של סורינאם לאחר חתימת הסכם בין ממשלות בריטניה והולנד ב-1870. במאוריציוס מהווים כיום ההודים מרכיב משמעותי באוכלוסייה הכללית והחגים ההודים נחגגים כחגים לאומיים.[12]

שיטת העבודה החוזית המשיכה להתקיים עד לראשית המאה ה-20. התמקדות הולכת וגדלה של העיתונות הסנסציונית של התקופה בברוטליות ובהשפלות שהיו כרוכות בעבודת הקולים, עוררה שערוריות ציבוריות ולסיומה הרשמי של עבודת הקולים על ידי ממשלת בריטניה ב-1916. באותו זמן, הועסקו עשרות אלפי פועלים סינים כעובדי סיוע לאורך החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה על ידי מדינות ההסכמה.[19]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קולי (תואר) בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gaurav, Kumar; Singhal, Mayank. Licensing and Livelihood: Railway Coolies. Centre for Civil Society (CCS), India.
  2. ^ חלק מהמילונים העכשוויים לא מציינים את המונח קולי כפוגעני. לדוגמה: "פועל בלתי מקצועי או סבל במזרח הרחוק או שמוצאו מהמזרח הרחוק הנשכר בשכר נמוך" (מילון מריאם וובסטר) או עושים הבחנה בין השימוש הפוגעני, "אדם שמוצאו מתת-היבשת ההודית" ובין המינוח הבלתי פוגעני שמקורו בימים עברו, "פועלים ילידים בלתי מקצועיים בהודו, סין וארצות אסיאתיות אחרות" (מילון אוקספורד המרוכז). עם זאת, כמה מהמילונים מציינים שהמילה עלולה להיחשב פוגענית בכל ההקשרים, "מילה מיושנת לתיאור עובד בלתי מיומן בשכר נמוך מאוד, בעיקר בחלקים של אסיה, מילה מיושנת ופוגענית... אין להשתמש במונח זה" (מילון לונגמן)
  3. ^ Malema under fire over slur on Indians, 24 News, 2011-10-20
  4. ^ 4.0 4.1 Oxford English Dictionary, retrieved 19 April 2012
  5. ^ Britannica Academic Edition, retrieved 19 April 2012
  6. ^ Coolie Trade in the 19th Century, retrieved 29 May 2013
  7. ^ Chinese in the English-Speaking Caribbean
  8. ^ Asia-Canada:Chinese Coolies, retrieved 14 June 2013
  9. ^ American Involvement in the Coolie Trade (PDF), retrieved 14 June 2013
  10. ^ "Chinese Coolies in Cuba", The New York Times, 16 July 1876, retrieved 14 June 2013
  11. ^ Chinese Indentured Labour in Peru, retrieved 14 June 2013
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 12.6 12.7 "History of Indian and Chinese Coolies and their Descendants". Retrieved 2013-12-17.
  13. ^ "Forced Labour". The National Archives, Government of the United Kingdom. 2010.
  14. ^ 14.0 14.1 Slave Trade:Coolie Trade (PDF), retrieved 29 May 2013
  15. ^ Elmer Clarence Sandmeyer, The Anti-Chinese Movement in California, University of Illinois Press, 1991
  16. ^ California Constitution, Art. XIX, Sec. 4 (1879)
  17. ^ Significance of Chinese Coolies to Cuba, retrieved 14 June 2013
  18. ^ "Indian indentured labourers". The National Archives, Government of the United Kingdom. 2010.
  19. ^ The Long, Long Trail: The Labour Corps of 1917-1918