רות דייכס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רות דייכס

רות (רותי) דייכס (Dytches) היא במאית ומורה למשחק מול מצלמה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמה של רות דייכס, מוסיה דייכס (1921-1980), ילידת וילנה, הייתה ילדת פלא שהופיעה כבלרינה החל מגיל ארבע בכל רחבי אירופה, אך בעיקר בפולין, כל זאת בלי שלמדה ריקוד וזכתה לפרסום רב. היא הגיעה לארץ ישראל לפני השואה וביאליק רצה לאמץ אותה. במלחמת העולם השנייה הוכנסה לגטו וילנה, וכשהנאצים שמעו על עברה כרקדנית, רצו שתרקוד עבורם; משלא הסכימה, עקרו את ציפורניה ובשל זיהום לא יכלה לרקוד יותר. על אמה נכתבו שני ספרים: האחד על קורותיה כרקדנית (מוסיה דייכס)[1] והספר השני על מעשיה בשואה (לוחמת נשים – סיפורים על גיבורות מהשואה).[2]

שני הוריה הם ניצולי מחנה ריכוז שהיגרו לארצות הברית אחרי השואה. הם התיישבו בניו ג'רזי ואביה, ארנולד יודלצ'יק הקים חוות תרנגולות.

רות דייכס נולדה במינכן (שם התרכזה שארית הפליטה), וכשהייתה בת שנתיים עברה לארצות הברית וגדלה בניו ג'רזי, אחרי שסיימה את בית הספר התיכון נסעה לניו יורק, למדה באקדמיה האמריקאית לאמנויות הדרמה. הייתה שחקנית ודוגמנית ושיחקה באוף ברודוויי, שיחקה באופרת הסבון "כל ילדיי"[דרוש מקור] ששודרה ברשת ABC בטלוויזיה האמריקאית. דייכס עבדה עם ברברה סטרייסנד וג'ורג' סיגל בסרטם "הינשוף והחתלתולה"[דרוש מקור] (1970) ועבדה ביחד עם וודי אלן על סרטו "בננות" (1971) כעוזרת במאי שנייה[דרוש מקור].

דייכס ביקרה לראשונה בישראל ביחד עם אמה בתקופת מלחמת ששת הימים, היא התנדבה במגן דוד אדום ובקטיף בקיבוצים. לאחר שבעלה נפטר עלתה לישראל ב-1984. מייד אחרי שעלתה לישראל החלה דייכס ללמד משחק מול מצלמה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, משרה בה עבדה במשך שמונה עשרה שנה. היא גם לימדה בבית הספר סם שפיגל וקיבלה את פרס המורה הטוב ביותר.

מאז שעלתה לישראל החלה רות דייכס ללמד במאים איך לעבוד עם שחקנים מול מצלמה. אחר-כך החלה ללמד שחקנים משחק מול מצלמה והיא הראשונה שלימדה בישראל נושא זה. רות דייכס מלמדת כל מה שקשור באיך להופיע בטלוויזיה, טוק-שואו, חדשות, סרטים וסדרות, כיצד לקרוא טלפרומפטר ועם פוליטיקאים, איך להופיע בפני קהל, כלי תקשורת וכיצד להתראיין. היא מלמדת יחידים וקבוצות. כיום כמה מתלמידיה מלמדים זאת גם כן, בהם ליאת ביין, ניב רז ואריק לובובסקי. קורס דומה ניתן גם בבית הספר "סדנאות הבמה".

מאז שעלתה לישראל מעבירה דייכס לתלמידיה "קורס בנסים", אשר מלמד אנשים לקחת אחריות על חייהם וליצור את חייהם יום יום מתוך אהבה.

בין תלמידיה ניתן למנות את נטע שפיגלמן, קרן ברגר, עידו תדמור, אורנה בן-דור, אלחי לויט, נתי קלוגר, דורון צברי, אסנת חכים, אורן שבו, מורן רוזנבלט, איתן פוקס, ז'יל בן דוד, קארין סרויה, דפנה שפיגלמן, שי נובלמן, ליאת ביין, דרור שאול, שרה פון שוורצה, מרקו כרמל, סיגל שחמון, אירית סוקי, עידית נוידרפר, מיכאל כורש, קרין מגריזו, אמונה צבי לשם, דוד אופק, טובה שטרוך, גיא זו-ארץ, אנחל בונני, רותי אסרסאי, אורי יניב, לירון בן-שלוש, נועה תישבי, סנדי בר, מנשה נוי, שי אביבי, עופר שכטר ומיכל קפטה.

רות דייכס כתבה וביימה ביחד עם תלמידיה שלוש הצגות יחיד. ההצגה הראשונה היא "אבא די" של עמיקם לוי. היא הועלתה לראשונה ב-1994 בעיקר בפאבים, ומבוססת על חייו של לוי כהומוסקסואל. ההצגה השנייה היא "טאץ' ווד", אותה יצרה ביחד עם שמוליק קלדרון, ובה קלדרון מספר על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים והיא הוצגה לראשונה ב-2002 בעיקר בצוותא. ההצגה עדיין מוצגת ביום הכיפורים[דרושה הבהרה] ונעשה עליה סרט. ההצגה השלישית היא מחזמר בשם "הכול יפה" ועוסקת אף היא בהומוסקסואלים. היא נכתבה ביחד עם זמר האופרה עדי צ'זרה שמשחק ושר בה. הוצגה בשנת 2004 בצוותא.

את הספר "משחק מול מצלמה על-פי רותי דייכס" כתבה רותי דייכס ביחד עם תלמידתה לשעבר מישל שטיין טיר. זהו הספר היחידי על נושא זה שנכתב במקור בעברית והתפרסם בישראל. הספר ראה אור לראשונה בהוצאת רמות של אוניברסיטת תל אביב בשנת תשס"ג 2003, הוא יצא לאור בפעם השנייה בהוצאת דייכס טיר בשנת תשס"ט 2009, במהדורה החדשה נוסף לו פרק המוקדש לתוכניות המציאות.

דייכס משמשת כיועצת האמנותית בבית-הספר הדרך שהוקם על ידי איל כהן. זהו בית הספר הראשון בישראל בו מלמדים תיאטרון וקולנוע גם יחד. בשנתיים הראשונות לומדים תיאטרון ובשנה השלישית לומדים קולנוע.

לרות דייכס יש אח תאום, הארי, העובד באלביט מערכות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Musia Dytches" published by the "committee in memory of Musia Dytches 1983.
  2. ^ ‘women’s war” edited by Nathan Livneh 1979.