ראמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראמן מוגש בצלחת מרק סויה
איטריות ראמן טריות

ראמֶ‏ן (קטקנה: ラーメン; קנג'י: 拉麺) הוא מנת מרק אטריות יפנית. בגרסה הפופולרית שלה, היא מורכבת מאטריות חיטה סיניות בציר המבוסס על בשר, ומעליו תוספות רבות, בין השאר פרוסות בשר חזיר, דף נורי, בצל ירוק, נבטי שעועית ונארוטומאקי (פרוסת דג מעובד). כמעט לכל אזור או מחוז ביפן קיימת גרסה משלו לראמן: מהטוֹנְקוֹטסוּ ראמן (tonkotsu) של מחוז קיושו עד למיסוֹ ראמן‏ של מחוז הוקאידו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הראמן לא ידוע, חלק סבורים שהוא הובא ליפן מסין, בעוד חלק טוענים שהראמן הומצא ביפן בתחילת המאה ה-20.ככל הנראה, מקור המילה ראמן במילה הסינית- 拉麺 (לָ‏ה מיאָ‏ן), שמשמעותה "אטריות בעבודת יד". השערה נוספת היא כי מוצאה הוא במילה 老麺 (לאוֹ‏ מיאָ‏ן), שמשמעותה "אטריות ישָ‏נות". עוד השערה היא שמקורה במילה 鹵麺 (לוּ‏מיאָ‏ָ‏ן), אטריות שבושלו ברוטב סמיך ומעומלן. ההשערה הרביעית למקור המילה היא 撈麵 (לאוֹ‏ מיאָ‏ן), שמשמעותה לדלות והיא מתייחסת לשיטת הבישול של האטריות: טבילתן במים רותחים לפני שדולים אותן בסלסלת קש.

בסביבות שנת 1900, מסעדות המגישות אוכל סיני מקנטון ומשנגחאי הציעו מנת ראמן פשוטה, כמה תוספות וציר עם סיר ועצמות בשר חזיר. סינים רבים מכרו בעגלות מזון ראמן וגיוזה לפועלים. כבר בתקופת השווה המוקדמת, הראמן הפך למנה פופולרית לארוחות מחוץ לבית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הקמח שיובא מארצות הברית סחף את השוק היפני. כוחות מזוינים יפניים חזרו מסין וממזרח אסיה, ורבים מהם החלו להכיר את המטבח הסיני ולאחר מכן הקימו מסעדות סיניות ביפן. אכילת הראמן בתקופה הפופולרית שלו עדיין נחשבה למאורע מיוחד שהצריך אכילה מחוץ לבית.

בשנות ה-50 החלו לקרוא לאטריות הראמן "צ'וקה סובה" (中華そば, רומאג'י: chūka soba, מילולית: "אטריות סובה סיניות") או פשוט "ראמן", במקום שמם הקודם "שינה סובה" (支那そば, רומאג'י: shina soba, גם כן "איטריות סובה סיניות"), מכיוון שהביטוי "שינה" ("סיני") החלה לשמש בהקשרים גזעניים.

בשנת 1958, אטריות ראמן יבשות להכנה מהירה הומצאו על ידי מומופוקו אנדו, המייסד ויושב ראש הטאויווני-יפני של חברת "מזון ניסין", המייצרת אטריות ראמן להכנה מהירה. משאל שערך הביא לתוצאה שבה רוב הציבור היפני כינה את אטריות הראמן להכנה מהירה כהמצאה היפנית הגדולה ביותר של המאה ה-20, מפני שהדבר היחידי שעל הצרכן לעשות על מנת להכין את המנה הוא להוסיף מים רותחים.

בתחילת שנות השמונים הראמן הפך לסמל תרבותי יפני ולמאכל הלאומי של יפן ונלמד מנקודות מבט רבות. במקביל, סוגי ראמן מגוונים ומקומיים יצאו לשווקים. מוזיאון הראמן נפתח ביוקוהמה בשנת 1994.

ראמן בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאמפוֹפוֹ (1985)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך ההכנה והאכילה של מרק הראמן שיחק תפקיד מרכזי בסרט היפני טאמפוֹפוֹ , קומדיה על שני נהגי משאית העוזרים לאלמנה טאמפופו עם דוכן הראמן הכושל שלה. הסרט אף תואר על ידי יוצרו ומבקרי קולנוע כ"מערבון הראמן הראשון", כמחווה לז'אנר מערבוני הספגטי.

נערת הראמן (2009)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם ראמן, וגם מוזאון הראמן ביוקוהמה מופיעים בקומדיה הרומנטית האמריקאית-יפנית ביכובה של בריטני מרפי, אשה אמריקאית הנשארת לבד בטוקיו לאחד הפרדותה מבן זוגה.

מפלצת הספגטי המעופפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדת הפסטפארי, דת פארודית הסוגדת למפלצת הספגטי המעופפת, נהוג להחליף את המילה אמן במילה ראמן, בגלל הדמיון במצלול ומשמעות המילה הקשורה באטריות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איריס ז'ורלט, ראמן, באתר ynet, 11 בספטמבר 2003