רון רובין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רון רובין
Professor Ron Robin.jpg
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרופסור רון תיאודור רובין (Robin) הוא מרצה וחוקר של היסטוריה אמריקאית מודרנית, מהחוקרים הבולטים בחקר הממשק שבין תרבות ומדיניות החוץ של ארצות הברית. מכהן כנשיא אוניברסיטת חיפה משנת 2016[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רון תיאודור רובין נולד בשנת 1951 בתל אביב לאב יליד דרום אפריקה שהגיע כמתנדב במלחמת השחרור ולאם ילידת ירושלים, נצר למשפחת שאלתיאל.

הוא גדל בדרום אפריקה וחזר עם משפחתו לישראל כשהוא בן 13, לגור בעיר הרצליה. לאחר שסיים את לימודי התיכון בתיכון ראשונים בהרצליה, התגייס לצה"ל, שירת בחיל המודיעין והגיע לדרגת רב-סרן. עם שחרורו מהצבא נישא ללביאה וולף ולשניים ארבעה ילדים.

בשנת 1975 החל ללמוד לתואר ראשון בשפות רומאניות והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. את התארים השני והשלישי בהיסטוריה של אמריקה המודרנית השלים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, לשם יצא כמלגאי פולברייט. בשנת 1986 קיבל את תואר הדוקטור על עבודתו בנושא: ארכיטקטורה של מהגרים לארצות הברית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

עם סיום הדוקטורט שב לישראל ונקלט כחבר סגל באוניברסיטת חיפה. באוניברסיטת חיפה הגיע רובין לדרגה של פרופ' מן המניין בחוג לתקשורת ובחוג להיסטוריה כללית. בשנת 2000 התמנה לדיקן הסטודנטים, תפקיד אותו מילא עד לשנת 2005. בשנת 2006 עבר רובין לאוניברסיטת NYU שבניו יורק, שם התמנה לחבר סגל מן המניין בחוג לתקשורת. בשנת 2007 התמנה לתפקיד משנה לדיקן בבית הספר לתקשורת ע"ש סטיינהרט.

בשנת 2008 מונה רובין למשנה לפרובוסט (Vice Provost – תפקיד המקביל למשנה לרקטור בישראל) וכאחראי על הקמת שני הקמפוסים הבינלאומיים של NYU - באבו דאבי ובשנגחאי. תפקידו המרכזי היה גיוס סגל אקדמי לקמפוסים החדשים ופיתוחם. בכך הפך רובין לאחד הישראלים הבכירים באקדמיה האמריקאית בעשורים האחרונים.

בשנת 2016 נבחר רובין לנשיא ה-11 של אוניברסיטת חיפה. עם כניסתו לתפקיד הגה רובין את תוכנית הפיכת אוניברסיטת חיפה למולטיברסיטה הראשונה בישראל – אוניברסיטה מרובת קמפוסים ותחנות מחקר, שבה בנוסף לקמפוס המרכזי בהר הכרמל, יתמחה כל קמפוס בנושא ספציפי, תוך שיתוף פעולה מולטי-דיסציפלינארי עם הקמפוסים האחרים. כדי להוציא את התוכנית אל הפועל, הוביל רובין דיונים לאיחוד והטמעת אורט בראודה שבכרמיאל עם האוניברסיטה והפיכתה לפקולטה להנדסה של האוניברסיטה, ומהלך של איחוד והטמעה עם המרכז האקדמי ויצו, שב"מושבה הגרמנית" בחיפה, והפיכתו לפקולטה לארכיטקטורה של האוניברסיטה. בנוסף, נחתם הסכם עם הקריה הרפואית רמב"ם על הקמה משותפת של "בניין התגליות", בניין בן 20 קומות ובעלות של 400 מיליון שקלים, שיוקם ברמב"ם וישלב את הפעילות המחקרית והרפואית של רופאי רמב"ם יחד עם חוקרי האוניברסיטה בתחומי מדעי הטבע, רווחה ובריאות, פסיכולוגיה ועוד.

במהלך שנת 2017 התלווה רובין לנסיעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לסין, שם חתם מטעם האוניברסיטה על הסכם להקמת מרכז מחקר משותף בתחום הבינה המלאכותית יחד עם המכון לאוטומציה באקדמיה הסינית למדעים[2].

מומחיות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לזרם המרכזי של היסטוריונים של ארצות הברית בתקופה המודרנית, שמפרידים בין היסטוריה תרבותית של ארצות הברית והיסטוריה דיפלומטית של ארצות הברית, רובין נמנה עם ראשוני החוקרים המשלבים בין שני הזרמים וטוענים כי לא ניתן להבין את יחסי החוץ של ארצות הברית מבלי להבין את השינויים התרבותיים שחלו בתוכה.

בספריו ובמחקריו, מתאר רובין את מדיניות החוץ של ארצות הברית במאה ה-21 ככזו ש"שבוייה בעבר", כלומר, פועלת מתוך ראייה, שגוייה רוב הזמן, שארצות הברית נמצאת תחת אותם איומים כמו במאה ה-20. בכתיבתו הוא מתאר את מלחמת המפרץ השנייה ב-2003 ככזו הנובעת מהתפיסה של בכירים אמריקאים ש"יש למנוע פרל הארבור נוסף" – למרות שהמקרה של עיראק ושל פרל הארבור אינם דומים כלל ועיקר.

בספרו האחרון, שיצא בהוצאת אוניברסיטת הרווארד בשנת 2016, כותב רובין כי מדיניות החוץ של ארצות הברית במאה ה-21 היא שעתוק של מדיניות החוץ הבין-גושית של שנות ה-50 וה-60 תחת איום פצצת האטום הסובייטית. מדיניות זאת, הוא טוען, נמשכה ללא הבדל בין נשיאים, מפלגות או נטיות פוליטיות והיא תקפה גם בימינו.

ספרים שפרסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. Signs of Change; Urban Iconographies in San Francisco, 1880- 1915 (Garland Publishing, New York, 1990) 166 Pages.
  2. Enclaves of America; The Rhetoric of American Political Architecture Abroad; 1900-1965 (Princeton University Press, Princeton, N.J., 1992) 208 Pages.
  3. The Barbed Wire College: Reeducating German Prisoners of War in the United States During World War II (Princeton University Press, 1995) 217 Pages.
  4. The Making of the Cold War Enemy: Culture and Politics in the Military-Intellectual Complex (Princeton University Press, 2001) 287 Pages.
  5. Scandals and Scoundrels: Seven Cases That Shook the Academy (University of California Press, 2004) 266 Pages.
  6. The Cold World They Made: The Strategic Legacy of Roberta and Albert Wohlstetter (Harvard University Press, 2016) 376 Pages.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]