קולנוע יידיש

מוריס שוורץ, בתלבושת, על סט "טוביה החולב" בלונג איילנד, 1939.

כרזת הסרט איסט סייד סיידי. במאי: סידני מ גולדין. 1929

קולנוע היידיש ייצר כ-130 סרטים באורך מלא ועוד כ-30 קצרים בין 1910 ל-1940, עיקר שנות פעילותו. הוא נהנה מתור זהב קצר בשנות ה-30, אך מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה כמעט וחדלה יצירת סרטים בשפה.

סרטים אילמים

בספטמבר 1911 ליווה זמר יהודי בשם א. סמולנסקי הצגת ראינוע קצרה שנערכה במינסק בשיר היידי "א בריוועלע דער מאמען". הייתה זו, ככל הנראה מהתיעוד הקיים, ראשיתו הבוסרית של הקולנוע ביידיש. להקתו של סמולנסקי סבבה בתחום המושב וחזרה על ההצגה פעמים רבות. כבר בינואר 1911 יצאה הפקה של ממש בנושאים יהודיים, "לחיים" (רוסית: Л'хаим), סרטון אילם בן רבע שעה שהוכן באולפני האחים פָּאתֶּה במוסקבה בבימוי של אלכסנדר ארקטוב. הוא הציג סיפור אהבה בעיירה יהודית בתחום המושב, וכתוביות המעבר היו ברוסית. בערך בזמן בו החל סמולנסקי להופיע, ב-22 בספטמבר 1911, ביים הקולנוען היהודי אלכסנדר הרץ את "מאיר יוזפוביץ" בוורשה, שארך פחות מחמש דקות ועסק בצעיר יהודי. בשנים הבאות יצאו כמה סרטים דומים באימפריה הרוסית. ב-1913 יצר הבמאי סידני מ. גולדין (שמואל גולדשטיין), יליד אודסה שהיגר לארצות הברית, שני סרטים אילמים שהתמקדו בקשיי חייהם וברדיפת הממשל הצארי: "ייסורי ישראל" ו"לבבות מדממים." גולדין היה לחלוץ הקולנוע היהודי האילם. ב-1916, בעת מלחמת העולם הראשונה, רשויות הכיבוש הגרמני בפולין התירו ליהודים בוורשה להסריט שני מחזות יידיים ולהציגם. במזרח אירופה התקיימה כל העת פעילות ענפה של הצגות ראינוע מאולתרות בליווי להקות וזמרים ביידיש.

לאחר המלחמה עבר גולדין לווינה שהייתה לזמן מה בירת הסוגה: ב-1923 הוציא את "מזרח ומערב" בכיכובה של מולי פיקון הצעירה, קומדיית טעויות על יהודי ניו-יורקי ובתו המבקרים אצל משפחתם האדוקה בגליציה, וב-1924 ביים את "יזכור", עם שחקן התיאטרון מוריס שוורץ, שגילם איש משמר יהודי העומד בפיתוייה של בת-אצולה מקומית. המשטר הסובייטי החדש היה פתוח יותר לאמנות יהודית, ואולפנים ממשלתיים הפיקו מספר סרטים אילמים בנושא. החשוב שבהם היה "יידישע גליקן" ("מזל יהודי") בכיכובו של שלמה מיכאלס כמנחם מנדל מסיפורי שלום עליכם. עוד אחד היה "מאטעל פייסי דעם חזנ'ס" (ברוסית: Сквозь слезы, "מבעד לדמעות") שיוצא לארצות הברית בהצלחה תחת השם כ-Laughter Through Tears עם דיבוב ביידיש. בפולין העצמאית הפיק לאו פורברט, בעל חברה לאמצעי צילום, שלושה סרטים אילמים מצליחים ביידיש בשנות העשרים: "תקיעת כף" מ-1924, "למ"ד-וי"וניק" מ-1925 ו"אין פוילישע וועלדער" מ-1929. האחרון נתקל בהתנגדות מחוגים דתיים, בגלל הופעת דמותו של האדמו"ר מנחם מנדל מקוצק.

שיא הפעילות

ב-1929 התמקם גולדין בלואר איסט סייד, ניו יורק ונכנס לשותפות עם בעל האולפן ג'וזף זיידן. עד אותה עת היו כל ההפקות ביידיש אילמות, אך באותה שנה הוא ביים את "עד מתי" (באנגלית: The Eternal Prayer), סרט קצר באיכות ירודה מאוד שהיה המדבר הראשון בשפה. הוא יצר עוד כחצי תריסר באותו סגנון, שנעשו בתקציב קטן של 3,000 דולר ליחידה וצילומיהם נמשכו תמיד רק יום אחד. רמתם הייתה כה נחותה עד שאיגוד השחקנים היידי אסר על חבריו להשתתף בהם מחשש שיזיקו לשמו הטוב.

זיידן יצא מהעסק, אך גולדין מצא פטרונים חדשים וב-1931 ביים את "זיין וייב'ס ליובאווניק" (מאהבה של אשתו), מחזמר רומנטי שעלה 20,000 דולר והיה לסרט המדבר באורך מלא הראשון בשפה. על אף הקשיים הכלכליים, הצטרפו גם במאים אחרים לתעשיית הקולנוע היידי המאולתרת-למחצה באמריקה. הסוגה הרווחת בעשור הבא הייתה מלודרמות וקומדיות שנועדו לפנות לקהל הרחב. בברית המועצות, למרות שסרטים בעלי תמות יהודיות אחרים נוצרו בה, הופק לבסוף רק סרט מדבר אחד ביידיש באורך מלא: "נתן בקר פארט אהיים" (נתן בקר שב הביתה) מ-1932. הוא הציג פועל יליד השטעטל שהיגר לאמריקה, התאכזב מהקפיטליזם וחוזר למערכת הסוציאליסטית החדשה. הסרט המדבר הראשון בפולין, המלודרמה "על חטא" בבימוי אלכסנדר מרטן, נעשה רק ב-1935.

בארץ ישראל הופץ ב-1930 לראשונה סרט יידי, "מיין יידישע מאמע" האמריקני בבימוי גולדין. הוא נקלע מיד למאבק של גדוד מגיני השפה על הנחלת העברית. בהקרנת הבכורה ב-27 בספטמבר בקולנוע מוגרבי הושלכו ביצים ממולאות דיו אל המסך. למול מחאה קולנית הגיעו המציגים לפשרה שכללה הסרת כל קטעי הקול והקרנת הסרט כאילם. בעשור הבא עסק יעקב דוידון בדיבוב לעברית של סרטים בשפה באולפני "כרמל פילם", אם כי ספג הפסדים רבים. רק בשנות ה-60 החלו להציג אותם בישראל בשפת המקור.

ב-1936 החל תור הזהב החטוף של קולנוע היידיש, עם יציאתו לאקרנים של "אידל מיטן פידל" בבימוי יוסף גרין, יליד לודז' שהתבסס בניו יורק. צוות ההפקה היה אמריקני ברובו ומולי פיקון כיכבה בתפקיד הראשי, אך הוא צולם בפולין מטעמי חיסכון, העסיק שחקני יידיש מקומיים ובכורתו התקיימה שם. 'אידל' הפך ללהיט עולמי, וכיסה את תקציבו בן 50,000 הדולר עוד בטרם הוקרן בארצות הברית. מלבד הכנסות ניכרות בשתי הארצות הופץ גם במערב אירופה, בדרום אפריקה, באוסטרליה ואף בארץ ישראל, בלוויית דיבוב בעברית. מספר עותקים נשלחו לקהילות בגרמניה הנאצית, בשעה שנאסר על היהודים לבקר בבתי-קולנוע רגילים. גרין הוסיף להיות שם בולט בתעשייה וצילם עוד שלושה סרטים עד סוף שנות השלושים: "פורים שפילער", "א בריוועלע דער מאמען" ו"מאמעלע".

באמריקה הצטרף לגל הבמאי אדגר ג'י. אולמר, יהודי יליד מורביה שהתפרסם כיוצר בי מוביז ונודע ביכולתו למצות את המיטב מתקציבים נמוכים. הוא הוציא ארבעה סרטי יידיש מצליחים בתוך שלוש שנים: "גרינע פעלדער" (שדות ירוקים) מ-1937, "יענקל דער שמיד" (יענקל הנפח) מ-1938, "די קליאַטשע" (סוסתי, בהתבסס על ספרו של מנדלי מוכר ספרים) מ-1939 ו"אמריקאנער שדכן" (שדכן אמריקני) מ-1940. 'שדות ירוקים' – עיבוד למחזהו של פרץ הירשביין שתורגם לעברית כ"ילדי השדה"; העלילה סבה אודות בחור ישיבה מדוכדך המשתקע בין היהודים הפשוטים בכפר בבלארוס ומתאהב בבת המשפחה שאצלה הוא מתגורר – צולם בניו ג'רזי, בתקציב נמוך ובחמישה ימים, ובוים על ידי אולמר ויעקב בן-עמי שימשירין. מיכאל גולדשטיין והלן בוורלי כיכבו בתפקידים הראשיים. הוא היה להצלחה מסחרית עצומה; משקיפים העריכו כי למעלה ממיליון איש צפו בו, אם כי נתוני המכירות לא נאספו בקפידה. "אידל" ו"שדות ירוקים" הם הרווחיים והפופולריים ביותר בתולדות הקולנוע בשפה.

בפולין יצא ב-1937 "דער דיבוק" בבימוי מיכל ושינסקי, שנחשב לסרט היידיש האמנותי והמושקע ביותר אי-פעם. הוא ניזום לאחר ההצלחה הבינלאומית של ההפקה הצרפתית-צ'כוסלובקית "הגולם" מ-1936, שהניעה את המשקיעים להאמין כי לתמות השאובות מהפולקלור היהודי יהיה שוק גדול, ונועד מראש גם אל הקהל הלא-יהודי בפולין ובאירופה ככלל. ב-1939 ביים וכיכב מוריס שוורץ ב"טוביה דער מילכיקער" בארצות הברית, גם הוא סרט בעל נימה רצינית ותקציב גבוה במיוחד, 70,000 דולר. רוב ההפקות הוסיפו להיות קומיות או מלודרמטיות, כמו "פריילעכע קבצנים" מ-1937 ו"אן א היים" מ-1939, שניהם תוצרת פולין ובכיכוב דז'יגאן ושומאכר.

דעיכה

למרות שנראה היה שהתעשייה הצליחה להתבסס, היא התפוגגה באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. סרט היידיש המשמעותי האחרון שנעשה בארצות הברית היה "דער וילנער בעל-הבית'ל" מ-1940 עם משה אוישר. יהודי פולין עמדו בפני השמדה, ובאמריקה קרס מגזר הקולנוע האתני כולו, שסיפק ליושבי שכונות המהגרים הצפופות סרטים בשפות אמם (מאיטלקית וספרדית ועד ערבית וארמנית); זה לא התאושש אחרי 1945 ונעלם כליל עד סוף העשור, עם ההתברגנות והאמריקניזציה של מיליונים. לאחר המלחמה וכליית רוב צרכניה באירופה עמדה התרבות היידית מול טמיעה לשונית מואצת של הדור הצעיר בארצות הברית וברית המועצות, ובאחרונה הצטרפו לכך רדיפות מצד השלטון. ג'וזף זיידן, שניסה להחיות את עסקיו, כתב כי היו לאחרוני הקולנוענים היידים תקוות גדולות לגבי שוק יצוא בישראל, אך אלו לא התממשו "עקב האיסור על שימוש בדיאלוגים בשפה במופעים וחיוב העברית." דווקא בתקופה זו הופק בישראל סרט ראשון בשפה, אך לא לתצרוכת פנים: "דאס געצעלט" (האוהל), סרטון דרמטי לגיוס תרומות בן תשע דקות, נשלח לקהל היהודי בארצות הברית. עוד אחד, "דער טויער איז אפן" (הדלת פתוחה), יצא ב-1959.

ב-1946 הקים שאול גוסקינד את קולקטיב "כינור" בפולין. הוא התמקד בהפקת יומני חדשות ובסרטים תיעודיים ביידיש. ב-1948 ביים נתן גרוס עבור גוסקינד את "אונדזערע קינדער" ו"מיר לעבן-געבליבענע" (אנו שנותרנו בחיים), שני סרטים באורך מלא. הם לא הוקרנו בפולין מעולם עקב צנזורה מהמשטר הקומוניסטי החדש. בהפרש של שבוע זה מזה, ב-21 וב-27 בינואר 1950, יצאו שני סרטי היידיש המסחריים האחרונים בארצות הברית: "גאט, מענטש און טייוועל" (אל, אדם ושטן) ו"ירח דבש בהרי הקטסקיל". ב-1957, לאחר הפסקה ארוכה, הופק סרט תיעודי קצר על תיאטרון היידיש בוורשה, היצירה הקולנועית האחרונה בשפה בפולין.

היידיש לא נעלמה כליל מהקולנוע. ב"רחוב הסטר" מ-1975, שתיאר את קשייהם של מהגרים יהודים בניו יורק, התנהל בה חלק גדול מהדיאלוג. עוד הפקה באורך מלא היא "טרנזיט בריסל" (Bruxelles-transit) הבלגי מ-1982. ב-1983 יצא הסרט היידי הראשון בישראל לתצרוכת פנים, "אז מען גיבט - נעמט מן" (כשנותנים - קח) בבימוי אלפרד שטיינהרדט, וב-1990 הופק "אהבתה האחרונה של לורה אדלר". השפה שימשה בסרטים פופולריים על נושאים יהודיים כמו "כנר על הגג" ו"יענטל". גם בשנות ה-2000 הופקו כמה סרטים קצרים על טהרת השפה: "א געשעפט" מ-2005 שנועד לקהל חרדי בניו יורק, "בית אבי" הישראלי מ-2008 ו"רומיאו ויוליה ביידיש" (Romeo and Juliet in Yiddish) מ-2010. וב-2017 הסרט מנשה.

לקריאה נוספת

• Jim Hoberman, Bridge of Light: Yiddish Film Between Two Worlds, University Press of New England, 2010.
• Chantal Catherine Michel, Das Jiddische Kino: Aufstiegsinszenierungen zwischen Schtetl und American Dream, Metropol, 2012.

קישורים חיצוניים

• Cinema באנציקלופדיה יוו"א.
• רשימת הסרטים שהופקו ביידיש באתר המוקדש לנושא.
• א געשיכטע פון יידישע קינא, סדרת רשת בהנחיית איציק גאטסמן.
• המרכז הלאומי לקולנוע יהודי באוניברסיטת ברנדייס וערוץ היו-טיוב שלו.
• קטע מתוך "מזרח ומערב" (אילם, 1923) בערוץ המרכז הלאומי.
• קטע מתוך "טוביה החולב" (1939).
• קטע מתוך "שדות ירוקים" (1937).
• דאס געצעלט (1950) ודער טויער איז אפן (1959) בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג.
• המוסדות הלאומיים וההצגה הז'רגונית בקולנע, דואר היום, 15 בספטמבר 1930
• קנאי שוא, דבר, 28 בספטמבר 1930
• ממוצאי שבת ה-19.6.37: אידל, דבר, 18 ביוני 1937

• Joseph Cohen, Yiddish Film and the American Immigrant Experience, Film & History: An Interdisciplinary Journal of Film and Television Studies, 1998.
• Jacob Weitzner, Yiddish in Israeli Cinema, Prooftexts Vol. 22, No. 1-2.
• Revival of Yiddish Cinema.